<h1>נמוקי יוסף על גיטין</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מתניתין. המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם רבן גמליאל אומר אף המביא מן הרקם ומן החגר ר' אליעזר אומר אפילו מכפר לודים ללוד. וחכמים אומרים אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא המביא ממדינת הים והמוליך. המביא ממדינה למדינה במדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם רשב"ג אומר אפילו מהגמוניא להגמוניא. פירוש. המביא גט, תנא בארץ ישראל קאי. ממדינת הים, כל מקום רחוק משם קרי מדינת הים, כדאמרינן בעלמא, פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים. צריך שיאמר השליח בפני נכתב וכו', טעמא מפרש בגמרא לפי שאין עדים מצויין לקיימו מחוצה לארץ לארץ ישראל. רקם וחגר, עיירות סמוכות לארץ ישראל. אפילו מכפר לודים שהוא מובלע בתוך תחום ארץ ישראל ללוד שהיא מארץ ישראל דאלו (ר' אליעזר) [רבן גמליאל] לא מצריך אלא בסמוכות אבל לא במובלעות. וחכמים וכו', מפרשי מילתיה דתנא קמא לומר דתנא קמא מודה נמי במוליך אע"ג דלא אמר אלא המביא הוא הדין מוליך מארץ ישראל למדינת הים. מהגמוניא להגמוניא, בגמרא מפרש עיר אחת היתה שהיו בה ב' הגמונים מקפידים זה על זה שלא היו בני הגמוניא זו נכנסים לחברתה.
מתניתין. המביא גט בארץ ישראל אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו. המביא גט ממדינת הים ואינו יכול לאמר בפני נכתב ובפני נחתם אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו. אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוו למוליך ולמביא וזו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים. כל גט שיש עליו (גט) [עד] כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ומעשה שהביאו לפני רבן גמליאל לכפר עותנאי גט אשה והיו עדיו עדי כותיים והכשירו. פירוש. אם יש עליו עוררין, שהבעל מערער לומר שהוא מזויף יתקיים בחותמיו אם יעידו העדים על חתימת ידיהם או עדים אחרים יכירו חתימתן כשר. ואם אין עליו עוררין מסתמא כשר דהא בקיאין לשמה ועדים מצויין לקיימו תדיר כדאמרינן בגמרא בתי דינין קבועין. ואינו יכול, מפרש בגמרא. שוו למוליך ולמביא, לומר בפני נכתב ובפני נחתם. עד כותי פסול, דחשידי אעדות שקר. חוץ מגיטי נשים, כדמפרש בגמרא.
איכא דבעו למימר דכי היכי שמשיאין אשה זו על פי גיטה בלא קיום כלל אלא אם כן יש עליו עוררין ולא חישינן למזוייף הוא הדין המוציא שטר על חברו אע"פ שהוא נפרע שלא בפניו, או שבא ליפרע מן היתומים, או מן הלקוחות שגובה בלא קיום השטר ולא טענינן ליה מזוייף. ומיהו אין זו ראיה כלל דלא דמי דהכא אשה זו אינה ממונו של בעל אלא ברשות עצמה היא להנשא ואנן לא מנעינן לה, כדאמרינן, איהו לא מערער אנן נקום ונערער. ועוד שמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה ונאמנת כמו שהאמינוה לומר מת בעלי. אבל התם שהוא אפוקי ממונא הבא ליפרע שלא בפניו או מן היורשין או מן הלקוחות לא מפקינן ממונא בלא שטר מקוים וטענינן להו מזוייף. והיינו טעמא דשמואל פרק קמא דמציעא [י"ד ע"א] דאמר, המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים וכו'. והלא הכא בנפל מיירי ובכל שטר שנפל אמרינן כיון דנפל איתרע וחוששין לכל מה שאפשר לחוש כדמקשינן וליחוש דילמא כתב ללוות ולא לוה, ועל כן ראוי הוא לחוש נמי לזיוף שכיון שנפל איתרע ליה, ואם כן היאך מחזירין ליחוש שמא יבא ליפרע מנכסי יתומים או מנכסי לקוחות והם אינם יודעים לטעון אלא שמע מינה שטוענין ליתומים וללקוחות ולפיכך יחזיר דכל אימת דלא מקיים ליה לא גבי אלא מניה ואיהו יטעון מזוייף, או אם מודה הא מודה. וההיא דשטר כיס [ב"ב ע' ע"ב] היוצא על היתומים דלא טענינן ליתמי נאנסו. שני התם שהחיוב ודאי והפטור ספק אבל חששת זיוף שהוא ספק בעקר החיוב ודאי חישינן. ואין להקשות מדתנן התם [ב"מ י"ב ע"ב] מצא שטרי חוב אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר אם אין בהם אחריות נכסים יחזיר, והוינן בה אי בשאין חייב מודה כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר. ומאי מקשה ליה הא אמרן שלעולם אינו גובה שלא בפניו אלא במקויים ואם איתא דהכי הוא שפיר מצינן למימר יחזיר, דהא לא קשיא ולא מידי, דהתם בחששת פרעון נמי עסקינן וכיון דאין חייב מודה שאומר איני חייב לך כלום אמאי יחזיר ואפילו בטענת מזוייף אע"ג דמקיים ליה כיון דנפל חישינן ליה לפסולא, וכך כתב שם רש"י ז"ל [שם י"ג ע"א] אלא דשמואל לא חייש. והכי משמע נמי בשלהי בתרא [קע"ד ע"ב] דגרסינן, שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין, ואוקימנא לה כגון דאיכא שטרא בידיה ולא מקיים אמר תנו הא קיימיה לשטריה, לא אמר תנו אין נותנין. ומדקאמר אין נותנין סתם משמע שאע"פ שלא טעון יתומים טענינן להו ואמרי ליה קיים שטרך וחות לדינא. והכי מסתברא דאי לאו משום דטענינן להו אע"ג דטעני נמי אינהו לאו כלום הוא דטענתיהו טענת שמא ומשום שמא לא מצרכינן ליה כלום. ומסתברא דהיכא דאמר שליח בפני נכתב ובפני נחתם דהימנוהו רבנן משום עגונות גובה מן הלקוחות ואע"פ שטענתו מזוייף הוא, שמספר כתובה נלמוד שרק כותב לה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, כדאמרינן ביבמות [קי"ז ע"א] באומרת מת בעלי. ומיהו אפשר דהני מילי לענין מנה מאתים אבל לענין תוספת שאין מדרש כתובה אלא לעקר אבל לא לתוספת, וכן דעת מקצת המורים וכתוב אצלנו בפרק הכותב, וכיון דמשום מדרש כתובה לית לה שאין קיום שטרות מתקיים בעד אחד לענין ממון, כדאמרינן לעיל, עצמו קנה נכסים לא קנה. זו היא שטת הרמב"ן ז"ל שדרכו כל המפרשים האחרונים ז"ל.
<h2>דף ב:</h2>
גמרא. מאי טעמא אמר רבה לפי שאין בקיאין לשמה. רבא אמר לפי שאין עדים מצויים לקיימו אבל לשמה בקיאי ורבה אית ליה דרבא דאמר בעינן לקיימו. ובדין הוא דליבעי תרי אליבא דתרויהו אלא משום עגונא אקילו בה רבנן. פירוש. שאין בקיאין, אין בני מדינת הים בני תורה ואין יודעין שצריך לכתוב את הגט לשם האשה וקרא כתיב וכתב לה דהינו לשמה, הילכך (אמר) [אומר] שליח בפני נכתב ובפני נחתם וממילא שילינן ליה אם נכתב לשמה ואמר אין. אי נמי יש לפרש דודאי כיון דאמר שליח בפני נכתב ובפני נחתם הרי הוא כאלו העיד עליו שנכתב לשמה, דמימר אמר מאי טעמא אטרחו לי רבנן למימר הכי ודאי משום דצריך שיהא נכתב לשמה, הילכך עד דידע שיהא נכתב לשמה לא אמר הכי. לפי שאין עדים וכו', אין שיירות מצויות משם לכאן שאם יבא הבעל ויערער לומר לא כתבתיו שיהו העדים מצויין להכיר חתימת העדים והאמינו לשליח. ובדין הוא דליבעי תרי, מידי דהוה אכל עדויות שבתורה. ואע"ג דקיימא לן דעד אחד נאמן באסורין, כדגמרינן [כתובות ע"ב ע"א] מדכתיב וספרה לה לעצמה, והרי התם אתחזק אסורא כי הכא באסור אשת איש ואפילו הכי מהימנא. יש לומר דהתם הוי כבידו לתקן כיון שהדמים עשויין לפסוק מאליהן ואינו מחוסר מעשה בידי אדם. וכל דבר שבידו לתקן כשחיטה ונקור עד אחד נאמן. ועוד דהכא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. והא דתנן ביבמות [פ"ז ע"ב], הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד ומפי אשה ואשה מפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה ולא בעינן שנים. שאני התם דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה, שאם נמצאו דברים בדאין תצא מזה ומזה והולד ממזר, הקלת עליה בתחלתה להשיאה על פי עד אחד, אבל הכא לא החמירו עליה בסופה דאדרבה אמרו דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה. ומיהו התם נמי מסקינן כי טעמא דהכא דמשום עגונה הקלו. ולפיכך האמינו השליח כשנים המקיימים כשאמר בפני נכתב ובפני נחתם ולא חישינן שמא החתימו הבעל בעדים פסולין לפי שאין הבעל עשוי לקלקל את אשתו בידי שמים במה שלא יועיל לו בידי אדם ומתוך שהוא יודע שאם בא וערער ערעורו בטל אף הוא מחתימו בעדים כשרים, כן תירצו בירושלמי [ה"א]. הלכתא כרבא דהיכא דאיכא עדים דמקימי ליה לא צריך למימר בפני נכתב ובפני נחתם אבל היכא דליכא עדים דמקיימי ליה צריך למימר בפני נכתב ובפני נחתם. והשתא בזמן הזה שליח שהביא גט אם יראה בעיני הבית דין שבאותו מקום שלא יהו עדים מצויין לקיימו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, דהא אמרינן לקמן דבבל הרי היא כארץ ישראל לגטין, ואפילו הכי אמרינן לקמן [ו' ע"ב] דרבא מצריך אפילו משכונה לשכונה. ומפרשינן טעמא משום דבני מחוזא נידי. ואם נתנו ולא אמר לה בפני נכתב יטלנו ממנה ויחזור ויתנהו לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם. וצריך ליתנו לה בפני שנים לפי שהשליח נעשה עד ועד נעשה דיין בדרבנן. ואם השליח הוא אשה או קרוב דפסולין לדון צריך ליתנו בפני שלשה וכל זה מוכח בגמרא לפנינו.
<h2>דף ה.</h2>
בעא מניה שמואל מרב הונא שנים שהביאו את הגט צריכין שיאמרו בפנינו נכתב או לא אמר ליה מה אלו יאמרו בפנינו גרשה מי לא מהימני. פירוש. שנים וכו', שניהם נעשו שלוחים. מה אלו יאמרו, כלומר, אם רצו היו אומרים אנו מעידים שגרשה ונתן לה גט כשר או לשלוחה. כתב הריטב"א ז"ל. נראה דכיון דטעמא משום הכי הוא, שנים שהביאו את הגט והם קרובים זה לזה או לאיש או לאשה צריכין לומר בפנינו נכתב ובפנינו נחתם דהשתא אלו אמרו בפנינו גרשה לא מהימני. ובגמרא [ג' ע"א] בעי כיון דקיימא לן כרבא דאמר משום שאין עדים מצויין לקיימו בפני נכתב למה לי, תסגי ליה במה שאומר בפני נכתב. ומשנינן דילמא אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא, דמוכחא מילתא דלקיומי קא אתי ומאן דחזי סבר כל השטרות נמי בחד מקיימי ואתי חד סהדא ויאמר מכיר אני כתב ידי עדים, אבל עכשיו שמעיד גם על הכתיבה מה שאין כן בשאר שטרות לא אתי לאחלופי.
<h2>דף ה:</h2>
בפני כמה נותנו לה השליח ר' יוחנן אמר בפני שנים ור' חנינא אמר בפני שלשה דכולי עלמא בעינן שלשה לקיימו והכא בהא קא מפלגי דר' יוחנן סבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין ור' חנינא אמר אע"ג דבדרבנן עד נעשה דיין הכא חישינן דילמא מיתא איהי גיטא וסמכי עלה ור' יוחנן סבר לא חישינן להכי דמידע ידעי ולא סמכי עלה. תניא כותיה דר' יוחנן המביא גט ממדינת הים נתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין הולד ממזר כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם. פירוש. ועד נעשה דיין, דוקא בענין שהוא מדרבנן כקיום שטרות, כדמקשינן בכתובות [כ"א ע"ב] למימרא דעד נעשה דיין, ומשנינן אימת דאמרינן דעד אין נעשה דיין הני מילי בעדות החדש דאורייתא אבל קיום שטרות דרבנן עד נעשה דיין. וסמכי עלה לאכשורה נמי בשנים ואשה לא חזיא לאצטרופי בהדיהו לתלתא. והלכתא כר' יוחנן דתניא כותיה, לפיכך היכא דאיתי גיטא חד שהוא קרוב לזה או לזה או לאחד מן השנים שנתן בפניהם או שהיה השליח פתח ונסתמא צריך הוא ליתנו בפני שלשה שהרי אינו יכול להיות דיין. וכי היכי דלא חייש ר' יוחנן באשה דילמא אתי למסמך הכי נמי לא חיישינן בהני דמידע ידעי דפסולין לדון ולא אתו למסמך עליהו, הרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל. וכתב הריטב"א [בשם] הרב בעל העטור ז"ל דהא דבעינן בפני שנים או ג' הינו במקומות דלא שכיחי לקיימן וצריך קיום אבל במדינה אחת שחתימתן ניכרת אין צריך ליתנו בפני שנים אלא נותנו לה בינו לבינה. ויש אומרים דלעולם צריך ליתנו לה בפני שנים כדי (להחזירה) [להחזיקה] בגרושה בפני שנים, וכן דעת רת"ם ז"ל.
כיצד יעשה וכו'. כלומר לחכמים דאמרי אין הולד ממזר כיצד יעשה שלא יהא צריך להוציאה, דודאי מודים חכמים שתצא כיון שנתנו ולא אמר לה, הילכך השליח עצמו יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה. מהכא שמעינן דסמוך לנתינה ממש או בשעת נתינה צריך לומר לה כן מדלא אמרינן כיצד יעשה יאמר לה כן בלא יטלנו. והכי משמע מדאמרינן בגמרא כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפני נכתב עד שנתחרש משמ' דלאחר נתינה יכול לומ' לה ובלבד שיאמר לה כן סמוך לנתינה. וכתב הריטב"א ז"ל בשם רבי מאיר ז"ל דצריך שליח למימר בפני נכתב ובפני נחתם בפני האשה, מדקתני בברייתא ולא אמר לה ומאי טעמא כי היכי דלידוק. מיהו אי אמר לעדים ולא אמר לדידה וליתיה לשליח דלימא לה שריא לאנסובי, עכ"ל. הא למדנו דאחד שלא נתנו לפני שנים או קרוב שנתנו בפני שנים הרי זה פסול עד שיתקיים בחותמיו או נוטלו ממנה וחוזר ונותנו לה בפני ג' ואומר לה בפני נכתב ובפני נחתם. וכל מי שהוא פסול לעדות מן התורה פסול הוא לעדות אשה לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אבל פסול מדרבנן כשר כדאמרינן פרק קמא דראש השנה [כ"ב ע"א] זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה הא דדברי תורה פסול לעדות אשה. ואע"ג דמשום עגונא אקילו והמנו אשה ועבד ושפחה, פסול בעבירה דאוריתא גריע מיניהו. ומיהו אפילו פסול בעבירה דאוריתא דוקא לעדות אשה פסול אבל להביא את הגט כשר הוא שלא מצינו פסול להביא את הגט אלא חרש שוטה וקטן שהן שנויין במשנתנו והוא הדין לנכרי ועבד שהרי אינם בתורת גרושין אבל מי שהוא פסול אפילו בעבירה דאוריתא כשר הוא לשליחות הגט אלא שהוא פסול להעיד בו רצוני לומר שלא תנשא האשה על פי עדות' הילכך יתקיים הגט בחותמיו וכשר. וכן דעת הראב"ד ז"ל ודעת רבי מאיר הלוי ז"ל, וכן עיקר אע"פ שלא כתב כן הר"ם במז"ל, עכ"ל הריטב"א ז"ל.
בר הדיא בעא לאיתויי גיטא אתא לקמיה דר' אחאי דהוה ממונה אגיטין אמר ליה צריך אתה לעמוד על כל אות ואות אתא לקמיהו דר' אמי ור' אסי אמרי ליה לא צריכת וכי תימא אעביד לחומרא אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים. רבה בר בר חנא איתי גיטא דפלגיה אכתיב קמיה ופלגיה לא אכתיב קמיה אתא לקמיה דר' אלעזר אמר לו אפילו לא כתב לו אלא שיטה אחת לשמה שוב אינו צריך. רב אשי אמר אפילו שמע (קל) [קן] קלמוסא והלכתא כרב אשי. פירוש דהוה ממונה אגטין, דקיימא לן כל שאינו יודע בטיב גטין וקדושין לא יהא לו עסק עמהם והוו ממנו גברא רבה לאורויי היכי נעביד. על כל אות ואות, אע"ג דקימא לן כרבא דלא צריך להעיד אם נכתב לשמה מכל מקום הוה סלקא דעתך דכיון דאפילו לרבא צריך למימר בפני נכתב, כדאמרן, שצריך שיכתוב כלו לפניו. שיטה אחת, אותה שיטה שהיא צריכה מן הדין להכתב לשמה והינו עקר הגט שהוא תורפו ובזה הוא שיכול להעיד בפני נכתב אבל בשאר הגט אינו יכול להעיד בו וכדתנן באידך פרקין [ט"ו ע"א] בפני נכתב חציו פסול ואוקימנא בחציו אחרון משום דכיון שאינו מעיד על עקר הגט מידע ידיע דעקר סהדותיה לאו אכתיבה היא אלא אחתימה ואתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא. קן קולמוסא וכו', כלומ' ששמע קול הקנה והקלף בכתיבתו. וכתב הרנב"ר ז"ל ומיהו דוקא בכתיבה הוא דסמכינן בהכי אבל לא בחתימה אלא צריך שיחתמו העדים בפניו.
<h2>דף ו.</h2>
רבה בר אבוה מצריך מערסא לעריסא רב ששת מן שכונה לשכונה רבא אמר אפילו באותה שכונה והא (רבה) [רבא] הוא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו שני בני מחוזא דניידי. פירוש. מערסה לערסה, משורת בתים שבצד רשות הרבים לשורה שכנגדה. משכונה לשכונה, סתם שכונה שלשה בתים במסכת עבודה זרה [כ"א ע"א]. דנידי, ואין נשתהין בבתיהם שטרודין בסחורה ואין מכירין חתימות שביניהן. וכתב הריטב"א ז"ל בשם רת"ם ז"ל דהשתא כולי עלמא דינינן להו כבני מחוזא דכלהו נידי וכלם צריכין לומר בפני נכתב.
ר' חנין משתעי רב כהנא איתי גיטא ולא ידענא אי מסורא לנהרדעא או מנהרדעא לסורא אתא לקמיה דרב אמר ליה צריכנא למימר בפני נכתב ובפני נחתם אמר ליה לא צריכת ואי עבדת מהנית דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה. פירוש. לא צריכת, דבבל כארץ ישראל לגיטין. דאי אתי בעל, אבל אי לא אמרת אי אתי בעל ומערער מפסיל. והשתא אי אמרת לא משגחינן ביה. מיהא שמעינן דבמקום שאין צריך לומר אי אמר בפני נכתב ובפני נחתם מהני כקיום של שנים ואם לא אמר לכתחלה תנשא דלמזוייף לא חישינן. מיהו אם בא הבעל ומערער ערעורו ערעור יתקיים בחותמיו ואם קדם השליח ואמר בפני נכתב ואחר כך בא הבעל וערער אין ערעורו כלום ואפילו אם בא וערער קודם שנשאת אינו צריך קיום, עכ"ל הריטב"א ז"ל.
<h2>דף ו:</h2>
אמר ר' יצחק שתים כותבין בלא שרטוט שלשה אין כותבין בלא שרטוט במתניתא תנא שלשה כותבין ארבעה אין כותבין. שלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר בני אדם העומדים עלי ובידי למסרן למלכות מהו שרטט וכתב ליה אמרתי אשמרה דרכי מחטא בלשוני אשמרה וכו'. שלח ליה קא מצערו לי טובא לא מצינא דאקום בהו שלח ליה דום לה' והתחולל לו דום לקב"ה והוא יפילם לך חללים חללים השכם והערב לבית (הכנסת) המדרש והם כלים מאליהם הדבר יצא מפי ר' אלעזר ונתנוהו לגניבא בקולר. פירוש. שתים, תיבות כותבין מן המקרא בלא שרטוט. העומדים עלי לחרף ולגדף ובידי למסרן, כח בידי להלשין עליהם. גניבא, שם אדם החולק עליו. קולר, שלשלת של ברזל שנותנים שם את המוכתבים למלכות להריגה. עלה דהא דאמרינן ארבעה אין כותבין איכא מאן דאמר דכי אמרינן אין כותבין דוקא בזמן שכותב הפסוק לדרשא כי הני דום לה' וכו' אבל אם רצה לדבר צחות בלשון הפסוק אינו צריך שרטוט. וליתא מדאמרינן בירושלמי פרק בני העיר [ה"ג] ר' מונא שלח כתב לר' אושעיה ראשיתך מצער היה מאד תשגה אחריתך. ומיהו אינו אסור אלא בכתיבה אשורית אבל בכתיבה כזו מותר דלאו כתיבה היא הואיל ואין ספרים נכתבים בה. והאי שרטוט מסתברא דהינו שרטוט של שיטה ראשונה אבל אין צריך לשרטט בין כל שיטה ושיטה דלא עדיף מתפלין דאין צריכין שרטוט בין כל שטה ושטה והכי אמרינן במסכת מגילה [י"ח ע"ב] תפלין אין צריכין שרטוט, וכן כתבו המפרשים ז"ל.
<h2>דף ח:</h2>
תנו רבנן, עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך עצמו קנה נכסים לא קנה. עצמו קנה מידי דהוה אגט אשה, נכסים לא קנה מידי דהוה אשאר שטרות דעלמא. איבעיא להו לא היה כתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך אלא כתוב כך כל נכסי קנויין לך מהו אמר אביי מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו דלא פלגינן דבורא רבא אמר אחד זה ואחד זה עצמו קנה נכסים לא קנה ופלגינן דבורא. והא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהו לא יצא בן חורין, ההוא משום דלאו כרות גיטא מתנינן לה דכיון דשייר ליה קרקע כל שהו וכתוב בגיטא הוה ליה לרביה זכותא בגויה דגיטא וכגון זה אינו גט כריתות אבל דבורא פלגינן דהא אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד שהרי יצא להם שם בן חורין אלמא פלגינן דבורא. פירוש. עצמו קנה, כשאמר בפני נכתב ובפני נחתם כדאמרינן בגט אשה, דתנן [ט' ע"א] אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוו למוליך ולמביא. נכסים לא קנה, דבעי עדים כשאר קיום שטרות. כל נכסי וכו', מהו מי אמרינן עצמך ונכסי תרי מילי נינהו אבל כל נכסי כיון דבחדא דבורא אתי ליה שחרור עצמו ומתנת נכסים הילכך אי מהימן אהאי מהימן אהאי דלא פלגינן דבורא או דילמא פלגינן. אחד זה ואחד זה, בין שכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך בין שכתוב בו כל נכסי קנויין לך עצמו קנה, מידי דהוה אגט אשה, נכסים לא קנה מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא ופלגינן דבורא, והכי הלכתא וכדמסקינן הכא. הכותב כל נכסיו וכו', דוקא כשכתב לו כל נכסיו אבל לא כתב ליה כל אלא נכסי קנויין לך לא יצא לחירות. ואע"ג דאמרינן פרק מי שמת [ב"ב ק"נ ע"ב] עבדא אקרי נכסים, הני מילי בנותן נכסיו לאחרים אבל בנותן נכסיו לעבד אין גופו של עבד בכלל עד שיפרש עצמך ונכסי או שיאמר לו כל נכסי. שייר קרקע כל שהוא וכו', לא יצא לחירות משום דכיון דכתב לו כל נכסיו וכלל גופו עם שאר נכסים עשאן כאלו הכל גוף אחד כיון שכללן בכלל אחד וכיון שכך כשחזר ושייר אחר כך כלום בנכסים הוה ליה כמאן דשייר בגוף העבד. הא דאמר רבא לא יצא בן חורין ופליג עם ר' שמעון דאמר לעולם הוא בן חורין דפלגינן דבורא ונכסים ששייר בהם שייר אבל עבד דלא שייר קנה עצמו, לאו טעמא דתנא קמא משום דלא פלגינן דבורא, דלעולם סבירא לן דפלגינן דבורא אלא טעמא דתנא קמא דאמר לא יצא בן חורין משום דלאו כרות גיטא הוא דהוא כמאן דשייר בגופו של עבד ואמר לו הרי את בן חורין חוץ מרגלך דלאו כריתות הוא ובעינן כרות גיטא דומיא דגט אשה וליכא. וההיא דלעיל דאמרינן עצמך ונכסי וכו' או כל נכסי וכו' עצמו קנה נכסים לא קנה, שאני התם דליכא שיור בלשון שהוא משחרר בו העבד ולפי זה אם לא כתב ליה כל נכסיו אלא נכסי שאמר, עצמך ונכסי קנויין לך חוץ מקרקע פלוני, הרי שלא שייר כלום בלשון שהוא משחרר בו העבד ולפיכך קנה עצמו בן חורין.
ומיהו לפי גרסתנו שהיא גרסת רבינו אלפסי ז"ל דגריסנא, וכתוב בגיטא, הוה ליה לרביה זכותא בגויה דגיטא וכו', היכא דשייריה הרב לההוא שיורא בגיטא בהדיא הוא דלא הוי כריתות אבל לא שייר הרב לנפשיה במאי דאקני לעבד מידי אלא שלא זכה העבד בנכסים מאנפא אחרינא כדאמרן לעיל, מידי דהוה אשאר שטרות, גט כריתות קרינא ביה ונפיק ביה לחירות. וכי הא נמי דרב נחמן שלא זכה העבד בנכסים מטעם שכיב מרע שעמד. הילכך אפילו כתב לו בפירוש עצמך ונכסי קנויין לך חוץ מקרקע כל שהו או מחפץ פלוני, כיון שכתוב בגט חוץ לאו כריתות הוא ולא יצא בן חורין. וכן כתב רבי מאיר הלוי ז"ל וז"ל, והוא דכתביה לשיורא בגיטא דכל שיורא דלא שייך בגירושין גופיהו או בשחרוריה דעבדא גופיה לא פסיל אלא בכתב אבל לא בעל פה. ולא אמרינן בהא כל שפוסל בכתב פוסל על פה אלא היכא דשייר בשחרור גופיה או בגירושין גופיה, ע"כ. והא דאסקינא הכא דפלגינן דבורא איכא דמקשו מן הירושלמי [ה"א] דגרסינן, כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים מזה ר' יוחנן אמר פסול וריש לקיש אמר כשר אמר ר' אלעזר מתניתין מסייע ליה לר' יוחנן מה שנים נמצא אחד פסול או קרוב עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, אלמא לא פלגינן דבורא, ומפרקי דהתם שאני דנעשה כעדות באיש אחד ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, כדאיתא התם בירושלמי, אבל הכא גבי עבד שהביא גיטו דמהימן אעצמו ולא אנכסים לאו משום דנתבטל כלום מן הגט הוא כדי דנימא כיון שנתבטל מקצתו נתבטל כלו אלא משום דלא נתקיים בחותמיו או משום שעמד מחליו. ואיכא דאמרי דלית הלכתא כר' יוחנן דירושלמי אלא כר"ל משום דקי"ל בעלמא דבתרי גופי פלגינן דבורא כדאיתא פרק יש נוחלין [ב"ב קל"ד ע"ב], וכן פסק רבי מאיר הלוי ז"ל כריש לקיש וכן דעת רבנו והרמב"ן ז"ל.
ובתשובה לרבינו האיי גאון ז"ל בשטר צואה שאחד מן העדים קרוב לאחד מן היורשים. והשיב, ידוע הוא דראובן לגבי קרוב דיליה כמאן דליתיה דמי ואין לקרוב ההוא אלא עד אחד אבל הרחוקים מן ראובן יש להם שני עדים ראובן ואחד שעמו ומן העיקר הזה ההיא דאמר רבא [סנהדרין י' ע"א] פלוני בא על אשתו הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להרגה, ואמרינן דבתרי גופי דברי הכל פלגינן דבורא ע"כ. נראה מדבריו שהוא דוחה דברי ר' יוחנן שבירושלמי, הריטב"א ז"ל. אע"פ שהרב בעל העטור כתב דכיון שאין הנכסים מוחלקין כעדות אחת היא ולא פלגינן דבורא, וזהו הדרך הראשון. וראוי שתדע דבמשייר קרקע סתם לא אמרינן זיל הכא קא מדחי לה וזיל הכא קא מדחה לה ושלא יקנה קרקע כלל, אינו כן, דנהי דיד המקבל על התחתונה ונוטל כחוש מכל מקום קנה הכל חוץ מאחד מהם, וכדתנן בפרק בית כור [ב"ב ק"ז ע"ב] חצי שדי אני מוכר לך משמנין ביניהם ולוקח נוטל כחוש, אלמא חצי הכחוש מיהא נוטל והכא לא שנא. והכי משמע פרק שני דייני גזירות [כתובות ק"ט ע"ב], ההוא דאמר דיקלא לברת אזיל יתמי פלוג ולא יהבו לה ואסיקנא התם דבעו למיתב לה חד דיקלא אע"פ שלא אמר דקל פלוני. ותנן נמי במנחות [ק"ח ע"ב] בית בבתי אני מוכר לך מראהו עליה, נפל מראהו נפול, עבד בעבדי אני מוכר לך מראהו קטן מת מראהו מת, ומיהו לעולם קנה, שהרי יצא עליו שם בן חורין ואסור להשתעבד בו, והוא דמטא גיטא לידא דעבד מקמי דלהדר ביה רבו והוי כמי שלא שייר דאי שייר חוזר אפילו בעבד משום דלאו כרות גיטא הוא. והרי הכא דבשטר אחד זכה כל נכסיו לעבדו וכשעמד אע"פ דבטלה מתנתו לגבי הנכסים לענין גופו לא בטלה ויצא לחירות אלמא פלגינן דבורא. ואם תאמר והא בין לאביי בין לרבא מתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר גמר מיתה או עם גמר מיתה וזה כיון שעמד לא קנה העבד ואם כן למה אינו חוזר בעבד. ותרצו בתוספות דטעמא דמילתא משום דכל דמצוה אדעתא דרבנן קא מצוה ורבנן אמרי דגבי העבד כיון שיצא עליו שם בן חורין כבר קדשו השם ואינו חוזר בו הילכך יצא לחירות.
<h2>דף ט.</h2>
גמרא. ערער בכמה אילימא ערער בחד והאמר ר' יוחנן אין ערער פחות משנים ואלא ערער תרי יתקיים בחותמיו תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני אלא ערער בעל. פירוש. סמוך אהני, ואינו כשר דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אתתא בחזקת נשואה. ערער בעל, ואחר שנתקיים אין ערעורו של בעל כלום.
פיסקא. ואינו יכול לומר, מאי ואינו יכול לומר אילימא חרש והתנן הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן. אמר רב יוסף הכא במאי עסקינן כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש. פירוש אילימא חרש, איכא דקשיא ליה דילמא אלם שהוא כפקח לכל דבריו. ונראה לי דאלם יכול להגיד מתוך הכתב הוא שהרי האמינו אותו בעדות אשה להעיד מתוך הכתב, כדאיתא בפרק מי [שאחזו (ע"א ע"א)], וכל שכן הכא דכתב הגט מוכיח כדאיתא בשלהי פרק המביא [כ"ג ע"ב] דלקמן, הרמב"ן ז"ל. ובהא דתנינן שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים מסקינן בגמרא [י' ע"א] דשטר קדושין אתקש לגט מויצאה והיתה לפסול שטר קדושין שכתבו שלא לשמה או שכתבו על המחובר ותלשו ונתנו לה. ומיהו בשטר קדושין אין צריך לומר השליח בפני נכתב משום דליכא למיחש דילמא אתי בעל ומערער ופסיל ליה, דהא מצי מגרש לה וליכא למיחש דילמא פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר דלכולי האי לא חישינן דכיון דאיהי סברא דאקדשה לראשון תו לא מקבלה קדושין מאחר.
<h2>דף י:</h2>
פיסקא. חוץ מגטי נשים אמר רב פפא זאת אומרת עדי הגט אין חותמין זה בלא זה מאי טעמא רב אשי אמר גזירה משום כלכם. פירוש. זאת אומרת, מתניתין דפסל בשאר שטרות ומכשר בגט אשמעינן דעדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה הילכך על כרחך ישראל זה ראה הכותי חותם למעלה והוא חתם למטה ואי לאו דכותי חבר הוא לא אחתמיה מקמיה, אבל עדי שאר שטרות חותמין זה שלא בפני זה, הילכך איכא למיחש ישראל זה חתם ראשון בתחתית השטר ושבק רוחא למאן דקשיש ולא ידע שיחתמו את הכותי למעלה המנו. מאי טעמא, אמור רבנן דלא יחתמו זה שלא בפני זה. גזירה משום כלכם, דתנן בפרקין לקמן [ס"ו ע"ב], אמר לעשרה כתבו גט לאשתו אחד כותב ושנים חותמין אמר כלכם כתובו אחד כותב וכלן חותמין, ואי לא הוו חתימי כלהו הוא פסיל דבקפידא דבעל תליא מילתא דלא שוה גיטא אלא בהכי. וכתב רש"י ז"ל, לפיכך תקנו אפילו כשלא אמר כלכם שיהו כל העדים נקבצים בשעת החתימה, ומסתמא כשיתקבצו כלם יחד יחתמו כלם עכ"ל. ומהא דר' יוחנן דפרק שני [י"ח ע"ב] דאמר דבכלכם נמי שנים משום עדים וכלם משום תנאי, כלומר, דבחתום תרי מיניהו ביומה ואינה מכאן ועד עשרה ימים כיון דאינן אלא משום תנאי כשר. לא קשיא, דמכל מקום כלהו חתמי בפני כלם אלא דתרי חתמי ביומיה ובפני האחרים ואינך למחתם מצי אפילו מכאן ועד עשרה ימים ולעולם בפני כלם. אלא שהראב"ד ז"ל כתב דשנים שהם משום עדים צריכין למחתם ביומיה ובמעמד כלם ואינך כלהו חתמי מכאן ועד עשרה ימים אפילו זה שלא בפני זה דהנך משום תנאי נינהו ומקיים תנאי ואזיל כשאר תנאים והיא תחוש לעצמה והבעל לעצמו. והא דאמרינן גזירה משום כלכם פירושו משום כלכם עדים, כלומר, שאמר להם הבעל בפירוש כלכם הוו עדים, דבהאי גוונא ודאי כלכם צריכים לחתום בו ביום ואם לא חתמו בו ביום כלם פסולים, לפיכך התקינו שכל שני עדים החתומים בגט יחתמו זה בפני זה וזה עם זה. וכתב רבנו אלפסי ז"ל דהאידנא כל עד כותי פסול בין בגיטי נשים בין בשחרורי עבדים בין בשאר שטרות דגרסינן בשחיטת חולין פרק ראשון [ו' ע"א], לא זזו משם עד שעשאום גוים גמורים בין לשחיטה בין ליין נסך אפילו ליתן רשות ולבטל רשות דינם כגוי, מפני שאמרו ישראל נותן רשות ומבטל רשות ובגוי עד שישכור, וכל שכן לעדות דדינו כגוי, עכ"ל ז"ל. הילכך אפילו חתם מקמי ישראל פסול.
מתניתין. כל השטרות העולים בערכאות של גוים אע"פ שחותמיהן גוים כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ר' שמעון אומר אף אלו כשרים, לא הוזכרו אלו אלא בזמן שנעשו בהדיוט. פירוש. בערכאות, מקום בית ועד דיינים שלהם קבועים שם. לא הוזכרו, בבית המדרש ליפסל אלא בזמן שנעשו בהדיוט על ידי גוים הדיוטות שאינם דיינים. ובגמרא מפרש לה.
גמרא. קא פסיק ותני לא שנא מכר ולא שנא מתנה בשלמא מכר כי יהיב זוזי קמיהו הוא דקנה ושטר לראיה בעלמא הוא דאתא אי לאו דיהב זוזי קמיהו לא הוו מרעי נפשיהו וכתבי ליה שטרא אלא מתנה במאי קנה לה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא ואי בעית אימא חוץ מכגיטי נשים. פירוש. קא פסיק ותני, כל שטרות כשרין בחותמי גוים לא שנא שטרי מכר ולא שנא שטרי מתנה. בשלמא, שטרי מכר דארעא לאו בהאי שטרא מקניא אלא בזוזי. ואפילו במקום שכותבין את השטר דאמרינן לא קנה עד שיכתוב את השטר, אין השטר מעכב בקניה, אלא דבאתרא דכתבי שטרא לא סמכא דעתיה עד דכתבי שטרא ולבתר דאכתיב שטרא קני למפרע בזוזי הילכך מכי יהב גברא האי זוזי לישראל קמיהו דדייני גוים היא דקניא לארעא דקרקע נקנה בכסף או בשטר והאי שטרא ראיה בעלמא היא שלא יאמר לא מכרתיה ולא קבלתי מעות ובהא מילתא אינהו מהמני דאי לאו דיהב זוזי קמיהו, כיון דדיינים קבועים נינהו לא הוו מרעי נפשיהו וכתבו ליה. והוא הדין להודאות והלואות דהוו שטרא מעליא דמדיהיב זוזי אשתעביד ליה אידך. ואפילו מלוה על פה היה מן הדין לגבות מן משעבדי אלא דלית ליה קלא וכדאמרינן [ב"ב מ"א ע"ב], המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים דמאן דזבין בפרהסיא זבין, הילכך שטרי הלואה העולין בערכאות של גוים כשרים וגובין מן נכסים משועבדים דערכאות קלא אית להו וכדאמרינן בפ' המביא תנין [י"ט ע"ב], רב פפא כי הוו אתו קמיה שטרא פרסאה דעבד בערכאות של גוים מקרי ליה לשני גוים זה שלא בפני זה במסיח לפי תמו ומגבי ליה ממשעבדי, והכין נוסחא דוקא, וכן כתב ר"ח ז"ל. וליכא למימר דהתם בדחתימי ביה סהדי ישראל דאם כן אפילו בהדיוט מגבינן ביה ממשעבדי, וכדאמרינן התם [י"ט ע"ב], אמר אמימר האי שטרא פרסאה דחתימי עלה סהדי ישראל מגבי ביה ממשעבדי. וליכא למימר נמי דההיא דרב פפא בדמסרי ניהליה באפי סהדי ישראל, דהא נעשה בהדיוט אע"ג דמסריה ליה באפי סהדי ישראל לא מגבינן ליה אלא מבני חרי, דאלמא עידי מסירה בשטר של גוים לא מפקי קלא ומאי שנא בערכאות. ותו דאם כן כיון דלא סגיא דלא קריוה למה לי לאקרוייה לשני גוים ליתו סהדי דקריוה כי מסרי ניהליה באפיהו וליסהדו. אלא מתנה, דעל ידי השטר הוא קונה אותה שהוא כותב לו שדי נתונה לך ובלא שום חליפין וקנין הוא קונה אותה במסירת השטר היכי מקניא, האי שטרא חספא בעלמא הוא. דינא דמלכותא דינא, דדינא דמלכותא לא גרע ממנהגא, ואמרי במציעא [ע"ד ע"א], האי סיתומתא קניא באתרא דנהיגי למקנא בהכי. וליכא למימר דדינא דמלכותא לא נאמר אלא דוקא בדברים שיש בהם תועלת למלך, כדאמרינן פרק (חזקת) [הגוזל ומאכיל] [ב"ק קי"ג ע"ב], תדע דקטלי דיקלי ועבדי גישרי ועברינן עליהו, דהא אמרינן התם [ב"ב נ"ה ע"א], אריסא דפרסאי עד ארבעין שנין משום דינא דמלכותא ומאי הנאה אית ליה בהאי, אלא ודאי משום שהמלך הנהיג ואמר שתועיל ותהיה (ענין) [קנין] כך הוא דאמרינן דינא דמלכותא דינא. תני חוץ מכגיטי נשים, כלומר, כל שטרות שהן כגיטי נשים שעל ידי השטר הדבר נגמר דהכי נמי שטר מתנה פסול דומיא דגיטי נשים. והאי לישנא לא פליג בלישנא קמא דאמר טעמא משום דינא דמלכותא. אלא לישנא קמא מיירי בערכאות דאית להו הרמנא דמלכא והתם ודאי כשר מדינא דמלכותא ולישנא בתרא מיירי בערכאות העומדות מאליהן דלית להו הרמנא דמלכא. והתם ודאי כשר מדינא דמלכותא ולישנא בתרא מיירי בערכאות העומדות מאליהן דלית להו הרמנא דמלכא ומשום הכי פסול. אבל לעולם קימא לן כשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא היכא דאיכא הרמנא דמלכא ולפיכך הביא רבינו אלפסי ז"ל שתי הלשונות.
<h2>דף יא.</h2>
רבינא סבר לאכשורי בכנופיא דארמאי אמר ליה רפרם ערכאות תנן. אמר רבא האי שטרא פרסאה דמסריה ניהליה באפי סהדי ישראל מגבינן ביה מבני חרי והא לא ידעי למקרי בדידעי והא בעינן כתב שאינו יכול לזייף וליכא בדעפיצן והא בעינן צריך שיחזור מענינו של שטר בשטה אחרונה וליכא בדמהדר, אי הכי ממשעבדי נמי גבי לית ליה קלא.
פירוש בכנופיא דארמאי, מקום שגדוליהן מתקבצין לשפוט שלא על פי המלך ובתורת עראי דקסבר דכיון דבפרהסיא עבדי לא אתי לאורועי נפשייהו לאסהודי בשקרא או לקבולי סהדי שקרי. ערכאות תנן, דקבעי בהרמנא דמלכא ואיכא עליהו אימתא דמלכותא. והוא דקימי בחזקת דלא מקבלי שחדא ולא מצלו דינא אבל היכא דחשידי לאצלויי דינא או לקבולי שקרא או דמקבלי סהדי דלא מחזקי בהימנותא פסולין. ואפילו חד גוי מהימן לאורועי חזקתיהו דהא קימא לן דבן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד. ואפילו קלא דלא פסיק מהני לאורועי חזקתיהו ואפילו לשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא הני מילי היכא דאמר מלכא בהכי ליקני ובהכי לא ליקני אבל להימוני סהדי שקרי האי לאו דינא הוא ולא אמרינן בהא דינא דמלכותא דינא, הריטב"א ז"ל בשם הרמ"ה ז"ל. וכן נראה דעת רבינו אלפסי ז"ל. שטרא פרסאה שעשאוהו בלשון פרסי וחתימי פרסאי הדיוטות עליו כיון דמסרי ניהליה באפי סהדי ישראל מגבינן ביה מבני חרי אבל ממשעבדי לא דלית ליה קלא. ואם תאמר א"כ שמעינן מהכא דהלכתא כר' אלעזר אף בשטרות דעדי מסירה כרתי וא"כ למדנו מכאן קושיא לדברי רבינו אלפסי ז"ל שפסק הלכה כר' אלעזר בגיטין ולא בשטרות והכא משמע דאף בשטרות הלכתא כותיה. ויש לומר דשטרות הנעשים בהדיוט מן הדין כשרים אלא משום חששא דילמא מרעי נפשיהו ועבדי שקרא והכא כיון דמסריה ניהליה באפי סהדי ישראל הא אודי ליה דקושטא חתים וכיון דקושטא חתום כשר הוא לגמרי, ואם כן האי דגבי בשטר זה לא משום עדי מסירה אלא משום שטר גופיה דכשר דהא אודי ליה הכי. ואפילו לר' מאיר דאמר בעינן עידי חתימה האי כשר נמי מטעמא דפרישנא, הריטב"א ז"ל. והא לא ידעי למקרי, העדים שמסרו בפניהם ולא ידעי מאי נינהו ומאי מסהדי לאחר זמן עלה דמילתא. ופריק בדידעי. שאינו יכול לזייף, שיהא הקלף מתוקן בעפצים בשעת עבודו שעושין אותו שחור ושוב אין אדם עושה בו מחק וחוזר וכותב עליו מפני שהוא נכר וקלפי פרסיים אינם מעובדים בעפצים שקורין גלש ואדם יכול למחוק כתבו ומניח חתימות העדים וכותב למעלה ממון הרבה. ואף ר' אלעזר דמכשיר ביכול להזדייף היינו דוקא בגטי נשים אבל בשאר שטרות לא. ופריק בדאפיצן. שיחזור מענינו של שטר וכו', כדאמרינן בגט פשוט [ב"ב קס"א ע"ב] וקנינא מן פלוני בכל מאי דכתיב ומפורש לעיל. ופריק בדמהדר שחוזר בשטה אחרונה. ודעת הרב בעל העטור ז"ל דלא בעינן שיחזור מענינו של שטר אלא בשטר הנעשה בהדיוט ומשום הכי לא מקשינן הכי במתניתין. והרבה תרוצים אמרו אמאי הקשה אמימרא דרבא טפי. והא דמפסיל הכא השטר כולו אי לא מהדר מענינו של שטר בשטה האחרונה, היינו דוקא בשטרא פרסאה משום דאנהו לא דיקי למחתם סמוך לכתב וחישינן שמא הרחיקו הרבה ובא זה וזייף שם. ומיהו אם ידוע שדרכן שלא להרחיק או שדין המלכות בשלהן שלא יהו רשאין להרחיק אלא שטה אחת, כשרין כשלנו, שאין חוששין אלא לשטה אחרונה שהרי אין למדין משטה אחרונה ומשום הכי בעינן שיחזור מענינו של שטר בשטה אחרונה, ולפיכך אי לא מהדר לא מפסיל אלא שטה אחרונה בלבד.
והוי יודע שכשם שאין למדין בשטרות משטה אחרונה בגטי נשים נמי אין למדין, ולפיכך צריך ליזהר שלא לכתוב בגט בשטה אחרונה אלא כדת משה וישראל. הסכמת המפרשים ז"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל שמנהג ראשונים היה לכתוב כדת משה וישראל בגט כדתנן במסכת ידים [פ"ד מ"ח]. ולא תקנו אלא להקל על העם שלא להחזיר מענינו של גט בשטה אחרונה והם מחמירים על עצמם שצריכים, שצריכין לומר דמחק במקום כדת משה וישראל וכשעור כדת משה וישראל פסול כמו שאמרו בשריר וקיים במקומה. ממשעבדי נמי לית ליה קלא, לפי שאין החתומין ישראל דסהדי דחתמי אשטרא אנון מפקי לקלא, לפיכך אין הלוקח נפסד דאמר לא הוה ידענא דמשעבד לך. ובפרק שני [י"ט ע"ב] אמרינן, ואי חתימי עליה ישראל טריף ממשעבדי. מהכא שמעינן דאינו יכול לומר פרעתי בשטר זה משום דאמר ליה שטרך בידי מאי בעי, דאי ס"ד יכול לומר פרעתי אפילו אית ליה קלא לא ליגבי ממשעבדי דקימא לן טוענין ללוקח ונטעון ליה אנן פרעתי, הריטב"א ז"ל בשם הרמ"ה ז"ל.
<h2>דף יא:</h2>
מתניתין. האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים בגטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכין לו לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו שאם רצה שלא לזון את עבדו רשאי שלא לזון את אשתו אינו רשאי. אמר להן והלא הוא פוסל את עבדו מן התרומה כשם שהוא פוסל את אשתו מן התרומה אמרו לו מפני שהוא קנינו. פירוש. רצה לחזור בשניהם, קודם שיגיע ליד האשה והעבד יחזור ואין השליח יכול לזכות בהם לצרכן דחוב הוא להן כדמפרש לקמיה. לפי שזכין, וזכה השליח לצרכו של עבד. שלא לזון את עבדו רשאי, הילכך כי משחרר ליה לא מפסיד ליה מזונות דבלאו הכי נמי אי בעי ליה לא זיין ליה. שלא לזון את אשתו אינו רשאי, הילכך כי מגרש מפסיד לה מזוני. ומכל מקום מצי למימר לה צאי מעשי ידיך למזונותיך ואי לא ספקת משלמנא לך דמזוני עקר. מן התרומה, אם עבד כהן הוא אלמא חוב הוא לו. ומה תשיבוני על התרומה נהי שהושבתוני על המזונות. אמרו לו מפני שהוא קנינו. כלומר, שאני עבד שהרי יכול הוא לפסלו על ידי אחר ואחר יכול לחוב לו בכך, דאי בעי שקיל ארבע זוזי מישראל ומזבן ליה ניהליה ופסיל ליה וכיון דאחר יכול לחוב לו שלא בפניו מה שאין כן באשה אף זה מקבל שטר שחרור שלא בפניו. וקימא לן כחכמים דרבים נינהו דזכין לעבד ולא מצי רביה למהדר ביה. ומיהו עבדא לא נפיק לחירות עד דמטי גיטא לידיה דתנן [י"ג ע"א], האומר תנו גט זה לאשתי שטר זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה דאין גט לאחר [מיתה], כן כתב רבינו אלפסי ז"ל. והביא ז"ל הא דיבמות [קי"ח ע"ב] דגרסינן, בעא מיניה רבא מרב נחמן המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסניא ליה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו או דילמא כיון דזמנין דרחמא ליה ליבמה חוב הוא ואין חבין לו לאדם שלא בפניו אמר ליה תניתוה וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת. אמר ליה רבינא לרבא המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו כיון דאית ליה קטטה בהדיה זכות הוא לה או דילמא ניחא דגופא עדיף לה. תא שמע דאמר ר' שמעון בן לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו.
גמרא. אמר ר' יוחנן התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה ואם תאמר משנתנו כל האומר תנו כאומר זכו דמי. פירוש. התופס לבעל חוב, אדם מן השוק שתפס מטלטלי בנכסי ראובן לצורך שמעון שהוא בעל חוב במקום שחב התופס הזה ללוי דהוי נמי בעל חוב דראובן ותופס זה שקדם ותופס לצורך שמעון מפסיד את לוי היינו שחב לאחרים לא קנה. וכתב הרשב"א ז"ל דאפילו בדשויה שליח כדמוכח בכתובות [פ"ד ע"ב], גבי עובדא דיימר בר חשי ורש"י ז"ל פרשה [ב"מ י' ע"א] בדלא שוייה שליח ופרק קמא דמציעא כתוב בארכה. וכתב רבינו אלפסי ז"ל, שמעינן מנה שכל התופס לבעל חוב במקום שאינו חב לאחרים קנה, ואם תאמר משנתנו הא שמעינן דקנה. וקשה מתניתין מאי חב לאחרים איכא הא אינו חב אלא לרבו ותו מי מחייב לעבד הרב לשחררו. תירץ ר"ת ז"ל דכל שמגלה בדעתו לשחרר עבדו כעין בעל חוב קרי ליה דמסתמא אי לאו דעבד ליה ניח נפשיה לא הוה משחרר ליה ועל צד זה קרינן ליה בעל חוב דידיה. ומיהו כיון דלאו בעל חוב גמור הוא לו כעין חב לאחרים קרינן ליה. כאומר זכו דמי, ואין זה כשאר תופס אלא בעל חוב עשאו שליח לזכותו בו ואע"פ שהעבד לא ידע זכין לאדם שלא בפניו. גרסנן פרק האשה שלום [קי"ח ע"ב], בעא מניה רבא מרב נחמן המזכה גט וכו'.
<h2>דף יג.</h2>
מתניתין. האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה. פירוש. לא יתנו לאחר מיתה, דגיטא לא הוי עד דמטי לידיה וכי מטי לידיה הא מיית ליה המשחרר ופקעה ליה רשותיה. והא מתניתין דמשמע מנה דעבד לא זכה בגיטו, אפילו לרבנן דאמרי לעיל דזכין שלא בפניו מתוקמא דקימא לן כותיהו ושני הכא דלא יצא עבד לחירות עד שיגיע גט לידו, וזכיה דלעיל הינו לענין חזרה שאינו יכול האדון לחזור בו אבל מפק לחירות לא נפיק עד דמטי גיטא לידיה, כן כתב רבינו אלפסי ז"ל בהלכותיו. וכן הגרסא בהלכות גדולות בסוף הלכות נדוי. ורש"י ז"ל כתב כאן דלא גרסינן זה דהכא לא מסרו לשליח ולפיכך הוא דלא נחלקו חכמים בדבר דאי אמר לשליח תן כזכי הוי בין שמסרו לו מיד ליד בין לא מסרו לו מיד ליד כיון שהגיע ליד שליח זכה הלה. תנו מנה לפלוני, מפורש בגמרא.
גמרא. מתניתין במאי עסקינן אמר רב פפא בשכיב מרע דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו לא שנא אמר תנו לו מנה זה ולא שנא אמר תנו לו מנה סתם קני ולא אמרינן שמא מנה קבור הוא דקאמר דבהדיא אמרינן הלכתא למנה קבור לא חיישינן. פירוש. הא דלא אוקימנא למתניתין בבריא שמצוה מתוך בוריו וחלה ומת משום דכל שלא משך יכול הנותן לחזור בו וכן יורשו ואם כן לאחר מיתה לא יתנו. ואם תאמר והא אמרינן לקמן דמצוה לקיים דברי המת אפילו במצוה מתוך בוריו. ואומר ר"ת שלא אמרו מצוה לקיים דברי המת אלא במוציא מתחת ידן של יתומים ומסר לשליח כגון אמר לשליח הולך מנה לפלוני, או תן מנה לפלוני וכגון משליש מעות לבתו, וכגון תנו שקל לבני בשבת שמסר נכסיו לאפוטרופוס ואמר כך וכך עשה מהן בזה אמרו מצוה לקיים דברי המת כדאיתא במסכת כתובות [ס"ט ע"ב], אבל במה שאינו מניח ביד אחרים לא אמרינן ביה מצוה לקיים דברי המת. והכי נמי משמע מדאמרינן [ב"ב קנ"א ע"ב] מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואמאי לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת, אלא היינו טעמא ודאי משום דכיון דלא אוקמיה ביד אחר לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת, דלא מצית אמרת דבעינן קנין משום דאז כופין היתומים, דבלאו הכי נמי משום מצוה לקיים דברי המת בלחוד כופין את היורשין, כדאמרינן לקמן פרק השולח [מ' ע"א], שפחתי פלונית עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח מפני שמצוה לקיים דברי המת. והכי מוכח בשלהי גט פשוט [ב"ב קע"ד ע"ב] גבי שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין ואוקמוה התם בדאיכא שטרא. וקשיא לן ותפוק לי משום מצוה לקיים דברי המת ואע"ג דליכא שטרא ליגבי מן היורשין אלא ודאי ש"מ דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא במה שמסר ביד אחרים, וכן כתב שם הראב"ד ז"ל. ולא תקשי מן מעשה דאסור גיורא [ב"ב קמ"ט ע"א] שמסר מעותיו לרבא ואפילו הכי כי שביק להו לרב מארי בריה לא הוה זכי בהו, ואמאי הא מצוה לקיים דברי המת די"ל דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא בממון דירתי מחמתיה דבממוניה מצוה לקיים דבריו אבל רבא בזוזו דאסור מן ההפקר זוכה בהם ומאי מצוה לקיים דברי המת איכא בנכסי אחרים. והא דשפחה דכופין משום דמצוה לקיים דברי המת ואע"פ שלא הניח ולא מסר ביד אחרים, שאני התם דזכו בה מן השמים וכמוסר מתנתו לשליח דמי. והרמב"ן ז"ל כתב דלעולם בין במניח ביד אחרים בין במצוה ליורשיו אמרינן מצוה לקיים דברי המת והינו הא דפלונית שפחתי עשת לי קורת רוח אבל במצוה ומוסר דבריו לעדים לא והינו מתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קנין ואע"ג דמית. ואם תאמר משנתנו דאמר תנו אמאי לא מוקמינן בבריא ומשום מצוה לקיים דברי המת, זו אינה שאלה שאם ליורשיו צוה ליתן אפילו בשטר שחרור יתנו לאחר מיתה, אלא ודאי מתניתין בשאמר לעדים היו עלי עדים ותנו מנה לפלוני שאני נותן לו מתנה שהוא כמוסר דבריו לעדים ואינו מצוה להם לקיים דבריו אלא לעדות נתכון ומשום הכי לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת, אבל צוה ליורשיו ליתן משלהם או שמנה לו שליח לקיים דבריו אומרים מצוה לקיים דבריו. ומצא ז"ל ראיה לדבריו בירושלמי [פ"א ה"א], ושוב מצא ראיה בתוספתא דבתרא [פ"ט ה"ה] שכופין במצוה זו את היורשין אע"ג דאיכא מצוה אחרת שאין כופין עליה דהינו מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן.
<h2>דף יג:</h2>
אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך אמר לו הן תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. אמר רבא מסתבר מילתיה דרב בפקדון אבל במלוה לא והאלקים אמר רב אפילו במלוה, וטעמא מאי אמר אמימר נעשה כמי שאמר לו בשעת מתן מעות משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך. אמר ליה רב אשי לאמימר אלא מעתה הקנה לנולדים דלא הוו בשעת מתן מעות הכי נמי דלא קני אלא אמר מר זוטרא הני תלת מילי שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא חדא הא ואידך דאמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא ואידך דאמר ר' חנינא המשיא אשה לבנו בבית קנאו. אמר ליה רב לרב אחא ברדלא קבא דמוריקא אית לי גבך יהביה לפלוני ובאפיה קאמינא לך דלא מהדרנא בי מכלל דאי בעי למהדר ביה מצי הדר ביה הכי קאמר דברים הללו לא נתנו לחזרה וקמ"ל דאפילו מתנה מועטת בעי בפניו. פירוש. מנה לי בידך, כתב הרשב"א ז"ל, דוקא באומר מנה יש לי בידך ויש לו בידו הוא דקנה אבל באומר הלוני ותן לו לא קנה ויכולין הן לחזור בהן. ומביא ראיה ממתניתין דפרק המקבל [ב"מ קי"א ע"א], המחהו אצל חנוני או אצל שולחני וכו' וקיימא לן כרבה דאמר חוזר. מסתברא מילתיה דרב בפקדון, כלומר משום דאיתיה בעיניה מצי היאך לאקנויי ליה אבל במלוה דליתה בעולם לא דהיכי מצי מקני ליה. איכא דקשיא ליה פקדון למה לי מעמד שלשתן לימא כל האומר תנו כאומר זכי דמי ותניא [ב"ב פ"ה ע"א] ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל הלה. ותירץ ר"ת ז"ל דמעמד שלשתן אע"פ שלא קבל עליו נפקד קנה הלה ואע"פ שאומר לא אתן. אבל באומר תנו בלא מעמד שלשתן זה אינו מקבל עליו לזכות בשבילו והתם נמי כיון שקבל עליו אמרינן. והרמב"ן ז"ל כתב דאפילו במעמד שלשתן מדעתיה הוא דקנה דוקא והכי משמע ממילתיה דרב אשי דידע בטכסיסא דמעמד שלשתן טפי מנן ויהיב טעמא דבמעמד שלשתן קנה בההיא הנאה דקא משתניא ליה ממלוה ישנה למלוה חדשה גמר ומשעבד נפשיה, והאי טעמא לא שייך אלא במודה ומקבל עליו ליתן. ולא מצית אמרת במלוה דוקא הוא דקאמר ולא בפקדון דכולי מעמד שלשתן בחד שעתא אתקון וחד טכסיסא אית ליה. ונראה שדעת הרשב"א ז"ל נוטה לזה. ולענין קושיתנו יש לומר דהוצרכו לתקן מעמד שלשתן אף בפקדון משום דלפעמים קיימא באגם או ברשות אחרים והשתא משום תן כזכה לא היה זוכה כיון שבאותה שעה לא היה ברשותו. וטעמא מאי, במלוה קנה הא ליתא בעיניה דליקנייה. נעשה כמי שאמר, למלוה בשעת מתן מעות דהלואה משתעבדנא לך מהשתא ולכל מאן דאתי מחמתך הילכך כי אמר ליה לאחר זמן תנהו לו אגלאי מילתא דמשעת מתן מעות אשתעבד ליה. והא דבעינן מעמד שלשתן ולא סגי מכיון שאמר מלוה תנהו לפלוני ואמר הלה אין הא נעשה כמי שאמר לו וכו', תירץ הרמב"ן ז"ל דבמעמד שלשתן דכסיפא ליה מילתא לנותן למהדר ביה סמכא דעתיה דהאי וגמר ומשעבד נפשיה אבל שלא בפניו מימר אמר השתא הדר ביה ולא גמר ומשעבד נפשיה, ובשעת הלואה נמי הכי קאמר משתעבדנא לך ולכל מאן דקים לי ביה דאתי מחמתך ומטעמך דלא תהדר ביה. הקנה לנולדים וכו', דהא אין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם ואנן הא קיימא לן דמעמד שלשתן אפילו לנולדים אחר ההלואה קנה דהא לא פלוג רבנן ולטעמיך האי ודאי לא נשתעבד אלא לבאים מכחו וזה אז לא היה בא מכחו דהא לא קנה. וכתב הרשב"א ז"ל דאם מי שהקנה לו מלוה זה הקנהו גם הוא לאחר במעמד שלשתן קנה גם כן השני דכלן מחמתו הן באין, והכי אסיקנא פרק יש נוחלין [ב"ב קנ"ה ע"ב] לירתה ואפילו לירתי ירתה. וכן הדין דהאומר לאשה [כתובות פ"ו ע"ב] נדר ושבועה אין לי וליורשי ולבאים ברשותי עליך וליורשיך ולבאים ברשותיך אם מכרה היא לאחר ואחר לאחר מי יש לו על שני נדר ושבועה הא ודאי ליתא דאם כן לא הוה שתיק גמרא מיניה והוה ליה למימר, אבל משביע הוא את הבאים ברשות הבאים ברשותה, וכדאמרינן התם דכשלא אמר לה אלא נדר ושבועה אין לי עליך, אינו יכול להשביעה אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאים ברשותה. וכן כתב ז"ל דאין חלוק בין שאמר לכל מאן דאתו מחמתך או בין למאן דאתו, שלא אמר כל. ומוכר שטר חוב במעמד שלשתן, כתב רבינו יצחק זצ"ל שאינו יכול לחזור ולמחול, והביא ראיה מהא דאמרינן בפרק שני דקדושין [מ"ז ע"ב] גבי התקדשי לי בשטר חוב וכו', דפליגי ר' מאיר וחכמים ומוקי התם פלוגתייהו בתרתי במלוה על פה ובמלוה בשטר, במלוה בשטר פליגי בדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ומר סבר אשה סמכא דעתה וכו', ובמלוה על פה פליגי בדרב הונא אמר רב במעמד שלשתן. ואמאי לא מסיק נמי בהא דפליגי באשה סמכא דעתה אם איתא דחזר ומחלו מחול דהוי רבותא טפי דהוא מוקי לכלהו בין במלוה בין בפקדון. ולא תקשי מהא דאמרינן פרק החובל [ב"ק פ"ט ע"א] גבי אשה דפגיעתה רעה דפריך ותזבין לכתובתה בטובת הנאה ומשני כל לגבי בעלה ודאי מחלה, ואם איתא תזבון במעמד שלשתן ושוב אינה יכולה למחול דהא כתיבנא לעיל דמעמד שלשתן בעל כרחו ליתיה. ואפילו לר"ת דכתבנו דאפילו בעל כרחיה איתיה יש לומר דלא התקינו כך בכתובה הואיל וישנה תחת בעלה ושמא לא תבוא לגבות לעולם, וכתב הרשב"א דנכון הוא. והרמב"ן ז"ל חולק בדבר וכתב פרק האיש מקדש דיכול הוא למחול ומיישב הראיות ומביא לסברתו ראיה. ומיהו כתבו בשם הראב"ד ז"ל, שמעינן מהא דאמימר דהיכא דאמר ליה בפירוש בשעת מתן מעות משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך הרי נשתעבד לכל מאן דאתי מחמתיה ואי זבין או יהיב מתנה וחזר ומחלו אינו מחול דלא חשבינן ליה לוקח אלא מלוה וכיון דמלוה היא לא כל הימנו של ראשון לאבד זכותו של זה, וכן נמצא בספר עטור סופרים. והרשב"א ז"ל כתב דהכי מסתברא אלא מיהו אם מכר לנולדים דלא היו בשעת התנאי לא קנו מחמת תנאי הלוה אלא מחמת מכירת מלוה לבד הילכך אם חזר ומחלו מחול ע"כ. והרמב"ן ז"ל חולק בדבר משום דקשיא לפי זה לאמימר מדשמואל אדשמואל, דאמר שמואל מלוה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ושמואל הוא דאמר וחזר ומחלו מחול והיכי משכחת לה דמחיל דלאמימר בשעת הלואה נעשה כמי שאמר לו משתעבדנא וכו' ובכל הלואה קאמר דנעשה וכי מפני שהקנה לו במעמד שלשתן הוא דנעשה ומאן דקנה מיניה בכתיבה ומסירה או באגב ודאי אתי מחמתיה הוא ואם כן לעולם לא משכחת לה דמחיל. ועוד ראיה מפרק קמא דמציעא [י"ט ע"ב], גבי מצא שובר דהוינן בה ליחוש לקנוניא ומפרקינן, אמר רבא שמע מינה איתא לדשמואל דאמר חזר ומחלו מחול. והשתא אמאי לא חיישינן שמא כתב לה משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך ולא מצי מחיל אלא שמע מינה ליכא תקנתא דלא למחול. והרשב"א ז"ל האריך ודחה ראיות אלה וכתב דלב ב"ד מתנה כן לכל שבא להקנות במעמד שלשתן ואיתא דלשמואל בשלא הקנה במעמד שלשתן. וההיא דפרק קמא דמציעא נמי לא קשיא דודאי מידע ידעי דרוב שטרותיהן לא הורגלו לכתוב בהם שטר זה ולמעוטא בכי הא דאיכא שובר מעליא אלא דנפל לא חיישינן. כהלכתא וכו', כאלו קבלה מהר סיני שאין צריך למתב בה טעמא. אפוטרופיא, להכניס ולהוציא ואע"פ שכתבו לה לשם מתנה לא קנאתו ואין טעם בדבר דהפקר בית דין הפקר. בבית מיוחד, שאין דר בו אלא עשאו לבית חתנות לו. באפיה קאמינא לך וכו', השתא סלקא דעתך דהכי אמר ליה בפניו אני מבטיחו שלא אחזור בי ופרכינן מכלל דאי בעי למהדר מצי הדר בתמיה. הכי קאמר וכו', כיון דבאנפיה קאמינא תו לא מצינא למהדר ביה. מתנה מועטת, קבא דמוריקא.
<h2>דף יד.</h2>
הנהו גינאי דעבוד חושבנא בהדי הדדי פש חמשה אסתרי גבי חד מינייהו אמרו ליה הבינהו ליה למרי דארעא בטיסקא ואמרו ליה באפי מרי ארעא וקנו מיניה לסוף עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה לא פש גביה ולא מידי אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה מאי אעביד לך חדא דאמר רב הונא אמר רב במעמד שלשתן ועוד הא קנו מנך אמר ליה רבא אטו מי קאמר להו לא יהיבנא דליכא גבאי קאמר אם כן קנין בטעות הוא וכל קנין בטעות חוזר. פירוש. גנאי, בעלי גנה מוכרי ירק. טיסקא, מס. באפי מרי ארעא, אמרו ליה יהבינהו ליה למארי ארעא בטסקא. לשון הרשב"א ז"ל בחדושיו, כתב רבינו אלפסי ז"ל בהלכותיו, כתבי רבואתא ז"ל דלא עבדינן בה עובדא אלא היכא דאיכא סהדי דעבוד קמיהו חושבנא ואמרי דהכי הוה חושבנא ואשתכח ביה טעותא, אי נמי היכא דקא מודי ליה חבריה דהכין הוה חושבנא ואית ביה טעותא אבל היכא דליכא סהדי ולא מודי ליה חבריה אלא דאיהו הוא דקא טעין טענת טעותא לא מהימן, דאי לא תימא הכי פסילנא לכלהו שטרי דעלמא דבכלהו אמרינן דטעותא אית בהו, וכן כתב רבינו חננאל ז"ל אבל אם אין ראיה ובעלי הדין מכחישין אותו או הלכו למדינת הים או טוענין שכחנו החשבון והנתבע אינו יכול לברר הטעות בראיה או בהודאת בעל דין אין בדבריו ממש, עכ"ל. ואיכא דקשיא ליה כי ליכא סהדי דמסהדי בההוא טעותא ולא קא מודה ליה חבריה אמאי לא מהימן מגו דאי בעי אמר פרעתי. ויש מי שתירץ דכיון דקנו מיניה וסתם קנין לכתיבה עומד אינו נאמן לומר פרעתי, וזה נכון וברור. ואיכא מאן דאמר דכל היכא דלא אכתיב שטרא מהימן בטענת פרעתי דהא לא מצי אמר שטרך בידי מאי בעי, והכא היינו טעמא משום דהוה ליה כמגו במקום עדים דאנן סהדי דלא משעבד נפשיה במעמד שלשתן אלא אם כן דייק מעקרא שפיר ואשכח דפש גביה ההוא ממונא. זו דומה לזו שאמרו בשלהי גט פשוט [ב"ב קע"ה ע"א], שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי אינם נאמנים משום דכי אמר תנו חזקה מידק דייק והדר אמר, ואע"ג דמצו אינהו למימר פרענו אפילו הכי אינן נאמנין לומר שאמר להם אביהם פרעתי דכמגו במקום עדים הוא. ודוקא דשעבד נפשיה במעמד שלשתן בפני עדים אבל בינו לבינם במעמד שלשתם לבד נאמן דכל שלא בפני עדים לא דייק שפיר. ובשם הראב"ד ז"ל, ודוקא בבא בטענת טעות וליכא סהדי הוא דמהמנינן ליה במגו דאי בעי אמר פרעתי אבל בבא בטענת השטאה לא דאנן סהדי דמעקרא לאו בהשטאה אודי ליה דבטוען את חברו מנה לי בידך והלה מודה לו ולא קאמר אתם עדי הוא דאיכא למימר דמשטה ביה משום דאיהו נמי משטה ביה כיון דתבע מניה מאי דלית ליה גביה אבל כי אסמכיה לגבי האי שלישי לא עביד איניש דמשטה בהאי שלישי דלא ידע במילתא מידי ולא תבע מיניה מידי. ובעקר דינא דכתב רבינו אלפסי ז"ל דהיכא דמודה ליה חבריה נאמן אי בעל הקרקע מודה ליה בכך האי דקנו מניה ודאי פטור דהא מודה ליה אידך דבטעות אשתעבד ליה, וכדגרסינן בירושלמי בפרק הכותב [פי"ב ה"א], הכותב שטר חוב לחברו בחזקת שחייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב לתת לו כלום, וגנני נמי מפטר פטירי מניה דמרי דארעא משום דאמרי ליה חושבנא בקושטא הוה ואת הוא דאודית ליה לאו כל כמינך לחיובי לדידן. ואפילו אמרי ליה נמי אשתלין חושבנא מפטר פטירי דהוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דפטור. ולא דמי למנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אם לאו דהכא הא אמרי ליה ודאי פרענו אלא דאת הוא דאמרת דאשתכח ביה טעותא האי טעותא לא ידענא ליה, ומיהו משתבע דלא ידע ומפטר. ואם בעל הקרקע אינו מודה בכך אלא גננא חבריה הוא דקא מודה ליה לאו כל כמיניה לאבד זכותו של זה ואי משום דהוא חייב לשלומי ליה אמר ליה מארי ארעא אי ניחא לך דליפטר גננא חברך זיל שלים. ונראה דאפילו איכא לשלומי מיניה דגננא לאו כל כמיניה אלא מימר אמרינן ליה אי קושטא קאמרת זיל הב ליה השתא להאי או להאי, ולא דמי לאומר שטר אמנה הוא זה דאסיקנא בפרק האשה שנתארמלה [כתובות י"ט ע"א] דאפילו מלוה אינו נאמן במקום שחב לאחרים ודוקא בשחב לאחרים הא לאו הכי אלא דאיכא לאשתלומי מיניה במקום אחר נאמן, דהתם הוא דכיון דאי בעי פרע ליה ממקום אחר נאמן אבל הכא דאסתלק ליה מארי ארעא מגננא וקם גננא חבריה בהריקיה לאו כל כמיניה. ומשום מגו נמי דאי בעי מחיל ליה לא מהימן, חדא דהכא משמע דפקדון הוא ולא מלוה ובפקדון לא מצי מחיל דהא קננהו מארי ארעא קנין גמור והוה ליה האי גננא תנינא מרי פקדונא דמרי דארעא אלא אף כשתמצא לומר שהוציאו וקם עליה במלוה הא קנו מניה. ועוד דהא אסיקנא לעיל דבמעמד שלשתן אם חזר ומחלו אינו מחול, אלא ודאי דינא הכי דלשלים האי גננא למרי ארעא וחוזר וגובה מגננא חבריה דהא אודי ליה דבטעות המחהו. אלא שהראב"ד ז"ל אומר דאפילו גננא נאמן דהא איהו פרע טיסקא ובהריקיה עייל אבל במתנה דאיכא פסידא למקבל מתנה כי מודה לחבריה דטעות הוה לא מהימן. ומיהו אי תרי גנני נינהו בר מהאי דאשתעבד מהימני דלא גרעי מתרי סהדי דעלמא דאי משום נגיעת עדות הגע עצמך דאין כאן נגיעת עדות כלל, אלא מיהו נראה דדוקא בדאיכא לאישתלומי מניהו הא לאו הכי חיישינן לקנוניא כההיא דהאומר שטר אמנה הוא זה דבמקום שחב לאחרים אינו נאמן דחיישינן לקנוניא. ואיכא דקשיא ליה, מארי ארעא ספק וגננא בריא והוה ליה כאומר ספק מלוה יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום דאין חייב כלום. יש לומר דאדרבה החיוב ודאי והפטור ספק ויכול לומר לו בריא שנתחייבת לי ממון וזה מודה לו בכך אלא שטוען דעבד חושבנא ואשכח ביה טעותא ופטור אני והלה אומר לא אם כן שטר חיובך בידי מאי בעיא מעקרא איבעי לך למידק, וכל טעות לוקח ויורש הכי איתא. ולעד אחד מעידה שהיא פרועה לא דמיא דהתם דיכולה היא לישבע נשבעת ונוטלת אבל האי מרי ארעא דאינו יכול להשבע נוטל בלא שבועה דההיא תקנתא היא והיכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר נוטל בלא שבועה, עכ"ל הרשב"א ז"ל בחדושיו.
אמר המחבר, ולענין מעמד שלשתן אם יש יד גוי באמצע כל היכא שהנותן הוא גוי וצוה לישראל לתת לישראל חברו קנה ואין ישראל שקבל עליו יכול לחזור בו דכיון דלהפקעת ממונו של ישראל תקנו כל שכן בשל גוי. ואם המקבל גוי שהמחהו ישראל אצל ישראל חברו, אומר ר"ת ז"ל דיכול לחזור בו דהא הלכתא בלא טעמא הוא ולגבי ישראל הוא דתקנו ולא לזכותו של גוי. ואומר הרא"ה ז"ל דנראין דברים היכא דאתא גוי בדיננו לדון אבל אי הוי הגוי אלימא או שיכול להוציא בדיניהם אינו דין שיפסיד זה ואין יכול לחזור בו. וישראל שהמחה לישראל חברו אצל גוי, אומרים בתוספות דיכול לחזור בו ישראל הממחה שאין הגוי זוכה לישראל כיון דזכיה מדין שליחות ואין שליחות לגוי, ע"כ.
תניא הולך מנה לפלוני שאני חייב לו, תן מנה לפלוני שאני חייב לו, הולך מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי, תן מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי חייב באחריותן ואם בא לחזור אינו חוזר. פקדון לימא ליה אין רצוני שיבא פקדוני ביד אחר, אמר ר' זירא כשהוחזק כפרן. פירוש. הולך תן, אחת מכל הלשונות הללו. חייב באחריותן, המשלח הזה אם יאנסו מיד השליח. ואם בא לחזור ולומר החזר לי שמא יאנסו ממך בדרך אינו חוזר. וטעמא דמילתא כיון דמלוה ומפקיד לא צוו לו לשלוח חייב באחריות. ומיהו אינו חוזר דאנן סהדי דניחא ליה דלישדר ליה ושיהא חייב הוא באחריותו הילכך כבר זכה לו שליח, אבל במתנה הולך לאו כזכה ואם בא לחזור חוזר, והכי אמרינן פרק (המקבל) [השולח (ל"ב ע"ב)] שליח מתנה כשליח גט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכי. והכי איתא בירושלמי [פ"א ה"ה] בהדיא בחוב ובפקדון אם בא לחזור אינו חוזר וחייב באחריותו עד שיקבל אותו האיש את שלו, תן מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זו לפלוני, הולך שטר מתנה זו לפלוני אם רצה להחזיר יחזיר, וכן היא שנויה בתוספתא, אלמא הולך לאו כזכי במתנה. ואם תאמר קשיא מתניתין דקתני תן שחרור זה לעבד אינו חוזר ואמרינן עלה בגמרא כל האומר תנו כאומר זכו דמי, אלמא מתנה היא ואינו יכול לחזור, כבר תרץ ר"ת ז"ל דשטר שחרור לאו כמתנה הוא אלא כחוב דאי לא דעבד ליה ניח נפשא לא הוה משחרר ליה וכדכתיב לעיל. פקדון לימא אין רצוני וכו', כלומר, כיון דאידך מצי אמר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אף הוא נמי מצי למהדר ביה מהאי טעמא דאנן סהדי דאידך לא ניחא ליה דתהוי פקדונו ביד אחר ולאו זכות הוא לו אלא חובה ואין חבין שלא בפניו. כשהוחזק כפרן, משלח זה בפקדון דאנן סהדי דניחא ליה לבעליו שיצא מידו. וכתב הרשב"א ז"ל, הוא הדין אי שליח זה גברא מהימנא הוא אע"ג דלא פטריה אינו יכול לחזור בו דהא השתא לא מצי אמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כדאיתא במציעא [ל"ו ע"א]. וכן נמי אי שדר ליה מפקיד פלניא גברא מהימנא הוא אע"ג דלא פטריה אינו יכול לחזור בו וחייב באחריותו. ואם זה השליח החזיר הדמים למשלח כשחוזר בו נקרא השליח פושע כיון שכבר זכה (לקלא) [להלה] דאין כח ביד המשלח לחזור בו והכי משמע מגמרין [ע"ב] דר' יוסי בן כיפר סבל תחלה ייסורין ולא רצה להחזירם אלא באונס גדול. ומיהו אע"פ שלא אנסוהו עדיין אלא שמאיימין עליו ויש בידם לעשות הרי זה אונס מעתה ואם החזיר פטור אבל אם יכול לעמוד כנגד איומם חייב, כדמשמע בירושלמי דבסמוך, ומטעם זה שהיה בדבר אונס נכר של סכנה נפטר מלשלם ר' דוסתאי בר ינאי שהסכים כשרצו הנפקדים לחזור והחזירם להם, ואם לא כן היה חייב לשלמם דפושע הוי כיון שכבר זכה בשביל המפקיד. והכי איתא בירושלמי גבי מעשה דר' דוסתאי, אמר ר' חגי הדה דתימא בהין דלא יכול למקמא טאבות ברם ההוא דיכול מקמא אגרמיה טאבות מפיק לון מן הדין ויהבינון להדין. ירושלמי שא מנה זה לפלוני טול מנה זה לפלוני יהא מנה זה לפלוני בידך, אם רצה להחזיר לא יחזיר, וגרסינן נמי התם תן מנה זה לפלוני ומת אם רצו יורשים לכופו אין יכולין אין צריך לומר באומר זכה (לאו) [לו] באומר התקבל לו. משמע דהתקבל עדיף מתן וצריך לדקדק אי הוי כזכה כיון שהוא משוה אותם כאן ואפילו במתנה ליקני ואם בא לחזור אינו חוזר, לשון הרשב"א ז"ל בחידושיו.
<h2>דף יד:</h2>
הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו תני חדא יחזרו למשלח ותניא אידך ליורשי מי שנשתלחו לו, אמר ר' אבא בר ממל דכולי עלמא הולך לאו כזכי ולא קשיא הא בבריא הא בשכיב מרע והא דמת נותן בחיי מקבל והא דמת מקבל בחיי נותן. פירוש. ולא מצאו, שמת. הולך לאו כזכי כדאמרן לעיל שליח מתנה כשליח הגט. יחזרו למשלח, הא מיירי בבריא ואפילו מת משלח קודם שיחזור שליח אצלו יחזרו ליורשי משלח. אבל אם מת נותן בחיי מקבל ינתנו למקבל, ואפילו מת מקבל לאחר שמת נותן יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו דקיימא לן מצוה לקיים דברי המת וכבר זכה בהן מי שנשתלחו לו משעת מיתת נותן. הא בשכיב מרע, ליורשי מי שנשתלחו לו, אפילו במה שמצוה לתת בחייו ומסר לשליח ואמר לו הולך, הולך דידיה כזכי הוא דקיימא לן דברי שכיב מרע ככתובין ומסורין דמו. ודוקא דאיתיה למקבל בעולם בשעת מתן מעות אבל ליתיה למקבל בשעת מתן מעות לא דאין זכיה וקנין למת.
<h2>דף טו.</h2>
המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב אבל לא בפני נחתם, בפני נחתם אבל לא בפני נכתב, בפני נכתב כולו בפני נחתם חציו, בפני נחתם כולו בפני נכתב חציו פסול. אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול. שנים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול ור' יהודה מכשיר. אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר. פירוש. בפני נחתם חציו, אחד מהעדים. אחד אומר וכו' פסול, אי בשהגט יוצא מתחת ידי האחד שהוא מביא ואין חברו שליח בהבאתו משום הכי פסול דלשליח אצרכוה רבנן לממרינהו לתרויהו. ולמאן דמוקי לה נמי בגמרא ששניהם שלוחים אפילו הכי פסול, דחד הוא דאחתימה איכא ואיהו לא קא מסהיד אכתיבה אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא בעד אחד כדאמרן בפרק קמא [ג' ע"א], שנים אומרים [וכו'] ואחד אומר בפני נחתם, פסול נמי מהאי טעמא דאמרן כיון דליכא אלא חד בחתימה אתא לאחלופי. ור' יהודה מכשיר, דכיון דאצרכינן לאסהודי נמי אכתיבה תו לא אתי לאחלופי. ובגמרא אמרינן דחלוק היה ר' (מאיר) [יהודה] אף בראשונה [א]אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם. אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר, מוקי לה בגמרא בשהגט יוצא מתחת ידי שניהם.
גמרא. בפני נכתב חציו וכו', הי חציו אילימא חציו ראשון והא אמר ר' אלעזר אפילו לא כתב לו אלא שטה אחת לשמה שוב אינו צריך, אלא אמר רב אשי חציו אחרון. פירוש. שיטה אחת. שבו שם האיש והאשה והזמן. אמר המחבר, כתב הר"ם מקוצי ז"ל שהעדים צריכין להיות על הסופר בשעת כתיבת השטה שיש בה שם האיש והאשה והזמן וידעו שלשמה היה ואם לא היו אלא בסופו פסול כדאמרינן הכא בפני נכתב חציו פסול ע"כ. חציו אחרון דטופס הוא ולא חשיב. ואפילו לרבא דלא בעינן עדות בכתיבה אלא משום אתי לאחלופי, כיון דלא חשיב אכתי אתי לאחלופי, וכן נמי לרב אשי דאמר דאפילו לא שמע אלא קן קולמוסא וקן מגלתא היינו דוקא בחציו ראשון שהוא עקרו של גט, וכן כתב ר"ח ז"ל.
<h2>דף טו:</h2>
פיסקא. בפני נכתב כולו בפני נחתם חציו, אמר רב אשי ואפילו אמר אני הוא עד שני פסול מאי טעמא או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים. פירוש. או כולו בקיום הגט, דהיינו קיום העדים כשאר שטרות שאדם מעיד זה כתב ידי. בתקנת חכמים, שהשליח מעיד על כל החתימות שאומר בפני נחתם כולו, ועכשו על חתימה אחת אומר בפני שהוא תקנת חכמים ועל החתימה אחרת אומר זה כתב ידי שהוא קיום הגט ולפיכך פסול. אבל אם היו שנים מעידים על חתימות ידי שני כשר אע"פ דחציו בתקנת חכמים וחציו בקיום הגט, וטעמא משום דליכא מידי דאלו אמר חד כשר וכי אמרי תרי פסול. וכן אם הוא ואחד מעידין על חתימות ידי שני כשר מהאי טעמא נמי דליכא מידי דאלו מסיק איהו לכולי דבוריה כשר והשתא דאיכא אחר בהדיה פסול. ואם תאמר והכא נמי לרב אשי מי ניחא הא איכא למפרך, מי איכא מידי דאלו אמר איהו בפני נחתם כשר ואלו אמר אני הוא עד שני פסול. תרצו בירושלמי [פ"ב ה"א] דמשום נגיעת עדות. וכן כתב ר"ח ז"ל, וכן פירש ר"י ז"ל דקצת נראה כנוגע בעדות, דלכך בא להעיד על חתימת השני כדי שיתקיים עדותו על חתימתו. ואע"ג דבעלמא לא חשבינן הא נגיעת עדות דמה הנאה יש לו מכל מקום שאני הכא דכיון דהימנוה כבתרי לא רצו שיהיה בו שום סרך נגיעת עדות.
בעי אילפא ידים טהורות לחצאין או אין טהורות, היכי דמי אילימא דקא משו בתרי מן רביעית והא תנן מי רביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים. אלא דקא משי חדא חדא ידא והא תנן נטל ידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה אלא דקא משי פלגא פלגא דידיה, הא אמרי דבי ר' ינאי ידים אין טהורות לחצאין לא צריכא דאיכא משקה טופח וכי איכא משקה טופח מאי הוי והתנן הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה לא צריכא דאיכא טופח להטפיח הא נמי תנינא טופח להטפיח חבור דילמא לענין מקואות ור' יהודה היא. פירוש. דקא משו בתרי מרביעית, והיינו לחצאין דלכל חד פלגי שעורא. מי רביעית, כלי המחזיק רביעית מלא מים. ואפילו לשנים, כיון דמעקרא הוה שעורא וקא אתו משירי טהרה, והכי מפרש פרק כל הבשר [חולין ק"ז ע"א]. דמשי חדא חדא ידא, כלומר דמשי חדא ידא והדר משי לאידך. ידו טהורה, שמע מינה חדא חדא מהני. והכי משמע פרק כל הבשר [שם ע"ב] רשב"ג אומר מדיחה אשה ידה אחת ונותנת פת לתינוק, ואמרינן נמי ביומא [ל' ע"א] נוטל ידו אחת ונכנס. ומתניתין דמסכת ידים [פ"ב מ"א] דמיתינן הכא תרתי קמ"ל, חדא דנוטל ידו אחת לבד ידו טהורה, ועוד שאם לא שפך על ידו אלא שטיפה אחת גדולה אע"פ שאין באותה שטיפה רביעית ידו טהורה ואין צריך מים שניים, דהכי תנינן לה התם, נטל ידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה שתי ידיו משטיפה אחת ר' מאיר מטמא עד שיטול מרביעית, כלומר, שצריך שיהא באותה שטיפה כדי שתי שטיפות דהיינו רביעית לשתי ידים, וכן דעת ר"ת ז"ל, וזו היא גרסתו והיא הנכונה בעיני המפרשים, וכמו שכתב הרשב"א ז"ל שמצא גרסה זו במקומה במשניות מדוקדקות הבאות מספרד. וברוב הספרים כאן גורסים, תנן הנוטל ידו אחת בנטילה מן הכלי בזריקה על ידו כתקון חכמים וידו אחת בשטיפה בנהר בארבעים סאה, והא פשיטא היא דהא בבת אחת משמע. פלגא פלגא, היד עד הפרק הוי מצות נטילה ונטל חצי השעור תחלה ונגבה וחזר ונטל חצי האחר. דאיכא משקה טופח, כשחזר ונטל חציו השני לא נגב הראשון לגמרי דעדיין משקה טופח. הנצוק, קלוח, הקטפרס, הר משופע שמדרונו מחודד הרבה. טופח להטפיח, שיש משקה הרבה ביד שאם טופח בו יכול להטפיח ממנו דבר אחר. חבור לטומאה ולטהרה, וקא סלקא דעתך דהוא הדין בנטילה דחשיב כמאן דעביד בהדי הדדי. דילמא הא דקתני חבור לענין מקואות.
<h2>דף טז.</h2>
פיסקא, אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול. אמר רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן לא שאנו אלא שאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם אבל הגט יוצא מתחת ידי שניהם כשר אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריכין שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם. רבה בר הונא חלש עול רב יהודה ורבנן לשיולי ביה בעו מיניה שנים שהביאו גט ממדינת הים צריכין שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם או אין צריכין אמר להו אין צריכין ומה אלו יאמרו בפנינו גרשה מי לא מהימני. פירוש. שאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם, פרש"י ז"ל שאין שניהם שלוחים בהבאתו דלא הוו שנים שהביאו אלא אחד הביאו וצריך המביא לומר בפני נכתב ובפני נחתם וזה לא אמר. אבל הגט יוצא מתחת ידי שניהם בב"ד ששניהם אדוקין בו ושניהם שלוחים כשר. וכתבו המפרשים ז"ל דלאו דוקא אדוקין קאמר אלא ששניהם אומרים שהבעל עשאן שלוחים ונותנו האחד במעמד שניהם, וכדאמרינן בשלהי פרק התקבל [ס"ז ע"ב] כלכם הוליכו אחד מוליך במעמד כלם. ומכל מקום נראה דבעינן שיהיו שניהם שלוחין. וכן נראה מלשון הר"ם במז"ל [פ"ז מהל' גירושין הי"ד] שכתב, שנים שהביאו את הגט אין צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם ובלבד שיהא הגט יוצא מתחת ידי שניהם, וכן כתב בעל הלכות ז"ל. אבל הרשב"א ז"ל כתב, אפשר שאף הם ז"ל לא נתכונו אלא להוציא שליח שבא בחבורתו אחר דאז צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם דאע"פ שיש שנים כאן לא קרינן ליה מצויין לקיימו, אבל יוצא מתחת ידי שניהם ואחד שליח ואחד מעיד שבפניו עשאו הבעל שליח כשר לרבא דקי"ל כותיה דהא אלו אמרו בפנינו גרשה מי לא מהימני, וכן כתבו בתוספות דלרבא דקי"ל כותיה חד דינא וחד טעמא אית להו, אבל לרבה דחייש שמא יחזור דבר לקלקולו בעינן ודאי שניהם שלוחים משום דתרי דמיתו גיטא מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו ביה רבנן.
<h2>דף יז.</h2>
פיסקא. אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר, ר' אסי אשכחיה לר' אמי דיתיב וקאמר אמר ר' יוחנן ואפילו גט יוצא מתחת ידי עידי חתימה כשר, אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריכין שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם. פירוש אין צריכין שיאמרו, דטעמא משום עדים דאין מצויין לקיימו הוא וכיון דגט יוצא מתחת ידי עידי חתימה הרי עדים מצויים לקיימו. ואי קשיא כיון דסוף סוף שנים הם מה לי שניהם שלוחים מה לי אחד מהם הרי עדים מצויים לקיימו. לא קשיא דלא פלוג רבנן בין בא בחבורת אנשים לבא יחידי שאין מבחין ובודק באלה דלא מוכחא מילתא ואם באת להכשיר את זה יכשירו את זה, אבל כששנים הביאוהו מילתא דמוכחא ולא שכיחא היא ולא אחמור בה רבנן, כך פרש"י ז"ל. וכל שכן בגט יוצא מתחת יד עד כתיבה דכשר, דשליח חשוב כשנים ונעשו כשנים על זה מעידין ושנים מעידין על זה.
מתניתין. נכתב ביום ונחתם ביום בלילה ונחתם בלילה בלילה ונחתם ביום כשר. ביום ונחתם בלילה פסול ור' שמעון מכשיר שהיה ר' שמעון אומר כל גיטין שנכתבו ביום ונחתמו בלילה פסולין חוץ מגיטי נשים. פירוש. בלילה, כשנכתב בלילה ונחתם ביום נמי חד יומא הוא ואין כאן גט מוקדם. ביום ונחתם בלילה מוקדם, דמההוא יומא אגרשה ולא אגרשה עד למחר. ובגמרא מפרש מאי פסוליה.
גמרא. אתמר מפני מה תקנו חכמים זמן בגיטין ר' יוחנן אמר משום בת אחותו רבי שמעון בן לקיש אמר משום פירות. רבי יוחנן אמר משום בת אחותו קסבר דילמא מזנה ומחפה עלה אבל משום פירות לא קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה. ורבי שמעון בן לקיש אמר משום פירות קסבר אין לבעל פירות משעת כתיבה אבל משום בת אחותו לא קסבר זנות לא שכיחא. פירוש. מפני מה תקנו זמן, כיון דלאו שטר גובינא הוא. משום בת אחותו, והיא אשתו ושמא תזנה וחס עלה שלא תחנק וכותב לה גט בלא זמן ונותן לה וכשמעידין עליה בבית דין מוציאה גיטה ואומרת גרושה הייתי ופנויה באותה שעה. משום פירות, שמזמן הגט ואילך אם ימכור הבעל בפירות נכסי מלוג שלה תגבם, ואם לא היה בו זמן היה מוכר והולך וכשתתבע לדין היה ידה על התחתונה שיאמר לה קודם גרושין מכרתי. עד שעת נתינה, הילכך זמן כתיבת הגט לא מהני מדי דכי אתיא למטרף בעיא לאיתויי סהדי אימת מטא גיטא לידה. זנות לא שכיחא, כלומר זנות כזה בעדים והתראה לא שכיחא ולא חשו לה רבנן אי נמי זנות דבתר נשואין לא שכיחא דבעלה משמרה. וגט מאוחר כתבו המפרשים ז"ל שהוא כשר דהא ליכא למיחש משום בת אחותו ולא משום פירות. ויש ראיה לדבר מדתנן במסכת שביעית [פ"י מ"ה], שטרי חוב המקדמין פסולין והמאוחרין כשר, פרוזבל מקדם כשר והמאוחר פסול. ומדלא קתני בבא תליתאה גט אשה בין מקדם בין מאוחר פסול, מכלל דדינו כשטר חוב אע"פ שיש לדחות דבאסורא לא מיירי, והכי קתני בתוספת[א] חולין [פ"א הי"ג], כשר בגט פסול בפרוזבול. כשר בפרוזבול פסול בגט, דגט מאוחר כשר ובפרוזבול פסול. ואי משום שיאמרו בנה קודם לגטה ומשוו ליה ממזר, אפשר לה לקיימו בבית דין קודם שתנשא לאחר וכיון שהוחזקה גרושה בבית דין קורעת את גיטה. אי נמי תאסר ולא תנסוב עד דמטי זמנא דגטא וכך נראה שאי אפשר להתירה אלא מזמן הגט דלאו כרות גיטא אלא מן הזמן ואילך, וכן כתב הרמב"ן ז"ל, וכן דעת בעלי התוספות, אע"פ שהראב"ד [השגות פ"א דגירושין הכ"ה] ז"ל התירה קודם זמן הגט. פסק רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם [פ"א דגירושין הכ"ד] ז"ל ור"ח ז"ל דהלכתא כר' יוחנן דאמר משעת נתינה. ואע"ג דלענין שלשה חדשים קימא לן דמונין משעת כתיבה, התם טעמא מאי משום דביחוד תליא מילתא וכיון דאינו מתיחד עמה משעת כתיבה מונין לו משעת כתיבה, אבל הכא לענין פירי בפרקונה תליא מילתא, כדאמרינן [כתובות מ"ז ע"א] תקנו פרקונה תחת פירות וקימא לן דלא פקע פרקונה מיניה עד דמטי גיטא לידה, הילכך כל כמה דמחייב בפרקונה אית ליה פירי. ירושלמי [פ"ד ה"ג], מעשה באחד שהיה נשוי בת אחותו וזנת עד שהיא אשתו עמד וגרשה והקדים זמן הגט אמר מוטב תדון בפנויה ואל תדון באשת איש. זו ראיה דתקנו זמן משום בת אחותו כדאמר רבי יוחנן משום מעשה שהיה, ולא אמרינן זנות לא שכיחא.
<h2>דף יז:</h2>
גזיה לזמן ויהביה ניהליה מאי, לרמאי לא חיישינן. כתוב בו שבוע שנה חדש שבת מהו אמר ליה כשר. מה הועילו חכמים בתקנתם אהני לשבוע דקמיה ולשבוע דבתריה דאי לא תימא הכי יומא גופיא מי ידעינן אי מצפרא אי מפניא אלא ליומא דקמיה וליומא דבתריה הכא נמי לשבוע דקמיה ולשבוע דבתריה. אמר ליה רבינא לרב יוסף כתביה ואותביה בכיסתיה דאי מפייסה תפייס מאי. לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה. פירוש. גזייה לזמן, מתחלה בעי בגמרא אין בו זמן כלל דאמרו חכמים דאם נשאת הולד כשר אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם משום בת אחותו או משום פירות, כיון שהולד כשר לא יכתוב בו זמן. ותרץ דכיון דלכתחילה לא תנשא בו לא יכתבנו סופר ולא חתמי עליה סהדי. ואחר כך בעי בגמרא מכל מקום יכתבו לו זמן ויגזזנו כדי לחפות ואכתי מה הועילו. ותירץ לרמאי לא חיישינן כלומר לרמאות כזה שהוא נכר ונגלה לא עבדי אנשי דעבדי ולא חשו רבנן להכי, כן פרש"י ז"ל. ולפי זה גזייה לזמן כאין בו זמן כלל ולא תנשא בו לכתחלה. והרשב"א ז"ל כתב דזה נכון, אבל ר"ח ז"ל פירש לרמאי לא חיישינן וכשר הוא. וכן כתב הר"ם במז"ל [פ"א גירושין הכ"ו] דגזייה לזמן כשר ומשיאין אותה בגט זה לכתחילה, דומיא דכתוב בו שבוע. ומיהו אין כתוב בו זמן אלא שכתוב בו אני היום גרשתיך כלהו מודו דכשר, דהיום אותו יום שהוא יוצא בו משמע, והרי הוא כאלו כתב בו זמן של יום זה ובריתא [תוספתא פ"ז ה"ו] מפורשת היא, אבא שאול אומר אם כתוב בו אני היום גרשתיך כשר. כתוב בו זמן, בשבוע פלוני של יובל ולא כתב בו אי זו שנה. או כתב שנה ולא כתב חדש. או כתב חדש ולא כתב שבת. או כתב שבת ולא כתב יום מאי אמר ליה כשר לכתחלה. מה הועילו וכו', הא לא ממנעי מלמכתבה ניהלה. לשבוע דקמיה, שאם זנתה תהרג, ולשבוע דבתריה לפירות שאם ימכור בהן תוציא גטה ותגבה. ואי אפשר לומר דשבוע דקמיה אהני לפירות שלא תטרפם ללקוחות דבלאו הכי לא טרפה וידה על התחתונה עד דמתיא ראיה דבתר גרושין זבין. ולשבוע דבתריה נמי לא אהני דלא למקטלה דפשיטא דלא מקטלא דספק נפשות להקל. אותביה בכיסתיה, ימים רבים דאי מפייסה בהדיה מקטטה שביניהם תפייס ולא יגרשנה ולא אפייס וגרשה ומכי מטי גיטא לידה הוא דאגרשה. מה הועילו וכו', לא מקדים איניש, לא רגיל איניש למעבד הכי למתב גיטא לאנוחה בכיסתיה דכיון דלא ניחא ליה בגירושיה פורענותא הוא לגביה, דכי נפיק היום או מחר אמרי מיום פלוני הוא שגרש לא ניחא ליה דקא מפקי עליה קלא שעל חנם גרש ולא פייס.
<h2>דף יח.</h2>
איתמר מאימתי מונין לגט רב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה. תניא כותיה דשמואל המשליש גט לאשתו ואמר לו אל תתנו לה אלא לאחר שלשה חדשים משנתנו לה מותרת להנשא מיד ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתיחד עמה. פירוש. מאימתי מונין לגט, שלשה חדשים שהאשה צריכה להמתין קודם שתנשא. משעת כתיבה, שהוא זמן כתיבת הגט, ולא חיישינן לשתי נשים בחצר אחת לאדם אחד שבמדינת הים ושלח להן גט לכל אחת ואחת ביום אחד, אלא שזה קדם לזה בכתיבתו חדש שזו תנשא לסוף שני חדשים וזו לסוף שלש, לפי שזו זמן גיטה מוכיח עליה וזו זמן גיטה מוכיח עליה. המשליש, מסר הגט לשליש, פרש"י ז"ל והוא הלך לדרכו, והמפרשים ז"ל כתבו שאינו מחוור דאע"פ שהוא בעיר אין חוששין. לקמן [ע"ט ע"ב] מפרש איזהו גט ישן כל שנתיחד עמה אחר שכתבו לה ואין אדם מגרש בו גזרה שמא יאמרו גטה קודם לבנה שמא תתעבר ותלד בין כתיבתו ונתינתו ולאחר זמן יאמרו הגט קודם ובזנות נתעברה.
אמר שמואל כתובה כמעשה ב"ד דמיא מה מעשה בית דין נכתב ביום ונחתם בלילה אף כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה. כתובתיה דחייא בר רב איכתב ביממא ואחתם בליליא הוה רב התם ולא אמר להו ולא מדי לימא כשמואל סבירא ליה לא עסוקין באותו ענין הוה דתניא אמר רבי אלעזר בר צדוק לא שנו אלא שאין עסוקין באותו ענין אבל עסוקין באותו ענין כשר. פירוש. מה מעשה בית דין וכו', חיוביה משעת פסק דין משום דאית ליה קלא וגבי ממשעבדי כדקימא לן בכמה דוכתי. אף כתובה וכו', דמשום אחתוני הוא ובההיא הנאה דמחתני גמרי ומשעבדי נפשיהו והיינו לענין מנה ומאתים. אבל לענין תוספת גמגמו המפרשים בו. והשתא דנהוג למקנא מניה אף תוספת נמי דמשעת קנין שעבד נפשיה. וכתב הרמב"ן ז"ל, מדברי הרב אלפסי ז"ל נראה דלית הלכתא כשמואל ותמה עליו. אבל הרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל כתבו דהלכתא כשמואל דהכי קימא לן כותיה בדיני בין לקולא בין לחומרא, אלא דתלמודא הוה ידע דמעשה שהיה בעסוקין באותו ענין הוה והילכך ליכא למשמע מינה אי סבירא ליה לרב כשמואל אי לא, והיינו דקאמר לא עסוקין וכו' ולאו למדחיה לדשמואל קאמרי. והא דר' אלעזר בר צדוק שהביא רבינו אלפסי ז"ל לאו משום שטר כתובה מיתינן לה אלא לשאר שטרות, וכן פסקו בתוספות. עסוקין באותו ענין, כתבו ז"ל עסק הכתובה אבל עסק חופה אינו עסק. עוד כתבו דלענין גט לא סמכינן אעסוקין באותו ענין חישינן שמא לא יהיו עסוקין הילכך גט מקדם כגון שנכתב ביום ונחתם בלילה אף כי יהיו עסוקין באותו ענין פסול, והר"ם במז"ל [פ"א גירושין הכ"ה] כן כתב שהוא פסול.
<h2>דף יח:</h2>
איתמר אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אמר רבי יוחנן שנים משום עדים וכלן משום תנאי וריש לקיש אמר כלן משום עדים. היכי דמי אילימא דלא אמר כלכם והא תנן אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אחד כותב ושנים חותמין אלא דאמר להו כלכם מאי ביניהו, איכא ביניהו דאחתים תרי מיניהו ביומיה ואינך מכאן ועד עשרה ימים מאן דאמר משום תנאי כשר ומאן דאמר משום עדים פסול. אי נמי כגון שנמצא אחד מהם קרוב או פסול מאן דאמר משום תנאי כשר ומאן דאמר משום עדים פסול. מחתם לכתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול אמרי לה כשר דתנאי הוא אמרי לה פסול דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא. פירוש. שנים נתכון להחתימם לשם עדים. וכלם, השאר לא החתים אלא כדי לביישה ברבים ותנאי גמור הטיל בגט זה דלא להוי גיטא אלא אם כן חותמין כולם. כולם משום עדים, נתכון להחתימם. ושנים חותמין, ולתרויהו קשיא דאמרי כולם צריכין לחתום. אלא דאמר להו כלכם, דלא שוייה גיטא עד דחתימי כלהו. מאי ביניהו, בין משום תנאי בין משום עדים כלם צריכין לחתום דהכי נמי תנן בסופא דההיא, כולכם כתבו גט לאשתי אחד כותב וכלן חותמין. ועד עשרה ימים, וקודם שנתנו לה חתמו כלם. מאן דאמר משום עדים פסול דלא הוי עדות שלמה עד שיחתמו כולם וכיון דכולם לא חתמו ביום כתיבתו הוה ליה מקדם.
והא קימא לן לענין הלכתא דר"ל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ואמר שנים משום עדים וכולן משום תנאי, הילכך מקיים תנאיה ואזיל, וכן פסק הר"ם במז"ל פרק ט' [הכ"ז]. וכן נראה לכאורה מדאמרינן בגמרא להדיא, אמרי לה כשר דתנאי הוא, אלמא הלכתא כמאן דאמר משום תנאי, וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל, וכן דעת הרשב"א ז"ל, אלא שכתב, זה לשונו, אבל הרב בעל הלכות גדולות כתב דברי ר' יהושע בן לוי משמע דכר"ל סבירא ליה דאמר כולן משום עדים, ע"כ. אי נמי כגון שנמצא אחד מהם קרוב או פסול, דקיימא לן בסנהדרין [ט' ע"א] אפילו מאה עדים ונמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה. מאן דאמר משום תנאי כשר דהא לאו לאסהודי אתו. מאן דאמר משום עדים פסול דכיון דלאסהודי קא אתו פסולין כולן היכא שנמצא אחד מהם קרוב או פסול כדאמרינן. בתחלה, בשנים הראשונים חתם הקרוב וכולם חתמו בו ביום. אמרי לה כשר, למאן דאמר משום תנאי דאע"ג דאחתים ברישא העדות נתקיים בראויין לעדות והאי חשיב לתנאי דמסתמא הכשרים מנה לשם עדות והקרוב לתנאי. אתי לאחלופי, דכיון דחתים ברישא אתי למימר זה ודאי לשם עדות חתם ויכשירו קרוב בכל השטרות, כך פרש"י ז"ל. והרמב"ן ז"ל כן כתב דלענין גט ליכא למיחש משום שאין עדי חתימה בגט רואין כלום אלא בעל הוא שאומר להם לחתום וכי חתמי אדעתא דבעל חתמי אם רוצה הוא משום עדים משום עדים ואי משום תנאי תנאי. והוא מסתמא לכשרים הוא מחתים משום עדים והשאר משום תנאי, אבל בשאר שטרות בחמשה שבאו לחתום שטר עדות זה בפני זה וחתמו בו תחלה קרובים או פסולים השטר פסול דדמו כמאן דאמרי למסהד קא אתינן, וכן כתב רבינו הגדול ז"ל משמיה דגאון ז"ל בפרק קמא דמכות. ובירושלמי [פ"א ה"ד] שטר שחתמו בחמשה עדים ונמצאו שלשה הראשונים פסולים או קרובים כשר ותתקיים עדות בשאר ר' אילא בשם ר' יוסי אתיא כמאן דמר עדים חותמין בשטר זה שלא בפני זה ברם כמאן דמר אין העדים חותמין זה שלא בפני זה אפילו חתם ישראל בסוף. אלמא כל שבאו להעיד פסול ומשום הכי גזרינן הכא שמא יבאו לעשות כן בשאר שטרות ולא משום שיכשירו קרוב בגטי נשים. ומיהו באחרונים ליכא למיחש דכיון ששנים כשרים חתמו מאן דחתם בתר הכי מסתמא לאו לאסהודי אתא עכ"ל ז"ל. אבל הרשב"א ז"ל לא כתב באחרונים כן, דמדאמרינן בגט פשוט [ב"ב קס"ג ע"ב], כל כי האי גונא אין מקיימין אותו מן העדים של מטה אלא מן העדים של מעלה, עלה דהא מקשינן התם ואמינא לרבות בעדים הוא דבעינן וכו', משמע דבשאר שטרות לא בעינן שיתקיימו כלן אלא בשנים מהן סגי, ומדפרקינן האי לישנא כל כי האי גונא וכו', משמע דבכי האי גונא אין מקיימין מן העדים של מטה הא בעלמא מקיימין משנים האחרונים לבדם ואם כן אם איתא דחתמי קרובים או פסולים בכל מקום או בתחלה או באמצע או בסוף איכא למיחש שמא יקיימו מן הקרובים, וכדאמרינן בשלהי הזורק [ב"ב פ"א ע"ב] גבי גט מקושר, דילמא אתי לקיומי בתרי קרובים, ועל זה חזרו ר"ת ור"י ז"ל ממה דסברי ואמרי מעקרא גבי הא דגט פשוט [ב"ב קס"ב ע"ב] דנמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר, דהתם מיירי שחתמו הכשרים תחלה דמאן דחזי סבר דמאן דחתים קודם הוי עיקר העדות ואע"פ שחתמו הקרובים אחר כך למעלה אין בכך כלום דמידע ידעי דלכבוד או למלוי אויר חתמו. והילכך בין שחתמו למעלה או למטה תתקיים העדות בשאר. וחזרו בהם ואמרו דדוקא בשחתמו בראש הוא שהכשירו בו בברייתא קרובים או פסולים לפי שבמלוי ההרחק או לכבוד בעלמא דרך העולם להחתימם שם. וכדגרסינן ברוב הספרים בברייתא, ונמצא הראשונים קרובים או פסולים, דמשמע דוקא הראשונים, וכן היא גרסת ר"ח ז"ל, וכן דעת הרב בעל הלכות גדולות דאין מכשירין את הקרובים אלא בתחלה אבל בסוף לא. והלכך כל שעדיו ארבע או חמשה אין מקיימין אותו מן הראשונים אלא מן האחרונים וכדמשמע נמי התם בגט פשוט דאמרינן, קסבר כל כי האי גונא אין מקיימין מן העדים של מטה אלא מן העדים של מעלה, משמע הא בעלמא הוי איפכא. והאי בתחלה דאמרינן הכא היינו שחתם בראש וקודם שחתמו הכשרים ע"כ.
<h2>דף יט.</h2>
מתניתין. בכל כותבין בסם בדיו בסקרא בקומוס וקנקנתום ובכל דבר שהוא מתקיים. אין כותבין לא במשקין ולא במי פירות ולא בכל דבר שאינו של קיימא, על הכל כותבין על עלה של זית ועל הקרן של פרה ונותן לה את הפרה על היד של עבד ונותן לה את העבד, ר' יוסי הגלילי אומר אין כותבין לא על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלין. פירוש. בקנקנתום, פרש"י ז"ל בגמרא שהוא הנקרא בלעז ארנימינט, ור"ח פירש אל זאג וידריאולה הספרדי הנחצב מן ההרים וכן שמו בלשון יון. ולכולהו פירושי קשה שנהגו הסופרים לכתוב ספר תורה בארנימין ובידריאולה ואמרינן במסכת סוטה [כ' ע"א] וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו והתורה אמרה ומחה כתב שהוא יכול למחות. ושמא נהגו כמאן דאמר התם חוץ מפרשת סוטה שבמקדש אבל בספר תורה מטילין קנקנתום לתוך הדיו. על עלה של זית, תלושה. פירש (בירושלמי) [תוספתא פ"ב ה"ה] דדוקא עלה של זית או של חרוב או של דלעת שהוא דבר של קיימא ולא בעלי בצלים וירקות שאינם דבר של קיימא. ונותן לה את הפרה, בגמרא מפרש טעמא.
גמרא. ובכל דבר שהוא מתקיים לאיתויי מאי לאיתויי הא דתני רב חנניא כתבו במי טריא ואפצא כשר. תני רבי חייא כתבו באבר בשחור ובשיחור כשר. איתמר המעביר דיו על גבי סיקרא בשבת רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק. דיו על גבי דיו סקרא על גבי סקרא פטור. סקרא על גבי דיו אמרי לה חייב ואמרי לה פטור אמרי לה חייב מוחק הוא ואמרי לה פטור מקלקל הוא. פירוש. מי טריא, מי גשמים לשון מורי מי טריא, מים ששורין פרי שהוא כעין עפצים. ועפצא, גלש בלע"ז ומוקמי לה בגמרא הני מילי במגלתא דלא עפיצא אבל במגלתא דעפיצא פסול דקימא לן אין מי מילין על גבי מי מילין. ופירוש מי מילין מים ששרו בהם עפצים שחוקים שהרי מראה הקליפין כמראה הכתב ואינו נכר. באבר, ששף העופרת במים ומשחירן. בשחור, פחם. ויש אומרים שאינו כפחם שלנו אלא פחם ידוע להם שמדבק. שיחור, יש מפרשים שהוא כמו השחור והזוג דתנן במסכת (כלאים) [כלים פי"ג מ"א] והוא כמו סכין קטן שמסרטטין בו ועושה רושם. דיו על גבי סקרא, שתי אותיות של סקרא והעביר עליהם דיו בשבת. מוחק על מנת לכתוב שתי אותיות הוא בשבת חייב וזה מחק כתב התחתון וכתב העליון. פטור, שהרי הוא כתחלה לא כתב ולא מחק. והא ודאי אליבא דרבנן אתיא דאלו לר' יהודה הא אמרינן [נ"ד ע"ב] גבי ההוא דאמר ספר תורה שכתבתי אזכרות שבו לא כתבתים לשמן ואקשינן ולעבר עליהו קולמוס ולקדשינהו. אי נמי אפילו לרבי יהודה ושני שבת מלשמן דגבי שבת מלאכת מחשבת בעינן ולא אהנו מעשיו שכבר נכתב. מוחק הוא, ולא כותב שמתחלה היה כתבו הגון יותר מעתה. מקלקל הוא, והוה ליה כמוחק על מנת שלא לכתוב ולמאן דמחייב לא הוי מקלקל כל כך שהרי כתבו נכר. בגמרא בעי ריש לקיש לרבי יוחנן עדים שאין יודעים לחתום מהו שיכתבו להם בסקרא ויחתמו כתב עליון כתב או אינו כתב. אמר ליה אינו כתב אמר ליה והא למדתנו רבנו כתב עליון כתב לענין שבת אמר ליה רבי יוחנן וכי מפני שאנו מדמין מאומד לבנו להחמיר נעשה מעשה להקל.
איתמר עדים שאין יודעין לחתום אמר רב מקרעין להם ניר חלק וממלאין את הקרעים דיו והני מילי בגיטין אבל בשטרות לא. ההוא דעבד עובדא בשאר שטרות ונגדיה רב כהנא. תניא כותיה דרב עדים שאין יודעין לחתום מקרעין להם נייר חלק וממלאין את הקרעים דיו ושאין יודעין לקרות קורין לפניהם וחותמין רשב"ג אומר במה דברים אמורים בגטי נשים אבל בשחרורי עבדים ושאר כל השטרות אם יודעים לקרות ולחתום חותמין ואם לאו אין חותמין. אמר רבי אליעזר מאי טעמא דרשב"ג שלא יהו בנות ישראל עגונות. אמר רבא הלכה כרשב"ג. רב נחמן קרו קמיה ספרי דדייני וחתים ודוקא רב נחמן וספרי דדייני דאית להו אימתא עלייהו אבל רב נחמן וספרי אחרינא אי נמי ספרי דדיינא ואיניש אחרינא לא. פירוש. מקרעין, מסרטין. בגיטין משום עגונא דלא משכחינן סהדי בקיאי ושמא בתוך כך יפרש זה לים או ימות ותזקק ליבם. אבל בשאר שטרות יחזור אחר העדים הבקיאין לחתום. אמר המחבר, כתב הר"ם מקוצי ז"ל [סמ"ג עשין נ'] דבגמרא אמר אמימר שהעדים שנותנים הגט בפניהם צריכין למקרייה מתיבי הרי זה גיטיך וזרקו לאור וחזר ואמר לה שטר אחר הוא מגורשת ולא כל הימנו לאסרה ואם קראוהו היאך יכול לומר. ומתרץ שלאחר שקראוהו הכניסו לבית יד שלו ואחר כך הוציא ונתנו וקא משמע לן שלא נחוש לחלפו ואמאי לא תרץ בשלא קראוהו, מכאן דקדק ר"י שאם לא קראוהו קודם נתינה שהוא פסול ולא היה אומר מגורשת. והיה נוהג ר"י להקרות קודם נתינה ולאחר נתינה ואם קראוהו אחר נתינה אע"פ שלא קראוהו קודם נתינה פשיטא דכשר, עכ"ל. קורין לפניהם, לאו כעד מפי עד דמי שהרי הוא עצמו ראה אותה עדות ואינו מאמין אחרים בה אלא לומר שכך כתוב בשטר זה וזה אינה עדות אלא כל מאן דמהימן ליה ולא יהא לבו נוקפו עליו יכול לחתום על ידו דכיון דמילתא דעבידא לאגלויי היא ואית להו אימתא דידיה כהא דרב נחמן מהימן, הרמב"ן ז"ל. והר"ם במז"ל [פ"א גירושין הכ"ג] כתב, קורין לפניהם וחותמין והוא שיכירו לשון הגט. הלכה כרשב"ג, ולא מכשרינן אלא בגט אבל בשאר שטרות אי מסרטי וחתמי מנגדינן להו כרב כהנא. ואיכא מאן דאמר מדאמרינן נגדיה רב כהנא ולא קאמר נגדיה ופסיל לה לשטרא שמע מינה דשטר כשר הוא, וכדאמרינן בעלמא רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה נגודי מנגיד לה וקדושין קדושין. וכתב הרשב"א ז"ל וכן הדעת נוטה דכיון דבגיטין שרינן להו חתימתן חתימה היא וכיון שכן בדיעבד בשאר שטרות אמאי פסלינן לה לשטרא. רב נחמן דיין היה ממונה מפי ריש גלותא וחתניה דבי נשיאה כדאמרינן בהעור והרוטב [חולין קכ"ד ע"א], וסופרי הדיינין יראין ממנו ולא משקרי.
<h2>דף יט:</h2>
רב פפא כי הוה אתי לקמיה שטרא פרסאה דעביד בערכאות של גויים מקרי ליה לשני גויים זה שלא בפני זה במסיח לפי תמו ומגבי ביה ממשעבדי. אמר רב אשי אמר לי הונא בר נתן הכי אמר אמימר האי שטרא פרסאה דחתמי עליה סהדי ישראל מגבינן ביה ממשעבדי והא לא ידעי למקרי בדידעי והא בעינן כתב שאינו יכול לזייף וליכא בדעפיצן והא בעינן צריך שיחזור מענינו של שטר בשטה אחרונה וליכא בדמהדר אלא מאי קמ"ל דבכל לשון כשר תנינא, גט שכתבו עברית ועדיו יונית יונית ועדיו עברית כשר, אי מההיא הוא אמינא הני מילי בגיטין אבל בשאר שטרות לא. פירוש. דעביד בערכאות, וחותמיהן גוים דאכשרנא להו לעיל [י' ע"ב]. ממשעבדי, והא דאמרינן בפרק קמא [י"א ע"א] מבני חרי ולא ממשעבדי, בנעשה בהדיוט דלית ליה קלא. שהדי ישראל, וישראל עשאוהו אלא שכתבוהו בלשון פרס. עברית, כתב שלו עברית. בגיטין, משום תקנת עגונות.
אמר רבינא אמר לי מרימר הכי אמר אמימר משמיה דרב דימי מנהרדעא הני בתרי דיהבי קמיהו גיטא צריכי למקרייה. מתיבי הרי זה גיטיך נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד וחזר ואמר לה שטר פסים הוא שטר אמנה הוא מגורשת לא כל הימנו לאסרה, ואי אמרת צריכי למקרייה לבתר דקריוה מי מצי אמר לה הכי. לא צריכא דבתר דקרייה עיליה לבי ידיה ואפקיה מהו דתימא חלופי חלפיה קמ"ל. פירוש. הני בתרי, עדי מסירה צריכי למקרייה. ובדיעבד היכא דלא קרייה, אע"פ שאמר לה בפניהם הרי זה גיטיך, יכול לומר לו שטר פסים הוא. אי נמי תנאה הו[ה] ביה הילכך פסול. והכי משמע מדלא פליג הכא בסמוך בין לכתחלה לדיעבד בהא דמקשינן מנטלתו וזרקתו מגורשת דהוה מצי למימר דהא דאמרינן מגורשת היינו דיעבד. פסים, פיוסין שאמר לחברו ומאמינו שיכתוב לו על עצמו שטר חוב כדי שיראה עשיר. שטר אמנה, שכתב ללוות ולא לוה והאמינו לוה למלוה שלא יתבענו אלא אם כן ילונו ומסר לו את השטר. לאסרה, משום אשתו. לבי ידיה, תחת כנפיו, קמ"ל דלא חיישינן דחלפיה ומגורשת ודאית. והמפרשים ז"ל דקדקו מכאן דכל דקריוה תחלה לא צריך למקרייה בסוף. ומיהו אי עיליה לבי ידיה צריכין למקרייה לכתחלה קודם שיתננו לה אבל אי זרקתו לים או לאור מגורשת, וכן כתב הר"ם במז"ל [פ"א גירושין ה"כ].
ההוא גברא דזריק לה גיטא לדביתהו אשתכח מזוזתא אמר רב נחמן מזוזתא ביני דני מאי בעיא והני מילי דאשתכח חדא אבל תרתי ותלת מדהא הוי הא נמי הוי וגיטא אימר עכברים שקלוה. פירוש. מאי בעיא, וזו היא שזרק ואין לחוש שמא גט זרק לה ואבד. ומצינן למימר דמיירי דעילי לבי ידיה הוה ומשום דעל כרחין מזוזתא בי דני לא שכיח אין חוששין לה אפילו לכהונה. ואע"ג דלא שכיח נמי דמחלף בעיולי לבי ידיה ואפוקי, הא ודאי מזוזתא הוא דמזוזתא בי דני ליכא. וכתב הר"ם ב"ן ז"ל, אי נמי לא קריוה כלל הוה ואי לא אשתכח מזוזתא מגורשת ואינה מגורשת והשתא דאשתכח מזוזתא אין חוששין לה, וכי אשתכח תרי אמרינן אימר עכברי שקלוה לגיטא ומגורשת ואינה מגורשת משום דאמר הרי זה גיטיך וכך פירש ה"ר משה הספרדי ז"ל [פ"א גירושין הכ"ד]. אבל תרתי ותלת, ואנו ראינו שזה לא זרק אלא אחד. מדהא הואי, על כרחין חדא הואי התם מעקרא ומדהא הואי חברתה נמי אמרינן הואי התם וזה גט זרק ואימר עכברים שקלוה. ובגמרא [כ' ע"א] מיתי האי דינא דגט שכתבו שלא לשמה להעביר עליו קולמוס לשמה מהו, והוא פלוגתא ביני רבואתא ז"ל, ר"ח ז"ל כתב דכיון דלא אמירה בהדיא לא כשר ולא פסול חיישינן לה. הר"ם במז"ל [פ"ג גרושין ה"ד] כתב דאינו גט לומר שאין חוששין לו ולא פסלה מן הכהונה. והרשב"א ז"ל כתב דכיון דלרב אחא משמע גט כשר לכולי עלמא אלמא סבירא ליה דכיון דמעקרא לא היה לשמה ועכשו נתחדשה בו כונת לשמה הוי כתב העליון כתב דומיא דנתכוין לכתוב יהודה ולא הטיל בו דלת, דהא דאסיקנא לעיל דיו על גבי דיו וסקרא על גבי סקרא לענין גיטין לא הוי כתב התם משום דלא אוסיף מדי דמעקרא נמי לשמה הוה, הילכך אע"ג דלקולא לא עבדינן כותיה לחומרא מיהא למחש חוששין לו. ולענין ספר תורה קימא לן כרבנן דאמרי דנתכון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלת שאין השם מן המובחר דהא בעינן זה א—לי ואנוהו.
<h2>דף כ.</h2>
אמר רב חסדא יכילנא למפסלינהו לכלהו גיטי דעלמא אמר רבא מאי טעמא אילימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה ליה ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן ואלא משום דכתיב ונתן והכא לא יהיב לה מידי ודילמא נתינת גט הוא תדע דשלחו מתם כתבו על אסורי הנאה כשר. פירוש. איהי קא כתבה לה, נותנת שכר הסופר כדאמרינן בגט פשוט [ב"ב קס"ח ע"א] משום תקנת עגונות אקנויי אקנו ליה ההוא זוזא והוי כמאן דיהיב ליה איהו דהפקר ב"ד הפקר. וכתב הרמב"ן ז"ל, ואע"ג דבדרך דילמא איתמר עיקר הוא והכי מפורש בפרק גט פשוט [שם]. ואפשר דמשום כבוד רב חסדא אמר לו כן. ושמעינן מנה שהדיו והקסת וקולמוס ונייר הכל משל סופר ובכך הגט כשר ואין בו בית מיחוש שהכל מוכר הוא לו לבעל באותו פשוט שנותנת היא לסופר בגט בין קלף בין דיו בין טרחו ועמלו ואקנויי אקניוה רבנן לבעל. ולא כדברי הנקדנין שמקנין ממש הכל לבעל, אלא רבנן אקנינהו ניהליה ואע"ג דלא משיך כלום כשר. דאי סלקא דעתך צריך לאקנויי ליה ממש מעקרא כיון דאמר בעל לסופר כתוב ושוייה שלוחו וקנה קלף ודיו במשיכה ממש מאי האי דאקשינן, הכא איהי קא כתבה ליה, אפילו פרעה זוזי דספרא גיטא גופא ודאי דבעל הוא ולא דסופר ולא דאשה ושלוחו דבעל כתביה בשלו. אלא שמע מינה דלא מקנו ליה כלום ואע"ג דלא משיך כלום כשר דמאי וכתב, על ידו או על יד שלוחו ולאפוקי איהי או שלוחה הוא דכתב, דכשם שאין האשה מתקדשת אלא בשל בעל או שלוחו כך אינה מתגרשת בו אלא בכך. ומיהו אם היה הכל של אשה, אע"פ ששנינו [כ"ב ע"ב] האשה עצמה כותבת את גיטה, דילמא צריכה היא לאקנוייה ממש את הגט עצמו לבעל דלא תקון ליה רבנן אלא פשיטא דספרא דלא ליקנייה היא לגט מן הסופר אבל דידה לא תקון רבנן לבעל. והיינו דדייקינן עלה לקמן בשמעתין אי ידעה אתתא לאקנויי או לא. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שהיא צריכה ממש ליתנו לבעל או לשלוחו כדי לקנותו. ומיהו כותבת בשלה ומקנה ולא צריכא לאקנויי מעקרא דבכתיבה שליח הבעל היא שהוא אמר לה כתובי וכתב קרינא ביה ולגבי ונתן בעינן שלו, והילכך מקנה לו הגט כתוב וחתום והוא מגרשה בו, כך פרש"י ז"ל. ונתן, בר נתינה שיהא שוה פרוטה. ודילמא נתינת הגט הוא, שאין ענין זה כתוב בדיני ממונות כדי שתהא משמעותו של ונתן נתינת ממון שכל נתינה שבדין ממון נתינה של פרוטה או יותר היא אבל הכא נתינת גט הוא ולמילתיה אתא.
בגמרא מיתינן הכא ברייתא דתניא וכתב ולא וחקק למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא ומוקמינן דהיינו דוקא בחק תוכות, ומכאן דקדקו בתוספות שאם נפל טפה של דיו לתוך חלל האות בספר תורה שלא יפנה אותה משם בסכין וישאר האות משום דחק תוכות הוא אלא ימחוק כל האות ואחר כך יכתבנה כהלכתה. וכן מ' פתוחה שנסתמה לא יפתחנה בסכין דחק תוכות הוא ואינו כתב, אלא יסיר כל אותו צד שלפניה בסכין ואחר כך יכתוב אותה, מיהו בין אות לאות מותר לחלק בסכין לעשותה כלה מוקפת גויל כהלכתה ואין בזה משום חק תוכות. ולענין אסור שבת אין חלוק בין חק תוכות לחק ירכות שבכל ענין הוא אסור דמלאכת שבת ממשכן גמרינן ולא היו חוששין אלא לרושם וסמן, אבל בגט וספר תורה דכתיב וכתב, חק תוכות לאו כתיבה היא. וגבי ציץ דכתיב מכתב ותניא לא היה כתבו שוקע אלא בולט כדינרי זהב הא מוקמינן לה דלא דמיא לדינרי זהב אלא לענין בליטה אבל מכל מקום דינרי זהב נעשין על ידי רושם שקורין קוייץ שהוא חותם המטבע וציץ לא היה נעשה על ידי חותם דההיא לאו כתיבה היא אלא מאבראי היה מכה ירכות האותיות והיו בולטות מגואי.
<h2>דף כ:</h2>
ובגמרא מיתינן האי דינא היכא דכתב הגט בטס של זהב ואמר לה התקבלי גיטיך התקבלי כתובתיך מהו, מי אמרינן שפיר חשיבה נתינת גט כיון דסוף סוף לא משייר מידי לנפשיה או דילמא נתינה לשם גט בלחוד בעינן וליכא. ואסקינא דנתקבלה גיטה נתקבלה כתובתה וכשר הגט וחשיב גם כן לפרעון כתובה ואין חלוק בין איכא שאר שהוא גליון הגט לליכא שאר. ומיהו אע"ג דאיכא שאר הרבה צריך שיאמר לה התקבלי כתובתיך או השאר לכתובתיך דאי לא אמר לה אלא התקבלי גיטיך גרידא אפילו יש גליון הרבה ויהיה ארוך יותר מדאי לא חשיב לפרעון כתובה כלל דגליון הגט הוא. ויש שדקדקו דמדלא דייק תלמודא היכא שאמר לה השאר לעצמי אינה מגורשת משום דמחוסר קציצה, שמעינן שאין קציצה בדבר תלוש ולאו מחוסר קציצה מקרי, שאם היה מחוסר קציצה יותר היה לו לדקדק כן בעניני פסול הגט ממה שדקדק תלמודא בענין פרעון הכתובה.
תנו רבנן הרי זה גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת, על מנת שתחזירי לי את הנייר הרי זה מגורשת. בעי רב פפא בין שטה לשטה בין תיבה לתיבה מהו, תפוק לי דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים לא צריכא דמערי. פירוש. והנייר שלי, כל הנייר אני מעכב לעצמי. אינה מגורשת, דכיון דנייר שלו לא נתן לה כלום דנמצא אותיות פורחות באויר. הרי זו מגורשת, ותחזיר דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. וכתבו מן המפרשים ז"ל דדוקא חזרת נייר ממש הויא חזרה אבל נתינת דמיו אינו כלום, ואפילו למאן דאמר לקמן [ע"ד ע"א] על מנת שתתני אצטליתי לי נותן דמיה שני הכא שאמר לשון חזרה. בין שטה לשטה, נייר שבין שטה לשטה שלי או בין תיבה לתיבה מהו, והא דאמר תפוק לי דספר אחד אמר רחמנא לא קאי אלא אבין שטה לשטה ופשוט מהא חדא קאמר. ולא שנים ושלשה, היינו משום שהם שנים או שלשה חתיכות אבל בשני עמודים בחתיכה אחת לא ממעטינן מספר. והיינו דאמרינן לקמן [פ"ז ע"ב] כתבו בשני דפין כשר וגבי מזוזה במנחות [ל"ג ע"א] כתבה בשני דפין כשרה, הרמב"ן בשם התוספות ז"ל. לא צריכא דמערה, במקצת שהיו בו אותיות ארוכות המגיעות מן שטה לשטה בראש כל תיבה ותיבה. ולפי זה דקדקו דלא בעינן בגט שיהו אותיות מוקפות גויל כעין ספר תורה, וכן נראה שאינו נקרא ספר אלא לספירת דברים בעלמא ומשום הכי נכתב בכל לשון ובכל דבר, וכן הסכימו ר"י והרמב"ן ז"ל. ומיהו מכאן אין ראיה שהפירוש נכון בזה, שסופי האותיות העליונות נכנסות בשטה של מטה בין תיבה לתיבה, וליכא למימר שנכנס בחלל האות דהכא מפסיל אותה מצורתה. ומיהו כל אות שקורא אותה תנוק לא חכם ולא טפש כשרה בגט בין נוגעת בין אינה נוגעת, הרמב"ן ז"ל.
בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט כתוב על ידו והרי הוא יוצא מתחת ידה מהו מי אמרינן אקנויי אקני לה או דילמא מנפשיה עייל, תא שמע דאמר ר"ל הגודרות אין להם חזקה. פירוש. והרי הוא, העבד יוצא מתחת ידה שהביאתו בפנינו ואומרת בעלי נתן לי העבד הזה וגרשני בו כתנן במתניתין, ונותן לה את העבד. מהו, מי מהימנא בלא עדי מסירה הואיל ועכשו ברשותה או דילמא הוא מנפשיה עייל. ומהכא שמעינן דכל היכא דאיכא עדי חתימה כל שהגט יוצא מתחת ידה ואומרת בעלי נתנו לי מגורשת ואינה צריכה לעדי מסירה, וכן הסכימו המפרשים ז"ל דהא הכא הוה מהניא לה אלא משום טעמא דגודרות. הגודרות בהמות על שם גדרות צאן. אין להם חזקה, מי שתפסן אינו יכול לטעון לבעליהן מכרתן לי דאיכא למימר הלכו אצלו מעצמן.
<h2>דף כא.</h2>
פיסקא. על קרן של פרה, בשלמא יד עבד לא אפשר למקציה אלא קרן של פרה לקציה וליתבה ניהלה, אמר קרא וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר קציצה כתיבה ונתינה. פירוש. אי אפשר למקציה, דשיך במצות ואינו רשאי לחבל בו ואם חבל בו יוצא לחירות בראשי אברים אלמא אינו רשאי לחבל בו. יצא זה שמחוסר וכו', יש מחלוקת שאומרין שהוא הדין לנייר ולכל תלוש שאם חתך ממנו לאחר שכתב בו הגט פסול, וכן כתב בעל הלכות ז"ל כלשון הזה. ומאן דכתיב גיטא לפסוק מגלתא שעור גיטא והדר לכתביה דאי כתיב ליה מקמי דלפסוק מגלתא ופישא מגלתא ופסיק לה בתר דכתיב גיטא מפסיל גיטא דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה. וכן נמי בפסוקות, ואף ר"ח ז"ל כתב כאן ש"מ אפילו נייר אם מחוסר קציצה בו אחר הנתינה פסול וכל שכן זולתו. ומצאנו לרבותינו בעלי התוספות סברא שאמר דבזמן שאדם חותך הגט מדבר גדול ושלם ממנו כגון קרן מן הפרה ועלה מן העציץ הוי פסול דמקרי מחוסר קציצה אבל בזמן שאדם חותך זמן מן הגט, מועט מן המרובה שהגט שמו עליו וחשוב, משטה של זמן לא מקרי הגט מחוסר קציצה, וזו סברא נכונה ראויה למי שאמרה ז"ל, ע"כ מלשון הר"ם ב"ן ז"ל. והרשב"א ז"ל הביא בחדושיו לשון בעל הלכות וכתב, ואפשר שהרב ז"ל לא אמר אלא בדפיישא מגלתא טובא דלא בטל לגבי גיטא אבל כגון אלו שמתקנין אותו ומייפין וקוצצין מן הגליונים מעט אין זה מחוסר קציצה וכדפירש ר"י. ומייתי ראיה מדאמרינן לעיל בין תיבה לתיבה בין שטה לשטה מאי, דאלמא ליכא משום מחוסר קציצה מדלא פריך התם ותפוק לי דמחוסר קציצה הוא כדפריך ותפוק לי דספר אחד אמר רחמנא.
<h2>דף כא:</h2>
מתניתין. אין כותבים במחובר לקרקע כתבו על המחובר תלשו חתמו ונתנו לה כשר ור' יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש. ר' יהודה בן בתירא אומר אין כותבין לא על הנייר המחוק ולא על הדפתרא מפני שיכול לזייף וחכמים מכשירין. פירוש. אין כותבין במחובר, דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה. ולא אמרינן בהא דמחובר דיתן לה את הקרקע ותהיה מגורשת כדאמרינן בקרן של פרה ונותן לה את הפרה, דקרא כתיב ונתן בידה, דמשמע דהוי דבר המטלטל וימסרון לידה אבל במחובר לקרקע ונותן לה הקרקע אינה מגורשת דלא מקרי ונתן בידה. כתבו על המחובר, בגמרא פריך הא אמרת אין כותבין ותרצו ר' אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי והכי קאמר, כתבו לטופס על המחובר תלשו וכתבו לתורף. ולשון חתמו השלימו וכענין חותמיהן של ברכות. ומשום הכי לא מוקמי כרבי מאיר דסתם מתניתין כותיה, משום דלא משמע להו דנגזור תורף אטו חתימה. ר' יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש. בירושלמי [פ"ב ה"ד] בעי כתבו וחתמו בתלוש חברו ותלשו ונתנו לה מהו, ולא אפשיטא. וכתב הרשב"א ז"ל דהא דלא בעו בגמרא דילן הכי משום דמן מתניתין שמיע להו דתלוש ולבסוף חברו ובטלו הוה ליה כמחובר ופסול, ממאי מדקתני ר' יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש, ואמאי איצטריך חתימתו פשיטא דאי כתיבתו בתלוש אי אפשר שלא תהיה חתימתו בתלוש. וליכא למימר דכדי נסבא אגב גררא דכתיבתו מדאמרינן לעיל [ג' ע"א], מאן האי תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה אמר רב אשי ר' יהודה היא דתנן ר' יהודה פוסל וכו', אלמא דוקא נסבה ולהא אתא ודאי למימר דאע"ג דכתיבתו בתלוש אם חברו ובטלו וחתמו פסול ולפיכך בעי כתיבתו וחתימתו בתלוש, ומניה שמעינן לרבנן. וקימא לן כחכמים כדאיתא בגמרא. נייר מחוק, יכול לחזור ולמחקו עד העדים ולכתוב בו מאי דבעי ולא מוכחא מילתא דהא עדים נמי על המחוק חתומים. וזה אי אפשר אלא אם כן שדי דיותא אמקום עדים מעקרא ומחיק ליה דכי הדר מחיק ליה זמנא אחריתי הוה ליה כליה נמחק שני פעמים דבלאו הכי הא מנכר, דשטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר שאם תאמר חוזר ומוחק אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים. אי נמי מתניתין איירי בבא השטר על המחק ועדיו על הנייר שהוא פסול ואין לו תקנה כדמפרש בפרק גט פשוט [ב"ב קס"ד ע"א]. דפתרא, הוא עור דמליח וקמיח ולא עפיץ ולפיכך יכול לזייף. וחכמים אומרים, בגמרא מפרש לה.
גמרא. כתבו על המחובר, והא אמרת רישא אין כותבין אמר רב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף וכן אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן והוא ששייר מקום התורף ור' אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי והכי קאמר אין כותבין טופס במחובר גזרה שמא יכתוב תורף, כתבו לטופס תלשו וכתבו לתורף ונתנו לה כשר. וחכמים מכשירין, מאן חכמים ר' אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי. והני מילי בגיטין אבל בשטרות בעינן כתב שאינו יכול להזדייף. פירוש. תורף, גלויו של גט. מקום האשה והאיש והזמן. ור' אלעזר היא, מתניתין דבעי כתיבה בתלוש דדריש וכתב דקרא אכתיבת הגט ולא אחתימת עדים דסבר חתימת הגט אינה מן התורה אלא מפני תקון העולם. מאן חכמים וכו'. פרש"י ז"ל, ומאן דאמר עדי מסירה כרתי צריכה להביא עדים שנמסר בפניהם לה הילכך הם יעידו שלא נזדייף. והקשו לו המפרשים ז"ל דאפילו לר' אלעזר אי איכא עדי חתימה אינה צריכה לעדי מסירה דר' אלעזר אף עדי מסירה קאמר, וכדתנן [פ"ו ע"א] אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם, כלומר, שמא ימותו או ילכו להם עדי מסירה והינו תקון העולם לר' אלעזר. עוד פרש"י ז"ל, אבל לר' מאיר דאמר לא בעינן עדי מסירה איכא למיחש לזיופא דאם יש מכיר החתימות סגי ושמא הוה תנאה ביה וזייפתיה וליכא דידע. וגם על זה הקשו דמשמע דאי איכא דידע כגון דאתו סהדי מסירה ואסהידו דלא זייפתיה כשר, וליתא דלר' מאיר עידי מסירה לא כרתי כלל אלא דוקא עדי חתימה ולפיכך צריך שיהא הגט כשר מתוכו, לפיכך פרשו דמתניתין בדליכא עדי חתימה ולר' מאיר כל היכא שיכול לזייף פסול שאין לו תקנה בעדי מסירה. והני מילי בגיטין, כלומר מה שהכשיר ר' אלעזר שטר שיכול לזייף בגיטין דאינן עשויין אלא להתיר ויכולה להביאו לב"ד לאלתר ויתירוה ושוב אינה צריכה לגט דכיון דהותרה בב"ד יש קול וזכרון בדבר, אבל בשטרות דקימא לגובינא דילמא לא מפקי ליה עד זמן ארוך ושכחו עדי מסירה את הדבר וסמכי אעידי חתימה והוא מזייף כתב שעליהם וחותם העדים עומד במקומו, אבל כי ליכא חשש זיוף ודאי אפילו בשאר שטרות מכשיר ר' אלעזר בעידי מסירה דתנן פרק זה בורר [סנהדרין כ"ח ע"ב] ההיא מתנה דהוו חתימי עלה תרי גיסי אמר ליה זיל יהביה ניהליה בעדי מסירה כר' אלעזר. והא דאמרינן הכא דביכול לזייף בגיטין שרי הוא הדין שאר שטרות שאינן עשויין אלא לשעתן, כגון כתב לה על החרס, שדי מכורה לך והחזיק לאלתר (בנעל) [כנעל] גדר ופרץ כל שהוא שאינו יכול הלה שוב לחזור בו, ולא אמר גיטין אלא לאפוקי שטרות שעומדות לראיה לזמן מרובה.
<h2>דף כב:</h2>
מתניתין. הכל כשרין לכתוב את הגט ואפילו חרש שוטה וקטן. האשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שוברו שאין קיום הגט אלא בחותמיו. הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן ונכרי וסומא. קבל הקטן והגדיל חרש ונתפקח סומא ונתפתח שוטה ונשתפה נכרי ונתגייר פסול. פקח ונתחרש וחזר ונתפקח, פתח ונסתמא וחזר ונתפתח, שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר. זה הכלל כל שתחלתו וסופו בדעת כשר. פירוש. ואפילו חרש ושוטה וקטן, בגמרא מפרש לה. כותבת גטה (ומקנהו) [ומקנתו] לבעל וחוזר ומוסרו לה לגרושין. שוברו, שובר פרעון כתובה שהאשה צריכה לכתבו ולמסרו להיות בידו לראיה. חוץ מחרש ושוטה, מפרש בגמרא לכולהו. קבל הקטן, מיד הבעל להוליכו. והגדיל, קודם שמסרו לה.
גמרא. והא לאו בני דיעה נינהו, אמר רב הונא והוא שהיה גדול עומד על גבן. אמר רב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף. ונכרי אע"פ שישראל עומד על גביו פסול משום דבעינן לשמה ונכרי אדעתיה דנפשיה עביד. פירוש. לאו בני דעה נינהו, ולא ידעי לכתוב לשמה. והוא שיש גדול וכו'. ואומר לו כתוב לצורך פלוני דקימא לן כר' אלעזר דבעי כתיבה לשמה, וסיפא דקתני אין קיום הגט אלא בחותמיו היינו עדי מסירה דרוב גיטין נמסרין לפני החתומים ואמציעתא קאי ולא ארישא לאכשורי כתיבת חרש בלא גדול על גביו. והוא ששייר, חרש שוטה וקטן מקום התורף וכתב בן דעת אות תורף. יש מפרשים זו שאמר רב הונא והוא שיהיה גדול עומד על גביו להכשיר טופס הוא, ובעינן שישייר מקום התורף דבתורף לא סגי בהכי אבל בטופס דלא בעינן לשמה אלא אטו תורף הוא דגזרינן בטופס, מכי איכא מקצת לשמה דהיינו גדול עומד על גביו לא גזרינן ורב הונא ורב יהודה לא פליגי. וכתב עליהם הרמב"ן ז"ל, זו דרך פשרה משובשת אבל תלו אותה בדברי רבינו הגדול ז"ל שכתבן לשתיהן יחד, ולא היא, שהוא לדחותה כתבה, כענין ששנינו, לא הוזכרו דברי היחיד בין המרובים אלא לדחותם. וכן רבינו ז"ל לדחותה כתב לדרב הונא לומר שאפילו אחר עומד על גביהם כדרב יהודה שפוסל לעולם אלא א"כ שייר מקום התורף לפי שאינן בני דעת, אבל בנכרי שהוא בן דעת היה קרוב להכשיר בלא שיור אם ישראל עומד על גביו, לפיכך הוצרך לפרש דאדעתא דנפשיה קא עביד, ע"כ מדבריו ז"ל. והוא מפרש דהא דרב הונא אפילו בתורף אמר דכשר אם גדול עומד על גביו והא דרב יהודה בשאין אחר עומד על גביו ואפילו הכי כשר כיון ששייר מקום התורף, אבל כי לא שייר מקום התורף אפילו אחר עומד על גביו פסול, משמע דבין לרב הונא בין לרב יהודה לא בעינן בטופס לשמה דלא גזרינן אטו תורף. והא דלא מכשר במתניתין דלקמן [כ"ו ע"א] טופס אלא משום תקנת סופר לכדי חייו, ובחרש שוטה וקטן ליכא תקנה, מצינן למימר דכיון דתקון לא פלוג רבנן וכיון שהותר הותר בכל. והשתא אתי שפיר דמילתא דרב יהודה לא סמכא אדרב הונא דאוקמא בגדול דהא רב יהודה באין גדול מיירי. ומיהו הרשב"א ז"ל כתב דמדברי רבינו אלפסי ז"ל, וכן בהלכות גדולות [הלכ' גיטין], וכן בירושלמי [פ"ג ה"ב] משמע דגזרינן טופס אטו תורף. והר"ם במז"ל פסק כת"ק דאמר לקמן דלא גזרינן בטופס משום תקנת סופר אבל בחרש שוטה וקטן עד שיהא גדול עומד על גביו וכדרב הונא, דהוא ז"ל סובר דהא דרב יהודה אדרב הונא סמיך דאמר והוא שהיה גדול עומד על גביו ועל זה אמר והוא ששייר מקום התורף, אלמא בטופס בעינן גדול עומד על גביו אבל תורף לא סגי בהכי כשמואל דאמר והוא ששייר מקום התורף כדי שיכתבנו בן דעת.
<h2>דף כג.</h2>
מתניתין. הכל כשרין להביא את הגט. בשלמא חרש שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו נכרי נמי דלאו בר תורה הוא אלא סומא מאי טעמא, אמר רב יוסף הכא בחוצה לארץ עסקינן ובעי למימר בפני נכתב ובפני נחתם ולא מצי אמר. אמר ליה אלא מעתה פתח ונסתמא דמצי אמר הכי נמי דכשר, אין הכי נמי ומתניתין (אדי) [איידי] דקתני בשפוי, חזר ונשתפה תנא בפתח, חזר ונתפתח. אמר רב אשי דיקא נמי דקתני כל שתחלתו וסופו בדעת כשר ולא קתני כל שתחלתו וסופו בכשרות שמע מנה. פירוש. לאו בני דיעה, וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפקא לן מויקחו להם איש וגומ' דאחד לוקח לכולן. דלאו בני תורה וכו', ואינן בתורת קדושין וגטין ובמדי דלנפשיה לא חזי לא מצי למעבד שליחות לאחרים. בחוצה לארץ, ואם תאמר הא מצי שמע קל קלמוסא וקל מגלתא דומיא דהוא בבית וסופר בעליה. וי"ל דהתם מסתפי סופר מניה ולא משקר אבל הכא דילמא גט חוב תקן מתחלה. פתח ונסתמא, ואע"ג דבשאר שטרות פסול דבעינן תחלתו וסופו בכשרות, התם היינו טעמא דשמא לא מצי מכוין מדה ומשקל ולפיכך גזור אבל גט אשה מכיון דאכתיב קמיה ואמסיר לידיה כשהוא פתח אע"פ שנסתמא יכול לומר לו גט זה שבידי בפני נכתב ובפני נחתם ובלבד שלא יצא מתחת ידו. ומתניתין אדי וכו', הא לא חזר ונשתפה לא דטעמא משום דעה וצריך להיות בן דעת לעשות שליחות. דיקא נמי, דהא דקתני חזר ונתפתח לאו דוקא. דקתני בסיפא כל שתחלתו וסופו בדעת, אלמא היכא דטעמא משום דעת הוא דבעינן תחלה וסוף אבל סומא דלא הוי טעמא משום דעת לא בעינן תחלה וסוף אלא תחלה לחוד, דמצי למימר בפני נכתב, דאי סופא דסומא נמי דוקא נתני כל שתחלתו וסופו בכשרות. לשון הרשב"א ז"ל בחדושיו, בהלכות [הלכ' גיטין] כתוב. בעו רבנן קמי מר רב חנינאי גאון בכלה רבתי דנכרי לא הוי שליח לקבל את הגט ולהוליך את הגט מהו למכרכיה בגיטא בחד מנא ומימר לגוי אמטי האי מנא לישראל פלוני וליתביה לאתתי. ואמר להו, לא ונתן בידה או ביד שלוחה ישראל אבל גוי לא, דכי נפיק גיטא מידה דבעל לידא דאתתא או לידא דשליח ישראל דקאי במקום בעל או לידא דשליח דקבלה דשויתיה אתתא גופיה, ורבנן דהשתא קאמרין אע"ג דאתייה גוי לגיטא או יהביה לישראל וההוא ישראל יהביה לאתתא בעדי מסירה לכתחלה לא מנסבינן לה משום דנכרי לאו בן ברית הוא ואי אנסיבא לא מפקינן לה משום דר' שמעון, דתנן [י' ע"ב], ר' שמעון אומר כלן כשרין ואמר ר' זירא ירד ר' שמעון לשטתו של ר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי וקימא לן דהלכה כר' אלעזר, ע"כ. כתב הר"ם במז"ל [פ"ו גירושין ה"ז], הפסולין מדברי סופרים בעבירה כשרים בשליחות אבל פסולין בעברה מדברי תורה פסולין להבאת הגט ואם הביאו הרי זה פסול, במה דברים אמורים בשנתקיים הגט בחותמיו אבל אם לא נסמוך בו אלא על דברי פסול בעבירה מן התורה אינו גט, ע"כ. והמפרשים תמהו עליו וכבר השיג הראב"ד ז"ל אמאי פסול בהבאתו כיון שאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם והרי הכל כשרין בהבאתו אלא אותם השנויים במשנתנו שאינן בתורת שליחות ושאינן בתורת גרושין. ועוד השיגו הרב ז"ל שאפילו נסמוך למה גט בטל אלא שלא תנשא בו, והדין עמו דאע"פ שהפסול בעבירה דאורייתא אינו כשר לעדות אשה הני מילי שלא תנשא על פי עדותו אבל הגט למה יבטל בכך דילמא כשר הוא ומחר יתקיים על פי חותמיו, הרשב"א ז"ל.
<h2>דף כג:</h2>
אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין. ואמר ר' יוחנן נראין דברים שהעבד מקבל גט לחברו מיד רבו של חברו אבל לא מיד רבו שלו ואם לחשך אדם לומר שנינו האומר לשפחתו הרי את שפחתי וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכתה לו, הא מני רבי היא דאמר המשחרר חצי עבדו קנה קסבר עובר ירך אמו הוא ונעשה כמי שהקנה לה אחד מאבריה. פירוש. לקבל גט אשה וכו', וה"ה להולכה דמה לי שליח האיש מה לי שליח האשה כיון שאינן בתורת גיטין וקדושין, וכן דעת רבינו אלפסי ורש"י ז"ל. וכבר כתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו, מאחר שראינו לאבות העולם שפרשוה שהוא הדין להולכה אף אנו סומכין עליהם. ועוד שמצאו להם ראיה בירושלמי [פ"ב ה"ו] דגרסינן התם, אתא עובדא קומי ר' אמי בעבד שהביא את הגט כשר אמר ליה ר' בא והא תני ר' חייא עבד שהביא את הגט פסול אמר רבי אמי אלולי ר' בא כבר היינו להתיר אשת איש. רבינו אלפסי, ירושלמי עבר וקבל ר' יעקב בשם ר' הושעיא אמר מעשה היה וכהנת הוה ולא חשו חכמים משום ריח הגט, שמעינן דאפילו בדיעבד אינו גט כלל. מיד רבו של חברו, שאינו רבו שלו כיון דעבד איתיה בתורת שחרור שליח נמי מצי מהוי. אבל לא מיד רבו שלו, אם שניהם של איש אחד דיד עבד כיד רבו דמיא וכשמסרו בידו לא יצא גט זה מרשותו, ואע"ג דעבד מקבל גט לעצמו התם הוא דגיטו וידו באין כאחד דשחרוריה דידיה אבל לאחריני לא. ואם לחשך אדם, באזניך להקשות ולומר, הרי שנינו שאף מיד רבו שלו מקבלו לחברו ששנינו אם היתה עוברה זכתה לו, אלמא שפחה זו מקבלתו לצורך עוברה מיד רבה. רבי היא, כתב רבינו אלפסי ז"ל, וליתא להא דרבי כדבעינן למימר קמן [מ"א ע"ב].
מתניתין. אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא את גיטה חמותה ובת חמותה צרתה ויבמתה ובת בעלה. מה בין גט למיתה, כתב מוכיח. האשה עצמה מביאה את גיטה ובלבד שצריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם. פירוש. חמותה וכו', בכלהו מפרש ביבמות [קי"ז ע"א] דסנין לה ומכוונן לקלקולא ואין נאמנות להעידה שמת בעלה. ויבמתה, אשת אחי בעלה שונאה אותה ויראה ממנה שמחר ימות אחד משני בעליהן בלא בנים ויהיו צרות זו לזו. ומה בין גט למיתה, דאמיתה לא מהימנן ואגיטא מהימנן. מדאמרינן הכא שאינן נאמנות מטעם דסנין משמע דאי לאו הכי נאמנות היו לענין אשה אע"פ שהן קרובות ופסולות לעדות דבר תורה ואם כן קשה היכי אמרינן בעלמא [יבמות כ"ה ע"ב] גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה הא גזלן דאורייתא פסול לעדות אשה משום שהוא פסול דאוריתא. ויש לומר דכיון שאינו משום שאינן נאמנין דאטו משה ואהרן משום דלא מהימני הוא אלא גזרת הכתוב הוא וגבי אשה האמינום אבל פסול דאוריתא דלאו קורבה כגון גזלן דאוריתא אין נאמנין אפילו לעדות אשה.
גמרא. והתניא כשם שאינן נאמנות לומר מת בעלה כך אין נאמנות להביא את גיטה. אמר אביי בריתא דקתני אין נאמנות בארץ ישראל דאי אתי בעל ומערער משגחינן ביה דאיכא למימר דילמא לקלקולא דצרה קא מכונה הילכך לא מהימנא, מתניתין דקתני נאמנות להביא גיטה בחוצה לארץ דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה. פירוש. משגחינן ביה, שהרי לא נתקיים בב"ד. בחוצה לארץ, שהצריכו לומר בפני נכתב וזהו קיומו ותו לא חישינן לערעור. ואי קשיא בארץ נמי נימא בפני נכתב ונחתם דהשתא אי אתא בעל ומערער לא משגחינן ביה, וכדאמרינן בריש מכלתין [ו' ע"ב], לא צריכת ואי עבדית אהנית דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה. יש לומר דאין הכי נמי, אלא במביאה בארץ כדינה קאמר דלא מהימנא. והרשב"א ז"ל כתב דאפילו הכי לא מהימנא דלא גמרה דינא וסברא דבין אמרה בין לא אמרה כי אתי בעל ומערער משגחינן ביה ואתיא לקלקולא.
<h2>דף כד.</h2>
פיסקא. האשה עצמה מביאה גיטא וכו', אשה מכי מטיא גיטא לידה איגרשה לה, דאמר לה הוי את שליח להולכה עד דמטית להתם לב"ד פלוני וכי מטית להתם אימא קמי בי דינא בפני נכתב ובפני נחתם ונשוו שליח וליתבוה ניהלך. פירוש. אמר המחבר, צריך עיון אי נפקא ליה לר"ם במז"ל [פ"ז גירושין הכ"ד] מהכא הא דכתב שאשה שגטה יוצאה מתחת ידה אין חוששין ומחזיקין אותה במגורשת ואע"ג שאין הגט מקויים ע"כ. מכי מטיא גיטא, במקום שקבלתו במדינת הים איגרשה לה ואי בעיא למקלייה מגורשת היא ואינה צריכה להביא לפנינו אלא לראיה בעלמא ולמה לה למימר בפני נכתב הא לאו שליח הוא. ולא תקנו זה חכמים אלא בשליח שבא להתירה עתה בנתינתו, וכן פירשו בתוספות. ולהכי בריש מכלתין לא אשתמיט תנא למימר המקבל גט צריך וכו'. דאמר לה, בגמרא עביד תחלה אוקמתא אחריתי ואמר לא צריכא דאמר לה הוי את שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי את שליח לקבלה, ומקשה והא לא חזרה שליחות אצל הבעל, כלומר, שהיא עצמה תהיה שליח דידה לקבל הגט מיד עצמה ותאמר בפני בית דין בפני נכתב ונחתם, ומקשה והא לא חזרה וכו', כלומר שליח לא מקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור אצל שולחו ולומר עשיתי שליחותך לחברך וזו אינה ראויה לחזור שהרי לא נשלחה אלא לעצמה ואחר כך היא נעשית בעל המעשה ובטל השליחות קודם שתחזור, ולפי זה יש לנו לומר דגמרא גמירי לה דשליחות הראויה לחזור בעינן. אבל הריטב"א ז"ל מצא מכתב ר' שמואל הנגיד ז"ל שגורס. והלא חזרה שליחות אצל הבעל, ומפרשי לה דכיון שאי אפשר לאדם אחד להיות שליח הולכה ושליח קבלה כחדא וכשזו נעשה שליח קבלה בטלה שליחות הולכה וחזרה אצל הבעל וכאלו לא קבלה הגט מידו אלא מאיניש דעלמא. אימא קמי בי דינא, כשעושה שליח אחר להולכה כדי שתהא שליחותיה חוזרת אצל הבעל אומרת בפני בית דין בפני נכתב ובפני נחתם, כדין שליח שעושה שליח כדאמרינן לקמן פרק כל הגט [כ"ט ע"ב]. ונשוו שליח, ותקבל גט מידו וצריך לומר השליח השני שליח בית דין אני כדאיתא לקמן [שם]. וכשהיא עצמה שהיא שליח ראשון עושה שליח שני השני צריך להעיד ששמע משליח ראשון בפני נכתב ונחתם. וכי משוו לה בי דינא אין צריך לומר בפני אמר וכו', אלא שליח ב"ד אני.
מתניתין. כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול, כיצד היה עובר בשוק ושמע קול סופרים מקרין איש פלוני מגרש את אשתו פלונית ממקום פלוני ואמר זה שמי וזה שם אשתי פסול לגרש בו. יתר מכן כתב לגרש את אשתו ונמלך ומצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך פסול לגרש בו. יתר מכן יש לו שתי נשים ושמותיהן שוות כתב לגרש בו את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה. יתר מכן אמר לסופר כתוב ואיזו שארצה אגרש בו פסול לגרש בו. פירוש. קול סופרים, כותבי גיטין. יתר מכן, בגמרא מפרש, ונמלך, חזר בו מלגרש. הגדולה, גדולה וקטנה לאו דוקא. לאיזו שארצה פסול, דאין ברירה ולא אמרינן הוברר הדבר דבשעת כתיבה היה דעתו לזו והרי נכתב לשמה, אלא כל היכא דלא אמר ליה בעל כתוב לזו לאו ספר כריתות לשמה הוא והתורה אמרה לה ספר כריתות. ומפני טעם זה אמרו שצריך הבעל לומר לסופר כתוב ולעדים חתומו שאע"פ שהם כותבין לשם פלונית כל זמן שלא אמר להם בעל לאו ספר כריתות לשמה הוא, כן כתב הרמב"ן ז"ל.
<h2>דף כד:</h2>
גמרא. רישא במאי אמר רב פפא בסופרים העשויים להתלמד עסקינן אמר רב אשי דיקא נמי דקתני סופרים מקרין ולא קתני סופרים קורין שמע מינה. זעירי אמר כלן אין פוסלין חוץ מן האחרון וכן אמר ר' אסי כלן אין פוסלין חוץ מן האחרון ור' יוחנן אמר אף אחרון נמי אינו פוסל. פירוש. רישא במאי, אי לאו אלא הכי כבבא שניה דאותו פלוני כתב לגרש אשתו ונמלך. להתלמד, לכתוב גיטין. מקרין, הגדולים מקרין לתלמידיהם כך וכך כשיבא לפניך גט כתבהו והזכירו שם איניש בעלמא אלמא במתלמדין עסקינן. ומתניתין לא זו אף זו, לא זה שלא נכתב אלא להתלמד אלא אף זה שנכתב לשם אדם זה, לשם הגדולה. וסיפא מאי קמ"ל, הא אשמעינן דבעינן לשם דידיה ודידה ומתרץ בגמ' הא קמ"ל דאין ברירה ולא אמרינן הוברר הדבר דמשעת כתיבה נמי דעתיה אהא ואיכא גירושין דידיה ודידה. כלן אין פוסלין, כל הגיטין ששנינו במשנתנו אין פוסלין לכהונה דאפילו ריח הגט אין בהם הלכך אם בעלה כהן לא נאסרה עליו משום גרושה. ואע"ג דתנא בפרק בתרא [פ"ב ע"ב], האומר לאשתו הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם פסלה מן הכהונה שנאמר אשה גרושה מאישה, אפילו לא נתגרשה אלא מאישה דלאחרים לא הותרה פסולה מן הכהונה, לא דמיא דההיא להא מילתא, מ[י]הא לשמו ולשמה נכתב. חוץ מן האחרון, דלחומרא אמרינן יש ברירה ופסולה לכהונה וריח הגט יש בו. והכי הלכתא דזעירי ור' אסי רבים נינהו לגבי ר' יוחנן ויחיד ורבים הלכה כרבים, כן פסק רבינו אלפסי ז"ל.
<h2>דף כו.</h2>
מתניתין. הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן. שטרי מלוה צריך שיניח מקום הלוה ומקום המלוה ומקום המעות ומקום הזמן. שטרי מקח צריך שיניח מקום הלוקח ומקום המוכר ומקום המעות ומקום שדה ומקום זמן מפני התקנה. ר' יהודה פוסל בכלן ור' אליעזר מכשיר בכלן חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה. פירוש. הכותב, שסופר הוא ונוטל שכר ורוצה שיהיו בידו מזומנין פעמים שאדם בא לשכרו והוא טרוד בשטרות אחרים. צריך שיניח, שאם רואה תגר בפניהם לא יאמר הריני כותב כל הגט ובגמרא מפרש טעמא. מקום הלוה, אם שמע שהיה אחד רודף אחר חברו להלוותו מנה לא יאמר הריני כותב מיד ומניח מקום הזמן לבד שלא יהא שטר מקדם אלא צריך שיניח מקום הלוה והמלוה והמעות ואע"ג דליכא למיחש למידי גזירה שטרות אטו גיטין. מפני התקנה, בגמרא מפרש מפני תקנת סופרים התירו לכתוב טופס שלא לשמה. מכשיר בכלן, ובלבד שיניח מקומות הללו. חוץ מגיטי נשים, דגזרינן בהו טופס אטו תורף שנאמר וכתב לה. בגמרא פריך והא קרא בתורף הוא דכתיב דספר כריתות תורף הוא ומתרץ לא תימא שנאמר אלא משום שנאמר, כלומר, שנאמר בתורף וכתב לה לשמה גזרינן טופס אטו תורף, אבל שנאמר הוה משמע דמיניה יליף.
גמרא. אמר רב יהודה אמר שמואל וצריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם. פירוש. אף מקום הרי את מותרת שגם זה עקרו של גט. כתב הרשב"א ז"ל, בהרבה מקומות נראה שהיו רגילין לכתוב לשון זה בגיטין וכדתנן נמי בפרק בתרא [פ"ה ע"א], גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם. ואמרינן נמי התם כגון דכתיב הרי את מלמטה ומותרת מלמעלה וכן הנהיג רבינו תם ז"ל לכתוב בגיטין, וכן כתב הרמב"ם ז"ל [פ"ד גירושין הי"ב] בנוסח הגט בספרו, אבל בטופסי גיטין ראשונים לא נמצא כן. וכתבו בתוספות דמכל מקום אין להוציא לעז על גט שאין כתוב בו שהרי מאריכין הם בלשונות מועילים שעומדים במקום הרי את מותרת לכל אדם, ועוד שהרי כתוב בגט למהך להתנסבא לכל גבר דתצבין עכ"ל. וכן נראה שלא כתבו רבינו אלפסי ז"ל בהלכותיו.
<h2>דף כו:</h2>
אמר ר' זירא אמר רבה בר שילא אמר רב המנונא סבא אמר רב אדא בר אהבה אמר רב הלכה כר' אלעזר קרי רב עליה דר' אלעזר טובניא דחכומי. אמר ר' פפי משמיה דרבא האי אשרתא דדייני דמכתבה מקמיה דליחזו סהדי חתימות ידיהו פסולה אלמא מיחזי כשקרא וליתא מדרב נחמן דאמר רב נחמן אומר היה ר' מאיר אפילו מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר ואפילו רבנן לא פליגי עליה דר' מאיר אלא בגיטי נשים דבעינן כתיבה לשמה אבל בשאר שטרות לא דאמר רב אסי אמר ר' יוחנן שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו טעמא דנמחל שעבודו אבל לשקרא לא חיישינן. פירוש. הלכה כר' אלעזר, שפוסל בטופסי גיטין גזרה משום תורף. טובניא דחכימי, מאושר שבחכמים. משמע דהכי הלכתא כרבי אלעזר דשרי לגמרי בשאר שטרות אפילו תורף ואסר בגיטין אפילו טופס. וכתב הרשב"א ז"ל, ודוקא במשייר זמן כדי שלא יהא שטר מקדם דלגבי כתיבת זמן שוו גטי נשים לשאר שטרות. אשרתא, קיום השטר שהעדים מעידים על כתב ידיהם בבית דין ובית דין כותבין בו במותב תלתא כחדא הוינא ואתו פלוני ופלוני ואסהוד אחתמות ידיהו ואשרנוהו וקיימוהו וחתמוהו. ונקרא אשרתא מפני שמאשר ומחזק השטר. מצאו באשפה, ולא נכתב לשם אשה כלל אלמא לא חיישינן למתחזי כשקרא כיון דנחתם בעתו וזמנו לבו ביום של חתימה. אלמא למחזי כשקרא לא חיישינן הכי מסקינן הכא. ואי קשיא דהתם גט פשוט [ב"ב קע"ב ע"א], אמרינן אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו וכו' ואי לא מחזי כשקרא וכן התם אמר להו רב לספריה כי קימיתו בשילי כתובו בשילי וכו' ואי לא מחזי כשקרא, וכן פרק מרובה [ב"ק ע' ע"א] אמרינן, לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה משום דמחזי כשקרא והלכאתא פסיקתא נינהו ומסקינן להו הכי. ותירץ הרשב"א ז"ל, נראה דכל דבר שגמר מעשהו הוא אמת אלא שנראה קודם גמרו כשקרא בכי האי לא חיישינן כיון דמכל מקום לבסוף יהיה הענין כאמתו, כי האי אשרתא דדייני וכו' שהרי בסוף יעידו עליו, וכגון הא דשמעתין דשטרות דר' אלעזר שהרי לבסוף כשיחתמו עליו העדים יהיה אמת דודאי לא יחתמו עליו עד שילוה לו, ומטעם זה כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו בשטרי אקנייאתא דלכשיבא שטר ליד מלוה משעת קנין משתעבד הלוה לו. וכן ההיא דפרק הכותב [כתובות פ"ה ע"א], גבי ההיא איתתא דאיחייבה שבועה בבי דינא דרב ביבי בר אביי וכו' אמר להו רב ביבי כתובו לה ומקשינן התם מהא דאשרתא דדייני וכו' ואסיקנא עלה דלמיחזי כשקרא לא חיישינן, ההיא נמי מהאי טעמא דלבסוף כשיתנו לה זכותא נמצא דלמפרע אמת היה, אבל דהיני ושילי איכא ודאי משום כשיקרא מחזי דהיכי ליכתבו בהיני והן אין כותבין אלא בשילי מעולם לא היה זה. וכן אידך אחריתי אי כתבו יומא בלא יום קנין ולא יום כתיבה ודאי מחזי כשקרא כך הענין מתחוור כמו שכתבנו. ומעתה ההיא דפ' מרובה לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה משום דמחזי כשקרא דלמחזי כשקרא כי ההוא ודאי חיישינן עכ"ל. והרמב"ן ז"ל נמי כן כתב דבמקומות אלו כהא דלא כתבינן אורכתא חיישינן, וכתב ז"ל שלא לחוש לדברי ר' תם ז"ל שדחה מהני ע"כ. ופרעו בו ביום אינו חוזר ולוה בו ואפילו ביום מלוה הראשונה לאחר פרעון דליכא למיחש למקדם, והכי מפרש לה בשנים אוחזין [י"ז ע"א]. שכבר נמחל שעבודו, כשפרעו בטל השטר ואין הקרקעות משועבדות שוב למלוה השניה שלא עליה נחתם שטר זה והויא ליה מלוה על פה. אבל לשקרא, אם היה נחתם על מלוה זו אע"פ שנכתב קודם ההלואה כשר אם בו ביום נכתב.
<h2>דף כז.</h2>
מתניתין המביא גט ואבד ממנו ומצאו כשר ואם לאו פסול מצאו בחפיסה בדלוסקמא אם הכירו כשר ואם לאו פסול. פירוש. ואם לאו פסול, שמא מאחר נפל ואין זו שלו. מצאו בחפיסה, כלי ויש סימן בכלי שהוא שלו. אם מכירו, רוב המפרשים ז"ל מסכימים כגרסת הספרים דגרסי ומכירו בואו' ופירושו, או מכירו ומילתא באפי נפשה היא או שמכירו אע"פ שמצאו בכל מקום. וכן פירש הרב אב ב"ד ז"ל, וכן פרשו בתוספות דתרי מילי נינהו והכי קאמר, מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכיר הכלי או שאינו מכיר הכלי אלא שמכירו, כלומר, לגט כשר כיון שהוא עצמו מצאו דכולי עלמא בטביעות עין בקיאי. וכן נמצא בהרבה פירושי רש"י ז"ל, או או קתני. אבל בהרבה פירושים נמצא דבעינן תרתי שמצאו בדלוסקמא שיש לו בה סימן ומכירו הגט אבל אם מצאו שלא בדלוסקמא אפילו מכירו לא. והקשו עליו הרבה דנהי דכשמצאו אחר לא מהמינינן בטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן, מיהו הכא שהוא עצמו מצאו יהיה נאמן במגו דאי בעי אמר לא נאבד מעולם. ובהרבה מקומות מצינו שנאמנין אפילו עמי ארץ בטביעות עינא ואלו אמרי ידעינן ליה להאי דקטל נפשא ודאי קטלינן ליה. והר"ם במז"ל [פ"ג גירושין ה"ט] כתב מצאו בכלי שהניחו בו ויש בו טביעות העין בארכו ורחבו של גט כשהיה כרוך הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו.
גמרא. ורמינהי מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים דיאתיקי מתנות ושוברים הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן טעמא דלא אמר תנו הא אמר תנו נותנין אפילו לזמן מרובה. אמר רבה לא קשיא כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות ואפילו במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת. ר' זירא רמי מתניתין אבריתא ומשני כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות. איכא דאמרי והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת הוא דלא נהדר והיינו דרבה ואיכא דאמרי אע"ג דלא הוחזקו לא נהדר ופליגא דרבה. ר' ירמיה אמר כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון. רב אשי אמר כגון דאמרי עדים נקב יש בו בצד אות פלונית. פירוש. דיאתיקי, צואת שכיב מרע דא תהא למיקם ולהיות. מתנות, מתנת בריא דהני לאו שטרי אקניתא נינהו שאינו זוכה בו עד שיגיע שטר לידו. לא יחזיר, לא לבעל ולא לאשה וכן שחרור וכן כלן. ומדתלי טעמא בשאני אומר שמע מינה אם אמר הבעל תנו לה שאני כתבתיו לה נותנין ולא חיישינן לשמא אינו זה. במקום שהשיירות מצויות פסול שמא מעוברים ושבים אחרים נפל. ואפילו במקום וכו', לאו רבה קאמר לה אלא תלמודא הוא דקא מסדר הכי דאם לא כן הוה קשיא דרבה אדרבה כדאיתא בגמרא. והוא שהוחזקו שני אנשים זה בשם זה באותה העיר אבל אם לא הוחזקו מספקא לא אמרינן דילמא איתנהו ולא ידעינן, או דילמא יש עיר אחת ששמה כעיר הזאת ובה אדם אחד ששמו ושם אשתו כזה שתובעו. אבריתא, דמצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ומסתמא אפילו לזמן מרובה דאי לאלתר פשיטא. איכא דאמרי והוא שהוחזקו, הא דמשני ר' זירא שפסול במקום ששירות מצויות שם והוא שהוחזקו שם שני יוסף בן שמעון דבעינן תרתי כרבה ואז הוא פסול כדתני מתניתין. אע"ג דלא הוחזקו, אלא בחדא גרידתא פסול. ר' ירמיה אמר, לא מתניתא קשיא ולא מתניתין קשיא דכל הנך דאמרינן יחזיר לזמן מרובה כגון דאמרי עדים החתומים בו מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של שם זה ואותו חתמנו לאיש הזה שתובעו. נקב יש, זה שאבדו אומר יש נקב בצד אות פלונית. ודוקא, נקט רב אשי בצד אות פלונית דהוי סימן מובהק דאין עדות ברורה מזו. ופסק רבינו אלפסי ז"ל הלכתא כרב אשי דהוא בתרא, הלכך לא מהדרינן גט לזמן מרובה במקום שהשיירות מצויות אלא או כר' ירמיה או כרב אשי דהוה מילתא דלית בה ספקא עכ"ל. משמע דפסק הרב ז"ל כר' זירא וכאיכא דאמרי אחרון דבחד לריעותא פסיל ולפיכך אתו ר' ירמיה ורב אשי לאכשוריה דאלו לרבה בלאו הכי נמי כל היכא דליכא אלא חדא לריעותא לא פסיל. ומיהו אפשר לומר דאתו לאכשורי נמי לרבה להיכא דאיכא לריעותא תרתי לומר דלא חיישינן דלמא אתרמי שם המוחזק כשמו של זה ועדים כעדים וחתמי הך גיטא אלא כל היכא דאמרי עדים וכו', כר' ירמיה או כרב אשי, לא חיישינן תו כלל. ולהלכה למעשה ודאי חיישינן לחומרא כאיכא דאמרי אחרון דרבי זירא שהוא פליגא דרבה. אבל לענין דקדוק הפסק יש חולקים רבים, בעלי התוספות פסקי כרבה וכאיכא דאמרי קמא, וסוף סוף דעת הרמב"ן ז"ל והר"ז הלוי ז"ל והראב"ד ז"ל שפסק רבינו אלפסי דלא כרבה הוא אלא כר' זירא וכאיכא דאמרי אחרון.
<h2>דף כז:</h2>
פיסקא. לאלתר כשר, תנו רבנן אי זהו לאלתר ר' שמעון בן אלעזר אומר כדי שיהא אדם עומד ורואה שלא עבר אדם שם ויש אומרים שלא שהה אדם שם. איתמר אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כל שלא שהה אדם שם. רבה בר בר חנא אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא הלכה שלא עבר אדם שם. פירוש. כדי שיהא אדם וכו', כלומר, הדבר אינו תלוי בשיעור אלא צריך אדם שיהא עומד ורואה שלא עבר אדם שם משעה שעבר השליח הזה שם עד מציאת הגט הא אם עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן שמא ממנו נפל וצריכין אנו ליתן סמן מובהק כרב אשי או כר' ירמיה. ומיירי הכא שהוא בידוע שלא עברה שם שיירה והרי הוא כמקום שאין שיירות מצויות לפיכך בעינן הוחזקו דשקולין הן. וכבר כתבנו לעיל דרבינו אלפסי פסק כרבי זירא ולא כרבה ובחדא לגריעותא לא נהדר אלא דוקא הכא דידעינן שלא עבר אדם שם. וכן השיב הראב"ד ז"ל אל הר"ז הלוי ז"ל על מה שהקשה לרבינו אלפסי ז"ל אמאי הוצרך לומר והוחזקו דהא אע"ג דלא הוחזקו סבירא ליה כאיכא דאמרי אחרון. והר"ם במז"ל [פ"ג גירושין ה"ט] חלק בין שיירות מצויות להוחזקו. וכתב הרשב"א ז"ל שלא ידע ההפרש. ולשון רבינו אלפסי ז"ל, ראינו לגאון ז"ל שפסק הלכה שלא שהה אדם שם ומסתברא לן דבכי הא מילתא דהיא אסורא לחומרא עבדינן שלא עבר אדם שם אבל אם עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן שמא ממנו נפל וצריכין אנו ליתן סמן מובהק כרב אשי או שיאמרו עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון כדאמרינן לעיל, עכ"ל.
<h2>דף כח.</h2>
מתניתין. המביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים. פירוש. בחזקת שהוא קיים, ולא חיישינן שמא מת ובטל שליחותן, ומדאורייתא נפקא לן בהכל שוחטין [חולין י' ע"ב], העמד דבר על חזקתו. ואם תאמר והא אמרינן פרק המפקיד [ב"מ ל"ט ע"ב], דילמא מתה סבתא ומתה ברתא אלמא חיישינן. תירץ הרמב"ן ז"ל דשני התם דכיון דאפשר והדין מוטל על בית דין אין נזקקין לו לתקוני אלא לגמרי אבל הכא מוקמינן ליה בחזקתיה משום דלא אפשר לתקן לגמרי ולחוש.
גמרא. ודוקא חולה דרוב חולים לחיים אבל גוסס דרוב גוססים למיתה לא. פירוש. חולה דמתניתין דוקא חולה ולא גוסס, ובזקן כל זקן במשמע, בין הגיע לגבורות או לא הגיע.
<h2>דף כח:</h2>
מתניתין. שלשה דברים אמר ר' אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו חכמים את דבריו על עיר שהקיפה כרכום ועל הספינה המטורפת בים ועל היוצא לידון שהם בחזקת קיימים. אבל עיר שכבשה כרקום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה. פירוש. כרקום, מצור מתרגמינן כרקומין. המטורפת, ועדיין לא טבעה. לידון, בדיני נפשות. בת ישראל לכהן, חומרי מתים. בת כהן לישראל, חומרי חיים דלא תאכל בתרומה. והרשב"א ז"ל הביא בחידושיו האי ירושלמי [פ"ג ה"ד], ר' זעירא ר' בא בר זבדא ר' יצחק בר חקולא בשם ר' יודן נסיא ובלבד כרקום של אותה מלכות אבל כרקום של מלכות אחרת כלסטים הם ועוד הוסיפו עליהם את שגררתו חיה ואת ששטפו נהר ואת שנפלה עליו מפולת.
גמרא. תניא [שמע] מבית דין של ישראל שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג ישיאו את אשתו. מקומנטריסין של אומות העולם איש פלוני מת איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו. ואע"ג דקימא לן דכל מסיח לפי תמו הימוני מהימן הני מילי במילתא דלא שיכי בה אבל במילתא דשיכי בה עבידי לאחזוקי שקריהו דכתיב אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר. פירוש. מת, בבית דין מיתת עצמו כגון מי שלקה ושנה ב"ד כונסין אותו לכיפה. נהרג, אחת מארבע מיתות ב"ד. וגבי אומות העולם מת כגון לקמוניא חלילא דקטיעא בת שלום במסכת עבודה זרה [י' ע"ב]. קומנטריסין, ממונין להרוג. מסיח לפי תמו, בפרק ב[תרא] דיבמות [קכ"א ע"ב] קימא לן דגוי מסיח לפי תמו כשר לעדות אשה והוה לן למימר ישיאו כי היכי דאמרינן גבי ישראל ישיאו את אשתו. דלא שיכי בה, שאינה תפארת להם. דשיכי בה, כי הכא שמתפארין שהרגו בדין עבדי לשקר ולומר נהרג אע"פ שלא ראוהו אלא יוצא לידון הילכך נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים ואפילו חתים פרוסי שנמג שהוא הדיין הגדול שלהם שהכל נחתך על פיו, ולשון פרסי הוא. ולא אמרינן שאחר שחתם פרוסי שנמג לא מקבלי שחדא אלא חיישינן להו. וכן פסק הר"ם במז"ל [פ"ט ה"ב מהלכ' תרומות] היוצא ליהרג מב"ד של גויים נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים. משמע, דוקא בבית דין של אומות העולם אבל בבית דין של ישראל לא דכיון דגמר דיניה לא חיישינן דילמא בתר הכי חזו ליה זכותא דמילתא דלא שכיחא היא, כך הבין דבריו הרשב"א ז"ל.
<h2>דף כט.</h2>
מתניתין. המביא גט בארץ ישראל וחלה הרי זה משלחו ביד אחר ואם אמר טול לי הימנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר. פירוש. בארץ ישראל, שאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. משלחו ביד אחר, ועושה שליח מאליו שלא בב"ד. ואם אמר לו, בעל לשליח טול וכו', כשתתן לה את הגט לא ישלחנו ביד אחר.
גמרא. אמר רב כהנא חלה תנן פשיטא חלה קתני מהו דתימא הוא הדין אע"ג דלא חלה והאי דקתני חלה אורחא דמילתא קתני קמ"ל חלה דוקא. פירוש. חלה תנן, דאניס והוא הדין לכל האונסין אבל אי לא אניס לא ישלחנו ביד אחר. ואם תאמר והא כתיב ושלח ושלחה ודרשינן בפרק האיש מקדש [קדושין מ"א ע"א], מלמד ששליח עושה שליח, ובין חלה בין לא חלה משמע דמידי חלה כתיב. וי"ל דמכל מקום אמור רבנן דחלה בעינן משום דאיכא אנשי קפדני דקפדי ואי שמעי מבטלי שליחותיהו. אי נמי קרא להיכא דגלי בעל דעתיה דלא קפיד. והסכימו הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל לפסק רבינו אלפסי ז"ל דבין אמר בעל לשליח הולך גט זה בין אמר לו אתה הולך גט זה הרי זה לא ישלחנו ביד אחר אלא אם כן חלה ובדרך זה השליח עושה שליח היכא דחלה דוקא, וכן נראה מדברי הר"ם במז"ל [פ"ז ה"ד הלכ' גירושין].
תנן אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אינהו אין שליח לא אמר רבא משום דמלי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח. פירוש. לשנים תנו, ולא נתן להם גט עשאן עדים ואע"פ שלא אמר להם עצמכם אתם כתבוהו הרי אלו יכתבו ויתנו ולא יאמרו לסופר ויכתוב כדמפרש לקמן. או שאמר לשלשה כתבו גט וכו', יכתבו הם עצמם שהרי אמר להם כתבו אבל לא אמר לשלשה כתבו אלא תנו יאמרו לאחרים ויכתבו ויתנו מפני שעשאן ב"ד ורשאין לעשות שליח, אלמא אין היחיד עושה שליח, כיון דאמרינן דדוקא שלשה משום שהם ב"ד וכאלו עשאן ב"ד ויש להם כח לעשות שליח אבל שנים לא ואפילו הם אנוסים שאין יכולין לכתוב קאמר יכתבו ויתנו דודאי שנים בלא כתבו כשלשה שאמר להם כתבו, והתם ודאי כיון שאמר להם כתבו והקפיד בכך לא סגיא להו בלאו הכי ואפילו נאנסו. והכי משמע בתוספתא [פ"ד ה"ה] דקתני, הרי אלו ילמדו ויכתבו ויתנו, ואם כן קשה היכי תנן דבחלה עושה שליח. מילי נינהו, כלומר התם היינו טעמא דלא משוי שליח מפני שלא מסר להם אלא דברים ואין בדברים כח להיות חוזרין ונמסרין לאחר אבל מתניתין מיירי בגט שהוא דבר שיש בו ממש חוזר ונמסר. והא דאמרינן מילי לא מימסרן לשליח היינו משום שלא צוה כן הבעל אבל ודאי מרצון הבעל יכולין הם למסרן דלאו אינהו מסרי להו למלי אלא כאלו בעלים עצמם מסרום וכדאיתא לקמן בפרק התקבל [ס"ו ע"ב] דאף ר' יוסי דאית ליה מילי לא ממסרן לשליח מודה הוא באומר אמרו. ואם תאמר והיכי מכשרינן באומר אמרו הא עד מפי עד הוא כתב הרשב"א ז"ל, תרצו בתוספות [ס"ז ע"א] דלא חשיב עד מפי עד לפי שהם שלוחי הבעל הם ובמקומו עומדים. ומיהו נראה דדוקא על פי שנים כותבין אבל לא על פי אחד עכ"ל. וכן תרץ הרמב"ן ז"ל שאלו העדים שלוחי השנים הראשונים הן ועושין שליחות במקומן ואינם מעידים כלום, דומה לשליח שליח שנותן גט לאשה בשליחות הבעל והוא אינו יודע אם נתן בעל גט לגירושין אלא כיון שהגט ביד הראשון והוא יכול ליתנו לאשה אף זה נותן במקומו, הני עדים נמי כותבין וחותמין מה שלא שמעו מפי הבעל משום הגדת אחרים ואם תשאלם על האשה הזאת אם היא מגורשת יאמרו לך שאינם יודעים אלא להתירה צריכים עדים שיעידו בפנינו אמר ושנים אלו יאמרו כתבנו וחתמנו. ואפילו בשליח מתנה קימא לן דמילי לא ממסרן לשליח כדאמרן בגט ממש.
פיסקא. ואם אמר לו טול לי הימנה חפץ פלוני. אמר ריש לקיש כאן שנה ר' אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר אמר לו ר' יוחנן זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה אלא זמנין נמי לא הוי גיטא נעשה כמי שאמר לו אל תגרשנה אלא בבית וגרשה בעליה אל תגרשנה אלא בימין וגרשה בשמאל דכולי עלמא לא פליגי היכא דנפקה לאפיה ויהבה ליה חפץ והדר שקלה מיניה גיטא דגיטא מעליא הוא כי פליגי היכא דאמר ליה שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא ואזל איהו ויהב לה גיטא והדר שקל מינה חפץ ר' יוחנן פוסל בו וכל שכן בשלוחו וריש לקיש מכשיר בשלוחו וכל שכן בו. פירוש. כאן שנה ר', במשנה זו שנה לנו אין השואל וכו', דהא דתנן לא ישלחנו ביד אחר לאו משום בטולי שליחותא דגיטא נקט עלה דאם שלחו ביד אחר הגט גט דאע"ג דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר שליח לגרש (מהא) [מיהא] שוייה אלא דתנן לא ישלחנו וכו' לאשמועינן דאין השואל רשאי להשאיל. זו אפילו תינוקות וכו', דאם השאילה לו לא לצורך אחרים השאילה לו נמצא זה מעביר על דעתו ומקניטו. אלא משום שליחותא דגט גופיה תנא לא ישלחנו דאם שלחו ביד אחר זמנין נמי דגיטא לא הוי גיטא. ולקמן מפרש מאי זימנין. אל תגרשנה אלא וכו', דלא שוייה שליח בהכי הכא נמי פעמים ששליחות הגט תלוי בחפץ ואיכא קפידא דבעל. והא דקאמר נעשה, הכי קאמר, אע"פ שלא אמר לשליח בלשון אל תעשה כך נעשה כאלו אמר ליה אל תגרשנה אלא בכך דהוי קפידא. דכולי עלמא וכו', מדאמר ר' יוחנן זמנין נמי דגיטא לא הוי משמע דרוב פעמים הוי גיטא ואפילו שלחו ביד אחר. ויהבה ליה חפץ, לההוא שליח שני דגט לדבר זה אינו תלוי בחפץ דאפשר שילך זה ויטול החפץ וישלח הגט ביד אחר הילכך אפילו שנה בחפץ אין זה שנוי בגט שהרי קבל החפץ ואחר כך נתן. שקול מינה חפץ, דהוי קפידא שהיה בדעתו לעכב את הגט אם לא תתן לו את החפץ ולשהותה בעגונה עד שתתן הילכך תלוי הגט בחפץ לדבר זה וזה אם שנה נעשה כמי שאמר לו אל תגרשנה אלא בבית וגרשה בעליה, הילכך ר' יוחנן פוסל בו בשליח ראשון וכל שכן בשלוחו. והיינו דקאמר זמנין דגיטא נמי לא הוי דאין רצונו שיהא פקדונו חפץ שלו ביד אחר דהיינו אשתו אחר שקבלה הגט שהיא נעשית לו בכך כאשה אחרת על ידי גט שנותן לה השליח והגט בטל שהרי אמר לו ליטול החפץ תחלה ולפיכך פוסל ר' יוחנן בשולח שליחות לשני דשמא לא ימסור לו הדברים כהוייתן או השני לא ידקדק בהם וקא משנה ומפסיל גיטא והלכתא כר' יוחנן. וכתב הרמב"ן ז"ל בחדושיו דשקול מנה חפץ והדר הב לה גיטא לאו דוקא דהוא הדין איפכא אי אמר ליה תחלה הב לה גיטא דקימא לן לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כדאמרינן בכתובות [פ"ה ע"א] בהב זוזי ושקול שטרא אלא גמרא הכא לא נחת לההוא דינא והיינו דלא קאמר דכולי עלמא היכא דאמר ליה הב לה גיטא תחלה אלמא ההוא בדינא דלתקוני שדרתיך תליא כנ"ל. ויש מחלקין בין זוזי ושטרא לגיטא וחפץ ואינו מחוור, עכ"ל.
<h2>דף כט:</h2>
מתניתין. המביא גט ממדינת הים וחלה עושה בית דין ומשלחו ואומר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם ואין השליח אחרון צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא אומר שליח בית דין אני. פירוש. עושה ב"ד, שליח ומשלחו ואומר בפניהם שליח ראשון, צריך לומר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם לפי שאחרון לא יוכל לומר. שליח בית דין אני, ומסתמא עשו בית דין את הדבר בהכשרו.
גמרא. מדקתני אין השליח האחרון ולא קתני השליח השני מכלל דשליח השליח אם חלה משוי שליח וכן עד כמה שלוחים ומדקתני שליח ב"ד אני שמעינן דכל חד מיניהו לא משוי שליח אלא בב"ד. אמר רבא ושליח בא"י עושה כמה שלוחים. אמר רב אשי ואם מת ראשון בטלו כולן. אמר מר בר רב אשי הא דאבא דקיטונותא היא אלו מת הבעל מידי מששא אית בהו בכולהו כולהו מכח בעל קא אתו איתיה לבעל איתנהו לכלהו ליתיה לבעל ליתנהו לכולהו. פירוש. לא משוי שליח אלא בב"ד, וכתב הרשב"א ז"ל דאם הגט נתקיים בחותמיו לית ביה חששא כלל ויכול לשוויי שליח שלא בב"ד, וכן כתב הר"ם במז"ל [פ"ז הכ"א גירושין]. בארץ ישראל עושה כמה שלוחים, ראשון לשני שני לשלישי וכן לעולם ואין צריך בית דין הואיל ואין הראשון צריך למימר בפני נכתב ובפני נחתם האחרון נמי אין צריך לומר שליח ב"ד אני. וקמ"ל ארץ ישראל לרבותא דאע"פ שנעשו שלא בב"ד לא אמרינן דדוקא הראשון שבא מכח הבעל אבל שני דמכח שלישי לא. בטלו כולן, קסבר שמכחו באו. דקיטונותא, בקטנותו אמר אבא שמועה זו שיש להשיב עליה דכלהו לאו מכח שליח ראשון קא אתו אלא מכח דבעל ואיתיה לבעל איתנהו לכלהו. יש שדקדקו מכאן השליח שחזר בו ומינה אחר שיכול לחזור ולהיות שליח מדקאמרינן הכא איתנהו לכלהו, ואמאי הא נתרוקן שליחותם באחרון אבל ראשון לא איכפת לן ביה בין מית בין לא מית. והלכתא כמר [בר] רב אשי והלכתא כרבא דעושה כמה שלוחים אם חלה שליח או נאנס אבל בלא חלה לא.
ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו אמר ליה שליח לא ידענא לה אמר ליה זיל יהביה ניהליה לאבא בר מניומי דהוא ידע לה וליתביה ניהלה אתא לא אשכחיה לאבא בר מניומי. יתיב ר' אבהו ור' חנינא פפי ור' יצחק נפחא ויתיב רב ספרא גביהו אמרי ליה מסור מילך קמן דידן דכי אתי אבא בר מניומי נתיבניה ניהליה וליתביה ניהלה אמר להו רב ספרא והא שליח שלא נתן לגירושין הוא איכסוף. אמר רבא קפחינהו רב ספרא לתלתא רבנן סמיכי בטעותא אמר רב אשי מאי טעותא מאי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את. פירוש. לא ידענא לה, כלומר איני מכירה, ולאו למימרא שיהא צריך השליח להכירה דהא מסקינן מאי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את, אלמא אע"פ שלא היה מכירם היה ראוי להיות שליח הגט אלא הכי קאמר לא טרחנא בתרה דלא ידענא לה. ואע"ג דבשלהי המביא בתרא [כ"ג ע"א] אמרינן טעמא בסומא משום שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו שאני סומא משום שאינו יכול להכירו לעולם אלא על ידי אחרים ופעמים שמשקרין לו אבל איניש דעלמא דיכול להכיר מעצמו אם יתעכב בעיר אע"פ שאינו מכיר עכשו אין בכך כלום, הרשב"א ז"ל. מסור מילך קמן. אמור דברי שליחותך בפנינו ותן לנו הגט ואמור בפני נכתב ונחתם ואנו נמסרנו לו ויהיה שליח ב"ד. והא שליח שלא נתן לגרושין, השליח הזה לא נעשה שליח לגרשה אלא למסרה לאבא בר מניומי הלכך לאו במקום בעל קאי למסרו ביד אחר. ואם תאמר ולמה לא יוכל לעשות שליח למה שבידו לעשות דהיינו להגיעו לאבא בר מניומי, תירץ רבינו יעקב מקינון דכיון דשליח עושה שליח נפקא לן מושלח ושלחה כל שאין לו כח לגרש כבעל לא קרינן ביה ושלח ושלחה. ואם תאמר לעיל שלהי המביא בתרא [כ"ד ע"א] גבי אמר לה כי מטית התם וכו', אמאי לא קשיא לן כי הכא דשליח שלא נתן לגרושין הוא. יש לומר שני התם דברשות הבעל ובמצותו היא שעושה שליח אבל הכא לא נעשה שליח לכך כדפרש"י. קפחינהו, קטע רגליהם שלא מצאו רגלים לדבריהם לשון קפוח מלמטה. בטעותא קפחם מאי טעותא שפיר קפחינהו, מאי קאמר ליה בעל אבא בר מניומי יגרשנה ולא אתה, מאחר שאינך מכירה מעתה הוא יהא שליח ולא אתה. וכן הלכתא דשליח שלא נתן לגרושין הוא ולא קא משוי שליח אחר.
ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו אמר ליה לשליח לא תיתביה ניהלה עד תלתין יומין אתניס בגו תלתין יומין אתא לקמיה דרבא אמר רבא חלה טעמא מאי משום דאניס הכא נמי הא אניס אמר ליה מסור מילך קמן דידן דלבתר תלתין יומין משוינן שליח ויהיב ליה ניהלה אמרי ליה רבנן והא שליח שלא נתן לגירושין הוא אמר להו כיון דבתר תלתין יומין מצי מגרש לה שליח שנתן לגירושין הוא. וליחוש שמא פייס מי לא תנן מעכשו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר [חדש] ומת בתוך שנים עשר חדש הרי זה גט והוינן בה וליחוש שמא פייס ואמר רבה בר רב הונא הכי אמר אבא מארי משמיה דרב באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי, איכסיף לסוף איגלאי מילתא דארוסה הוה אמר רבא אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה. אמר רבא הא ודאי מיבעיא לי כי משוו שליח ב"ד בפניו משוו או אפילו שלא בפניו. בתר דבעיא הדר פשטה בין בפניו בין שלא בפניו. שלחו מתם בין בפניו בין שלא בפניו. פירוש. איתניס, שליח וידע שלא יוכל לילך אחר שלשים יום ליתן הגט לאשה. והא שליח שלא נתן לגרושין הוא, בתוך שלשים. שמא פייס, שמא בא הבעל אצלה תוך שלשים ונתייחד עמה ופייסה הבעל והוי גט ישן. והוינן בה וכו', וליחוש שמא פייס בתוך י"ב חדש, שיש שהות הרבה לבא. ואין זה דומה לשולח גט ממדינת הים ואינו קובע זמן לשהותו בידו דהתם ליכא למימר שמא פייס דמימר אמר בעל השליח קדמני וכבר הגיע הגט ולא עקר נפשיה מספיקא. כך פרש"י ז"ל, וגמגמו בו המפרשים ז"ל, לפיכך כתבו בשם ר"ח ז"ל שמא פייס ובטל הגט. וכתב הרמב"ן ז"ל, ומסתברא דאי אמר כל גט שאכתוב מכאן ועד יום פלוני בטל, הרי זה בטל ואינו כשר עד שיבטל דבריו הראשונים בפירוש, הילכך חיישינן שמא פייס ובטל הגט שיהא חתימת העדים שיחתמו בה בטלה שכן דרך המתפייסין לומר גט שכתבתי בטל הוא ולא יהא ראוי לחתום ולגרש בו לעולם. ור"ת ז"ל אמר דכי אמרינן בעלמא חוזר ומגרש בו בשלח ביד שליח דנהי דבטליה לשליחותא דשליח לגט עצמו לא בטל אבל בטל לגט עצמו בפירוש בטל הוא. ואי קשיא היכי אמרינן הכא דחוששין שמא פייס והא קי"ל כר' יוחנן דאמר לעיל [י"ח ע"ב] אם איתא דפייס קלא אית ליה. איכא למימר דכולי עלמא לא חיישי שמא פייס בשולח גט לאשתו סתם אבל באומר לשליח לא תיתביה ניהלה עד זמן פלוני, אי נמי בנותן גט לאשתו ואמר לה הרי זה גיטיך כל זמן שאעבור מנגד פניך שלשים יום [ע"ו ע"ב] כיון דרמי תנאה בגיטא ועבר עליה אמרינן שמא לא גמר בנפשיה לגרשה ודעתיה לפיוסה וחוששין שמא פייס ולא אמרינן אם איתא דפייס קלא אית לה שרגלים לדבר לחוש ואיכא אינשי דמפייסי בצנעה. ואמר רבה גרסינן. נאמנת עלי וכו', באומר בפני ב"ד בשעה שמסרו לשליח הרי היא נאמנת עלי כשני עדים לעולם אם אערער לומר שבאתי ונתפייסתי הריני מאמינה לומר שלא באתי, וכיון דמעיקרא הימנה תו לא מהימן לערער, דאם איתא דחזר ובא מודיע היה לכל שחזר ובא כדי שלא תכפור בו ותכחישנו וכיון דלית קלא לפיוסו ודאי לא נתפייס, אלמא טעמא דאמר הכי אבל האי דלא אמר הכי ליחוש. אם אמרו בנשואה, שחביבה עליו ומחזר לפייסה. כי משוו שליח בית דין בפניו דשליח קמא משוו או אפילו שלא בפניו, כגון זה שהוא אנוס ואינו יכול לעכב כאן ולילך לדרכו. הדר פשטה וכו', כדאמר ליה רבא לההוא שליח מסור מילך קמן ובתר דאזל ליה משוו ליה שליח לאחרינא למיהביה ניהלה. אבל ספרים יש דגרסי כי משוי שליח בב"ד בפניו או שלא בפניו, כלומר שליח ראשון כי משוי שליח בב"ד מי בעי שיהא שליח שני שהוא ממנה באותו מעמד או אפילו שלא בפניו יכול למנותו והדר פשטה דאפילו שלא בפניו, וכן פרשה הר"ם במז"ל [פ"ו הכ"ב גירושין], הרשב"א ז"ל.
<h2>דף ל.</h2>
ההוא דאמר להו אי לא אתינא עד תלתין יומין ליהוי גיטא אתא ופסקיה מברא אמר להו חזו דאתאי חזו דאתאי אמר שמואל לא שמיה מתיא. ההוא דאמר להו אי לא מפייסנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא אזל פייסה ולא איפייסה אמר רב יוסף מי יהב לה תרקבא דדינרי ולא איפייסה אלמא אין אונס בגיטין. פירוש. מברא, מעבר המים שלא מצא הספינה מעבורת. לא שמיה מתיא, ולא נתקיים התנאי דלא מטא עד הכא. ואין טענת אונס בגיטין למימר אניסנא הילכך הגט גט. ליהוי גיטא מעכשו ומסר לה גט על תנאי זה אי לא מיפייס לה. פייסה בדברים, והרבה עליה רעים ולא נתרצתה להשלים אתו. מי יהב לה תרקבא דדינרי ולא איפייסה, וכיון שלא עשה כן נמצא שלא פייסה ואע"פ שאין לו לא אמרינן אניס דאין אדם יכול לטעון אונס בתנאי של גיטין, והוי גיטא. ואם תאמר כיון דאין טענת אונס בגיטין אפילו יהב ליה תרקבא דדינרי ליהוי גיטא דהא מכל מקום לא קיים תנאו. יש לומר דאי לא מפייסנא משמע אי לא אטרח לפייסה בדבר גדול והילכך אי יהב לה הרי טרח לפייסה, אבל כי לא יהב לה אע"פ שהוא אנוס שאין בידו במה לפייסה מכל מקום הרי לא קיים תנאו ואין טענת אונס, הרשב"א ז"ל. לישנא אחרינא בגמרא איכא, אטו תרקבא דדינרי בעי למיתב לה, כלומר, הא פייסה במה שבידו לעשות ואנוס הוא. ואע"ג דלענין גיטין לא נפקא לן מדי דקיימא לן דאין אונס בגיטין, מיהו לענין ממון, כתב הרמב"ן ז"ל דשמעינן מנה דמאן דמקבל עליה לחבריה לפיוסי לפלוני אי נמי דעבידא בפלוני הכי ואי לא מחייבנא לך מהשתא מאה מנה או שדי נתונה לך מעכשו ואזל ופייסיה ולא אפייס, אי פייסיה בכל מה שבידו לעשות ולא אפייס פטור דאונס הוא. והאי דנסיב ליה טעמא משום אונס משום דתנאה דפיוס תלוי בדעת אחרים הוא, הא אלו אמר שאתן מנה לפלוני ולא רצה לקבל פטור שאין במשמע אלא אתן אם רוצה לקבל, ובמסכת שבועות אוסיף לבאר. ויש לבעל הדין לחלוק כאן ולומר שכל התולה בדעת אחרים אע"פ שפייסן בכל מה שבידו לעשות אין זה אונס שמשעה ראשונה גמר ומקנה, דלא ידע חבריה אי צאית ליה אי לא, ושאני אשה שהוא סבור שאם בא לפייסה תתפייס שהנשים נוחות להתפייס לבעל ורוצות הן בקב ותפלות. ואין דינו מחוור שאין לך ברזל קשה כאשה רעה, והכי נמי משמע לקמן פרק השולח [ל"ד ע"א] דכל כי האי גונא אונס הוא דמאי הוה ליה למעבד. וקימא לן דאין אונס בגיטין דסוגין בעלמא הכי והכי פסקו כלהו רבאתא ז"ל. ואפילו אונס דלא שכיח טובא דאלו אונסא דשכיח טובא כולי עלמא מודו דאין אונס. לא שכיח כולי עלמא מודו דיש אונס, שכיח ולא שכיח פליגי, וקי"ל דאין אונס, עכ"ל. רבינו אלפסי, ואמרינן תו בפרקא דלקמן [ל"ד ע"א], ההוא דאמר להו אי לא נסיבנא מהכא לריש ירחא דאדר ליהוי גיטא כי מטא ריש ירחא דאדר אמר להו אנא ריש ירחא דניסן אמרי אי משום אונסא אין אונס בגיטין אי משום גלויי דעתא בגיטא פלוגתא דאביי ורבא ושמעינן מנה דהלכתא אין אונס בגיטין ע"כ.
מתניתין. המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן מפריש עליהם בחזקת שהם קיימין ואינו חושש שמא מת [ה]כהן או [ה]לוי או העשיר העני, ואם מתו צריך ליטול רשות מן היורשין ואם הלום בפני בית דין אין צריך ליטול רשות מן היורשים. פירוש. המלוה מעות וכו', המלוה הזה כשיפריש תרומותיו ימכור התרומה ויעכב הדמים לעצמו בפרעון החוב הזה בשביל הכהן וכן המעשר ראשון בשביל לוי ומעשר עני בשביל עני. ובמעשרות יעכב ויאכל אלא שמפריש מעשר מן המעשר לכהן שהם מותרין לזרים כיון שאין כאן גזל מתנות כהונה שכבר נתן דמיהם לכהן זה ובשעת ההלואה פסק להם הדמים והרי פירות הללו כאפותיקי מפורש. ומתניתין תקנת חכמים היא כדמפרש בירושלמי כדי שימצאו הכהנים והלויים שילוו להם בשעת דחקם על מתנותיהם. ומיתי האי מתניתין הכא אגב הא דלעיל דלא חיישינן שמא מת. ומפרש בירושלמי [פ"ג ה"ז] שלא תקנו אלא כעין משנתנו שהלוה על מנת כן והתנה בשעת הלואה אבל הלוה ואחר כך התנה ושעבד לא. או העשיר העני, דאלו היה עשיר בשעת הפרשה אבד המלוה את מעותיו דכיון דכאפותיקי מפורש הוא הוה ליה כשטפה נהר שאינו גובה משאר נכסים. צריך ליטול רשות וכו', מפני שאין חוב זה מוטל עליהם לפרוע יטול מהם רשות אם רוצים שיתקבל חובו בשבילם ויעכבם ממעשרות עצמם. ומפרש בירושלמי הדא דתימא ביורשי כהונה ולויה אבל ביורשי עני אין עוני נחלה ולא מהני רשותם כלום והוי כאלו העשיר שאינו נוטל כלום. ואם הלום בפני ב"ד וכו', והתנה בפניהם כח ב"ד יפה ואין צריך ליטול רשות מן היורשים ואפילו לא ירשו כלום כיורשי עני, דיש כח זה על ב"ד להטיל חוב זה על הכהונה ועל הלויה לפי שתקנתם הוא שימצאו מעות להלואה.
גמרא. תנו רבנן ופוסק מהם כשער הזול, פשיטא הא קמ"ל דאע"פ שלא פסק כמי שפסק דמי ואין בו משום רבית דכיון דכי לית ליה לא תבע ליה כי אית ליה נמי אין בו משום רבית ואין שביעית משמטתו דלא קרינא ביה לא יגוש. פירוש. פשיטא, בכל התנאים נמי אם בא לפסוק כשעת הזול מי ימחה בידו. גבי שאר פוסקין על הפירות נמי תנן פרק איזהו נשך [ב"מ ע"ב ע"ב]. כמי שפסק דמי, כשהוא פוסק עמהם כשער הזול הוא שאם יוזלו מדמים הללו שהוא פוסק יקבלו כשער הזול. כיון דכי לית ליה, כגון שנשתדפו שדותיו ומפסיד הכל דלא משלם ליה לא קרן ולא רבית הילכך זביני הוו ושרי. ולא דמי למשכן לו בית משכן לו שדה שאע"פ שנשתדפו ואין לו רבית הקרן קימת לו, הילכך כשעושה פירות אפשר שהוא רבית קצוצה, אלא דמיא לההיא דאמרינן התם [שם ס"ד ע"א], מה שעזי חולבת מכור לך דאין בו משום רבית, לשון הרמב"ן ז"ל. ומצאתי כתוב בשם הרא"ה ז"ל שהיה מדקדק מכאן שהנותן מנה לחברו במאה ועשרים שילך להרויח בהם ואם אבדו אבדו כולן למלוה כיון דאין קרן קיים אין בו משום רבית. אין משמטתו שביעית, אם לא הפריש עד לאחר שביעית אין שביעית משמטת חוב של כהן וגובה חלקו בחובו. לא יגוש, שאינו יכול לתבעו כלום.
<h2>דף לא.</h2>
מתניתין. המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות, מעות להיות מחלל עליהן מעשר שני מפריש עליהן בחזקת שהם קיימים ואם אבדו הרי זה חושש מעת לעת דברי ר' אליער. פירוש. להיות מפריש, סומך על אלו ואוכל טבלים אחרים שיש לו ואומר הרי תרומתן באותן פירות שהקציתי לכך וכן עושה תדיר. ומשום דאמרינן בעלמא וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף אוקמה להא הר"ם במז"ל [פ"ה הכ"ו תרומות] בדיעבד ואע"ג דקתני מפריש דהוה משמע לכתחלה. ואם אבדו, שהלך לבדקן ומצאן שאבדו. הרי זה חושש, לאותן טבלים שתקן בהבטחתן של אלו ואם לא אכלן צריך להפריש מהן דשמא כשאמר הרי תרומתן בפירות שהקציתי כבר היו אבודין. מעת לעת, בגמרא מפרש.
מתניתין. ר' יהודה אומר בשלשה פרקים בודקין את היין בקדים של מוצאי החג והוצאת סמדר ובשעת כניסת מים לבוסר. פירוש. בודקין את היין שהניחו להיות מפריש עליו שמא החמיץ ואין תורמין מן החומץ על היין. בקדום של מוצאי החג כשמנשבת רוח קדים במוצאי החג. הוצאת סמדר, כתום הפרח וענבים נראין באשכול כסדרן. כניסת מים, כשהם גדולים כפול נקרא בוסר וכשהלחלוחית נכנסת וגדלה בתוכן שיש לחות בהן כל שהן היינו כניסת מים לבוסר. לישנא אחרינא, היו כותשין ענבים כשהם בוסר ונותנים לתוכן מים ונעשה חומץ לטבול.
<h2>דף לא:</h2>
גמרא. אמר ר' אלעזר חלוקין עליו חבריו על ר' אלעזר בן שמוע דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד טמאות פשיטא דחלוקין מהו דתימא מאי למפרע מעת לעת קמ"ל. פירוש. ר' אלעזר דגמרא הוא ר' אלעזר בן פדת. חלוקין עליו, דהוא לא חשש אלא למעת לעת ואלו חכמים אמרו כל טהרות לומר דלעולם חוששין וכל פירות שתקנו על ידי אותן פירות צריך לחזור ולהפריש. והני מילי כשנאבדו לגמרי אבל אם החמיץ היין והרקיבו הפירות והעלו חלודה המעות אין חוששין להן אלא עד שעה שאפשר להם להחמיץ ולירקב ולעלות חלודה. והכי תניא בתוספתא דהכא [פ"ג ה"ג], המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני מפריש עליהן בחזקת שהם קיימים ואינו חושש שמא הרקיבה תבואה ושמא החמיץ יין ושמא החלידו המעות הלך ומצאן שהרקיבו ושהחמיצו ושהחלידו הרי זה חושש לתבואה כדי שתרקב וליין כדי שיחמיץ ולמעות כדי שיחלידו. וכן היא שנויה בירושלמי [ספ"ג]. פשיטא דחלוקין, מהך מתניתין ור' אלעזר בן פדת מאי אתא לאשמועינן.
גמרא. תניא ר' יהודה אומר בשלשה פרקים מוכרין את היין בפרס הפסח ובפרס העצרת ובפרס החג ושמן מעצרת ואילך. למאי הלכתא אמר רבא ואיתימא רב פפא לשותפי אבל מכאן ואילך מאי אמר רבא כל יומא פרקיה הוא. פירוש. לשותפי, שאין היחיד יכול למכור שלא מדעת חברו חוץ לפרקים הללו אבל בפרקים הללו אין צריך לימלך ואם מכר ונתיקר השער לאחר זמן אין לו עליו כלום. פירקיה הוא, למכור. ור"ח פירש דעד פרקים אלו יכולין השותפין לעכב אחד על חברו אבל כשהגיעו פרקים אלו אין יכול כל אחד לעכב על חברו מלחלוק וכן משם ואילך, וכן פירשה רבינו אלפסי ז"ל בבא מציעא פרק המקבל.
<h2>דף לב.</h2>
השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא הרי זה בטל. קדם אצל אשתו או ששלח אצלה שליח ואמר לה גט ששלחתי לך בטל הוא הרי זה בטל ואם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו. פירוש. והגיע, השיג. ונקיט הגיע לומר דאפילו ממילא שנשתהה שליח בדרך והיה לו לזה דרך שם וראהו ובטלו אפילו הכי בטל ולא חיישינן למימר שמא אין בדעתו לבטלו אלא לצעורה הוא דמכוין, ונפקא מינה דאם קבלה קדושין מאחר חיישינן לה, קמ"ל דבטול גמור הוא, וכל שכן אם הגיעו שרדף אחריו לבטלו. ויש מי שכתב דבירושלמי מוכח דאם בפניו של שליח מבטל אינו צריך עדים דשליח חשיב כשני עדים אבל אם רוצה לבטלו שלא בפניו של שליח צריך שני עדים. או ששלח וכו', הרשב"א ז"ל הביא ירושלמי [פ"ד ה"א] דתנינן, עשה שליח להוליך את הגט צריך ליתנו לה בפני שנים ואין השליח עולה משם שנים, הלך שליח לבטל את הגט צריך לבטלו בפני שנים והשליח עולה משם שנים. וכתב ז"ל דאע"ג דקיימא לן דשליח נעשה עד הכא מיירי במקום שצריך לקיימו וצריך ליתנו לה בפני שנים והוא שיקיימוהו השנים והוא כדי שיהו עם השליח שלשה דבקיום שטרות ב"ד של ג' בעינן. והא דאיצטריך או ששלח וכו', אמרינן בגמרא דלרבותא נקט דמהו דתימא לא אלימא שליחותא דבתרא לבטולי לשליחותא דקמא דאמרינן ליה לא עדיפת מיניה קמ"ל. והא דלא נקט מתניתין אם בטלו בפני בית דין, משום דב"ד לא יניחו לו לעשות כן דאסור הוא משום קלקולא. אי נמי דמתניתין אתא לאשמועינן דלא חיישינן למימר לצעורי קא מכוין ואי בפני ב"ד פשיטא. ואם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטל, ואפילו חזר בו תוך כדי דבור וכדקימא לן [ב"ב קכ"ט ע"ב] כל תוך כדי דבור כדבור דמי חוץ מעבודה זרה וקדושין. ובגמרא עביד צריכותא אחרינא דאפילו קא מהדר עליה מעיקרא לבטולי לא אמרינן תגלי מילתא למפרע דבטולי בטליה. והוא הדין בשהגיע גט ליד שליח קבלה דיד שליח קבלה כידה ומכיון שהגיע לידו מגורשת, הרשב"א ז"ל.
מתניתין. בראשונה היה עושה ב"ד במקום אחר ומבטלו התקין רבן גמליאל הזקן שלא יהו עושין כן מפני תקון העולם. פירוש. בראשונה לא היה מבטלו בפני השליח ולא בפני האשה אלא במקום שהיה עומד מבטלו בפני ג'. מפני תקון העולם, שהשליח שאינו יודע בדבר מוליכו לה והיא נשאת בו.
גמרא. תנו רבנן אמר בטל הוא אי איפשי בו דבריו קיימים פסול הוא אינו גט לא אמר כלום. אמר רב ששת ואמרי לה במתניתא [תנא] גט זה לא יועיל, לא יתיר, לא יעזיב, לא ישלח, לא יגרש, יהא חרס, יהא כחרס דבריו קיימין. אינו מועיל, אינו מתיר, אינו מעזב, אינו משלח, אינו מגרש, חרס הוא, כחרס הוא לא אמר כלום. איבעיא להו הרי הוא חרס מהו אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מאי שנא מהרי הוא הקדש הרי הוא הפקר. אמר רבה בר אידי אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו מבוטלת, תבטל, אי אפשי בה לא אמר כלום. בטלה היא, אינה מתנה דבריו קיימין. אמר אביי נקטינין שליח מתנה כשליח הגט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכי. איבעיא להו גט שבטלו חוזר ומגרש בו או אינו חוזר ומגרש בו. רב ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו ורב נחמן אמר חוזר ומגרש בו והלכתא כותיה דרב נחמן. פירוש. בטל הוא, משמע בטל יהא, וכן אי איפשי בו. פסול הוא, לא משמע דאיהו מבטל ליה אלא משמע שהוא מוציא עליו שם פסול והא ליכא. לא אמר כלום וזכתה בו בעל כרחו. אינו מועיל, משמע דהוא אינו מבטלו אלא מעיד בו שהוא פסול והא לא חזינן ביה פסול ונתקיים בחותמיו. אבל לא יועיל וכלהו הנך שהוא לשון להבא משמע שהוא פוסלו. הרי הוא חרס מהו, להבא משמע או לשעבר משמע. מאי שנא מהרי הוא וכו', דקימא לן דהוי הקדש בכמה דוכתין דתנן בנדרים [מ"ח ע"א], אם שלי הם הרי הם מוקדשים לשמים ובהפקר נמי תנן [שם מ"ג ע"א] הרי הוא מופקר לכל מי שיחפוץ, אלמא להבא משמע. מקבל מתנה וכו', לא אמר כלום וזכה בו בעל כרחו ואם יש לו בעל חוב גובה בשבילו לפי שכל לשונות הללו לשון עתיד הן והואיל וקבלה אינו יכול לחזור בו. בטלה היא וכו', משמע בטלה היתה מקודם שקבלתיה והודאת בעל דין כמאה עדים דמי והוי כאומר שלא זכה בה וחוזרת לנותן, והכי נמי תניא לקמן בפרקין [מ' ע"ב], כתבתי ונתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא כתב ולא נתן הודאת בעל דין כמאה עדים והאי נמי דאמר בטלה היתה מקודם לכן נאמן ע"כ פרש"י ז"ל. ודקדק עלה הרשב"א ז"ל דמדפירש ז"ל במבוטלת אם יש לו בעל חוב גובה אותה, משמע דכשאמר בטלה היא וכו' אין בעל חוב גובה הימנה. והקשה ז"ל, מאי שנא מהא דאמרינן פרק האשה שנתארמלה [כתובות י"ט ע"א], האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואסיקנא דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים. יש לומר דהתם הוא דשטרא כיון דמקויים נפיק מתותי ידיה בחזקתיה קאי ומסתמא דידיה הוא ולחוב לאחרים הוא דקא מודה דשטר אמנה הוא ואינו נאמן, הא למה הדבר דומה לאומר בשדה המוחזקת בידו אינה שלי במקום שחב לאחרים דלא כל הימנו לאבד זכותן של אחרים, אבל במקבל מתנה דלאו דידיה הוא ומכח זכייתו הוא דבעי מלוה לטרפו נאמן הוא לומר דלא קבלתיו בתורת זכייה ואינהו דקאמרי דבתורת מתנה ודנתכוין לזכות בה כשקבלה צריכין להביא ראיה. וראיתי לרב אב ב"ד ז"ל שכתב דדוקא בשלא חב לאחרים הוא דקאמר בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין, אבל במקום שחב לאחרים לא כההיא דשטר אמנה, עכ"ל ז"ל. הרי הוא כשליח הגט, ואם בטלה הנותן קודם שיגיע ליד המקבל הרי היא בטלה. הולך לאו כזכי, וכי היכי דגבי גט יכול לחזור בו דאע"ג דמתנה זכות הוא, מצי למהדר דהולך לאו כזכי דמי. הילכך בשליח הגט אע"פ שאמרה התקבל לי גיטי אם אמר הבעל הולך ורצה לחזור חוזר ואלו אמר זכה ובא לחזור אינו חוזר, הר"ם ב"ן ז"ל בהסכמת רבינו אלפסי ז"ל. חוזר ומגרש בו, אם נמלך הבעל לחזור ולגרש בגט שבטלו או אינו חוזר ומגרש בו, מי אמרינן בטל גיטה והוה ליה כחספא, או דילמא שליחותא דשליח הוא דבטל עד דהדר ומשוי ליה שליח אבל גיטא לא בטיל, ופסיק תלמודא הילכתא כרב נחמן דאמר חוזר ומגרש בו, משמע דלא מבטיל גיטא. אבל אם בטלו בפירוש מתורת גט אם חוזר ומגרש בו אם לאו, דעת הר"ם במז"ל [גירושין פ"ו הי"ט] שאינו חוזר ומגרש בו. ועוד כתב וכן מי שאמר לשנים גט שאני כותב לאשתי בטל הוא וכתב אחר כן ונתנו לה הרי זה גט בטל וזו היא מסירת מודעא על הגט וכן אם אמר כל גט שיכתוב לי פלוני או שאכתוב מכאן ועד עשרים שנה בטל הרי זה בטל. וכתב עליו הרמב"ן וזה אמת ואין בו בית מיחוש. והרשב"א ז"ל כתב דלא משמע כן משמעתין דכלה בבטול גופו של גט קא מיירי כדתניא גט זה לא יועיל וכו', ולא קאמר שליחות זה בטל הוא אי איפשי בו, ועלה קאמר רב נחמן דחוזר ומגרש בו אלמא דאפילו בטל הגט בפירוש חוזר ומגרש בו, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל, אלא שחשו להם ואמרו דלמעשה אין להקל בדבר אלא חוששין לו ולכתחלה לא יגרש בו.
<h2>דף לב:</h2>
גמרא. איתמר בפני כמה מבטלו רב נחמן אמר בפני שנים ורב ששת אמר בפני שלשה, רב ששת אמר בפני שלשה בית דין קתני ורב נחמן אמר בפני שנים לבי תרי נמי בית דין קרו ליה. והלכתא כרב נחמן דקאי ר' יוחנן כותיה. פירוש. בפני כמה מבטלו, קודם תקנת ר"ג. ואע"ג דמאי דהוה הוה מכל מקום נפקא לן מינה לדידן דקימא לן כרבי דאמר אם בטלו עכשו לאחר התקנה מבוטל שצריך ב"ד של שנים שיבטל בפניהם. ואם תאמר אפילו בינו לבין עצמו למה לא יבטל. תירץ הרמב"ן ז"ל שהדין נותן ששליחות השליח כיון שבפניו היה אין מבטלין אותו שלא בפניו דלא אתי דבור שלא בפניו שהוא גרוע ומבטל דבור שבפניו, כענין שאמרו כל מילתא דמתעבדא באפי בי עשרה כולי עלמא מודו דצריכי או שנים או שלשה למשלפה. ואפשר דסבר דמדינא בעינן שנים ובלאו הכי לא הוי בטול דהוי דבר שבערוה ואינה בפחות משנים. רב [נחמן] אמר בפני שנים, פרש"י ז"ל דבשלמא גבי דינא דממונא בעינן שלשה אבל הכא אודועי בעלמא הוא ובתרי סגי. וכתב עליו הרמב"ן ז"ל, ויפה פירש דקימא לן בעלמא שנים שדנו אין דיניהם דין דבכל מילתא דחיוב ופטור אין ב"ד שקול. וכן פסק רבינו הגדול ז"ל. ומה שפסק רב אחא משבחא גאון ז"ל כר' (אבהו) [כשמואל] בשנים שדנו שדיניהם דין, ליתה וסוגיין בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ' ע"א] דרבא אמר רב נחמן דמעשה ב"ד בשלשה וכן בפרק יש נוחלין [ב"ב קי"ג ע"ב].
<h2>דף לג.</h2>
תנו רבנן בטלו מבוטל דברי רבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר אינו יכול לבטלו ולא להוסיף על תנאו. תנו רבנן אמר לעשרה כתבו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה דברי רבי רשב"ג אומר אינו יכול אלא זה בפני זה. אמר רבא אמר רב נחמן הלכה כרבי בשתיהן ולית ליה לרב נחמן מה כח ב"ד יפה והאמר רב נחמן יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להם אפטרופוס ובוררין להם חלק יפה ואם הגדילו יכולין למחות ורב נחמן דידיה אמר אין יכולין למחות דאם כן מה כח ב"ד יפה התם ממונא הכא אסורא. פירוש. בטלו, לאחר תקנת ר"ג בפני ב"ד. מבוטל, דאע"ג דעבר אתקנתא בטל שליחותא. ולא להוסיף על תנאו, אם היה בו שום תנאי. לעשרה כתבו, וקימא לן כל כמה דלא אמר כלכם אחד כותב ושנים חותמין. יכול לבטל, ולומר לשנים מהם אל תכתבוהו ואין זה לעבור על תקנת ר"ג. אינו יכול, האי אינו יכול דקאמר לאו אסור קאמר ומשום עובר על תקנה אלא הכי קאמר אין בו כח לבטל אלא בפני כלן. הלכה כרבי בשתיהן, חדא בבטלו מבוטל אע"פ דלכתחלה אינו רשאי לעשות משום תקנת ר"ג. והלכתא נמי כותיה בהא דאמר לעשרה כתבו וכו'. מה כח ב"ד של תקנת ר"ג יפה אם כשיבטלנו מבוטל. יתומים קטנים, אפטרופוס לכל אחד ואחד. ובוררין להם, פרש"י ז"ל, כל אחד מהאפטרופסים יברור חלק יפה לשלו שמתוך כך החלקים יהיו שוים. וכתב ר"ת ז"ל דאין להם לחלוק אלא בגורל ובשומת בית דין דהא בהטלת גורלות אין שום טורח וכיון דאפשר לחלוק בדרך שאר החלוקות על פי הגורל מפני מה מקילין על אלו כל כך לחלוק בלא גורל ובלא שומת ב"ד. ואם תאמר אם כן דבגורל ובב"ד הגדילו אמאי יכולין למחות. והא פרק אלו מציאות [ב"מ ל"א ע"ב] מוכח גבי אסור ורב ספרא דבפני ב"ד חלוקתן קיימת אפילו שלא מדעת חברו. וכן בפרק בית כור [ב"ב ק"ו ע"ב] גבי רב דאמר בטלה מחלוקת הני בתרי וכו'. ותירץ הרב ר' יונה זצ"ל דהכא בשבא לעלות ברוחות דהא מעקרא אם בא לעלות כשהיה גדול שומעין לו שהעלוי משבית הגורל. ומכל מקום הכא לא מיירי בדינא דגוד או איגוד דהא פשיטא דאפילו ברשות ב"ד יכולין למחות דהא בדאתו קמן לא כפו ליה ב"ד לחלוק אלא בדינא דגוד או איגוד. ור"ח ז"ל פירש בוררין להם ב"ד חלק יפה ולפי פירושו העמדת האפטרופוס הוא לשמור לכל אחד את חלקו בפני עצמו. דאם כן מה כח ב"ד יפה, שמנו להם אפטרופוס. התם ממונא והפקר בית דין הפקר, הכא אסורא דאשת איש ומשום מה כח ב"ד יפה לא אפקעי רבנן קדושין.
נמצא דקימא לן הלכתא כרבי בשתיהן כדפסק רב נחמן ואם בטלו מבוטל ובלבד שיבטל אותו בפני שנים. והאומר לעשרה כתבו יכול לבטל זה שלא בפני זה דכולי עלמא עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה, הילכך לא חיישינן דילמא אזלי הנך אחריני ויכתבו ויתנו דאי כתבי שפיר כתבי דהא לא בטל אותם דכיון שבטול עדות זה לאו מחמת פסול דאית בהו בסהדי הוא אלא מפני רצון הבעל, נימא שמא בעדות זה אינו רוצה ורוצה באחריני, דאלו בפסול קורבה או פסול אחר כולי עלמא מודו דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. והילכך כיון שרצה לבטל אלו הרי הם מבוטלים ואין יכולים לכתוב דלא קימא לן כרשב"ג דאמר מילתא דמתעבדא באפי בי עשרה צריכי בי עשרה למשלפה אלא אפילו שלא בפניהם יכול לבטל.
ורבינו אלפסי ז"ל הביא הא דגרסינן בערכין בסוף האומר משקלי עלי [כ"א ע"ב], אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא פשיטא לא צריכא דעשיוה ואירצי מהו דתימא בטולי בטליה למודעיה קמ"ל, ואימא הכי נמי, אם כן ניתני וכן אתה אומר בגטי נשים כופין עד שיתן כופין מאי עד שיאמר רוצה אני עד דמבטל ליה למודעיה קאמר. וכתב הר"ם במז"ל [גירושין פ"ו הי"ט] דמסירת מודעא הוא כגון שאמר לשנים כל גט שאכתוב לאשתי מכאן ועד יום פלוני הרי זה בטל. וכתב הרשב"א ז"ל, וזה דבר ברור דאע"ג דשאר מסירת מודעא דזביני צריך לתלות מסירת מודעא בדבר ידוע ואונס נכר לעדים שמסר בפניהם, במסירת מודעא [דגיטא] לא צריך, וכדאמרינן בפרק חזקת [ב"ב מ' ע"ב] כל מודעא דלא כתיב בה ידעינן ביה באונסיה דפלניא לאו מודעא היא ואקשינן מודעא דמאן אילימא דגיטא ודמתנתא גלויי מלתא בעלמא היא, ואפילו תלה מודעתו בדבר ונמצא שאותו דבר לא היה מעולם וכחש לעדים ואפילו הכי הגט בטל שהרי מכיון שאמר שהוא אנוס ואיכא גלוי הדעת שהוא אנוס הרי הוא מתבטל, והרי יש כאן גלוי הדעת שאם אינו אנוס בכך למה הוא מגרש אם אינו רוצה לגרש לא יגרש, אלא ודאי אנוס הוא אלא שמתירא לגלות אנסו או שרוצה לכסותו ותולה אותו בדבר אחר. ובבטול המודעא כתב הר"ם במז"ל [שם], אם אמר גט שאכתוב לפלונית אשתי בטל הוא וכל דבר שאבטל בו מודעא זו הרי זה בטל, וכתב אחר כך ונתנו לה אע"פ שבטל המודעא קודם שיכתוב הגט הרי הגט בטל. א"כ מה תקנת דבר זה שיאמרו לו העדים קודם כתיבת הגט אמור בפנינו שכל דברים שמסרת שגורמים כשיתקיימו אותן לבטל זה הגט הרי הן בטלים והוא אומר הן. ואחר כך אומר להם לכתוב ולחתום וליתן לה ולא יניחוהו לילך עד שיגיע הגט לידה כדי שלא יצא לבטלו. ואין המוסר מודעא ואין המבטל מודעא צריך קנין, עכ"ל. ונראה דעת הרב ז"ל שכיון שהוא מבטל עכשו כל מה שיגרום לבטל גט זה אף הוא מבטל כל מודעא שקדמה לו בלב שלם. וכתב עליו הרשב"א ז"ל, אם מועיל מסירת מודעא על בטול מודעא אף כשיאמר לשון זה נמי דדילמא אף הוא מסר מודעא אף על בטול כזה, ואם לא אף אנו נאמר דאפילו כשיאמר הריני מבטל כל מודעא שמסרתי יועיל שהרי מבטל עכשו בלב שלם כל מודעא שמסר לפניו והרי הגט כשר דכמו שנתרצה בבטול המודעא כך הוא מתרצה בבטול מודעא דמודעא. ואם תאמר ומה יועיל לגבי אסורא שמא אינו גומר בלבו, אני אומר כל שהוא פוסל עדיו אף הוא מבטל כל מודעא לגמרי וכאותה שאמרו בפרק (המגרש), [מי שאחזו ע"ו ע"ב] וליחוש שמא בא וליחוש שמא פייס, באומר נאמנת עלי שלא באתי ושלא פייסתי. אלמא כל שהוא מאמינה אינו טורח לבא ולא לפייס. וטעמא דמילתא דכיון שאינו יכול לקלקלה בב"ד אינו מצוי לקלקלה בידי שמים וכדאיתא בירושלמי [פ"א ה"א] בריש מכלתין, והכא נמי כיון שהוא פוסל עדיו ואינו יכול לקלקלה בב"ד אף הוא גומר בלבו ומבטל כל מודעות שקדמו לו שאינו מצוי לקלקלה בידי שמים, ע"כ הרשב"א ז"ל.
<h2>דף לד.</h2>
גידול בר רעילאי שדר לה גיטא לדביתהו אזל שליח אשכחה דהוה יתבה וקא טולה אמר לה הא גיטיך אמרה ליה זיל השתא ותא למחר, אתא לגביה ואמר ליה. פתח ואמר ברוך הטוב והמטיב אמר אביי ברוך הטוב והמטיב לא בטיל גיטא רבא אמר ברוך הטוב והמטיב ובטיל גיטא, במאי קא מפלגי בגלויי דעתא בגיטא קא מפלגי אביי סבר גלויי דעתא בגיטא לאו מילתא ורבא סבר גלויי דעתא בגיטא מילתא היא. פירוש. וקא טולה, אורגת. הא גיטיך, הראהו לה ולא מסרו לה. ברוך הטוב, שלא מסרת לה, ולא בטיל גיטא, ואם בא שליח זה ומסרו לה למחר מגורשת. גלויי דעתא, שאינו חפץ בשליחות זה עוד. ופסק תלמודא הלכה כאביי וזו היא גימ"ל דיע"ל קג"ם דהלכתא כאביי ולא (כרבה) [כרבא] בר פלוגתיה. ומיתי בגמרא, ההוא דאמר להו אי לא נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא כי מטא תלתין יומין אמר להו קא טרחנא אי משום אונסא אין אונס בגיטין אי משום גלויי דעתא הלכתא כאביי. והכי אמרינן בההוא דאמר להו אי לא נסיבנא בריש ירחא דאדר ליהוי גיטא כי מטא ריש ירחא דאדר אמר אנא לריש ירחא דניסן אמרי ופסקינן נמי דהוי גיטא משום דגלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא כאביי.
<h2>דף לד:</h2>
מתניתין. בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה התקין רבן גמליאל הזקן שיהא כותב איש פלוני וכל שם שיש (לה) [לו] [אשה פלונית וכל שם שיש לה] מפני תקון העולם. פירוש. היה משנה, לא שהיה מתכוין לשנות ושיכתבו שם שאינו שמו בגט דפשיטא דכל כי האי גונא פסול הוא ואין צורך לתקן, אלא שהיו לו שני שמות אחד כאן ואחד במדינת הים והיה מגרשה בשם הנוהג במקום כתיבת הגט ולא היה מקפיד לכתוב את שניהם. וכן אם היו לאשתו שתי שמות שהיו קורין לה ביהודה בשם אחד ובגליל בשם אחר ואם לא היו כותבין אלא שם אחד בגט איכא לעז במקום אחר שהיו קורין לו או לאשתו בשם אחר ולפיכך התקין רבן גמליאל שיהא כותב איש פלוני וכל שם שיש לו. ופירש ר"ת ז"ל שצריך שיפרש פלוני דמתקרי כך בפירוש כדאמרינן בגמרא בר הדיא דמתקרי אבא מארי, וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל שאם יש לו שני שמות כותבין בפירוש פלוני דמתקרי כך ואם לאו כותב שמו שהוחזק בו ולא יותר. אבל בטופסי גיטין של ראשונים כתוב אני פלוני ממקום פלוני וכל שום אחרון וחניכא דאית לי וכן נהגו לכתוב בכל גיטין משום שם לווי. וכתב הריטב"א ז"ל דלכתחלה ראוי לחוש לדברי ר"ת ז"ל במי שיש לו שני שמות שיכתוב שניהם בפירוש בתחלה עקר השם דהיינו שם שקורין אותו במקום הגרושין ואחר כך שם מקום הכתיבה כדמוכח בגמרא דקאמר שם דגליל עמו. ומכל מקום בדיעבד כשר אם לא כתב אלא כמו שכתבו הגאונים שאנו נוהגין פלוני וכל שום אחרון, ואע"ג שלא יהיה מוחזק בתרי שמי נמי כותבין כל שלא לחלוק בגיטין וגם אין לחוש ללעז שיאמרו שזה אדם אחר הוא שהמגרש לא היה לו שם אחר שכל העולם יודעין שטופסי גיטין כך הוא ואין כאן לעז. ושם עירו ושם עירה, נמי צריך להזכיר כגון אנא ראובן מארץ יהודה וכל שם אחר שיש לי מלבד מה שכותבין שם עיר הכתיבה, כדאיתא ביבמות [קט"ו ע"ב], בקולוניא מתא אנא אנדרונילאי נהרדעא וכן בסורא מתא אנא ענן בר חייא מחגרא. ובגמרא אמרינן על תקנה זו של ר"ג אמר רב אשי והוא דאתחזק בתרי שמי ויש בו הרבה פרושין.
גמרא. ההיא דהוו קרו לה רובא מרים ופורתא שרה, נהרדעי אמרי מרים וכל שום שיש לה ולא שרה וכל שום שיש לה. פירוש. ופורתא, מיעוט בני עירה קוראין לה שרה. מרים צריכא לכתוב בגט שהוא עקר והדר שום דאית לה. וכן ראוי מעקר עקר ומטפל טפל. ובנמקי הר"ם ב"ן ז"ל, והנה ישראל שבחוצה לארץ ששמותיהן כשמות ישראל ויש להם שמות אחרים כשמות הגוים, אע"פ שאינן אלא שם לווי מפני הערלים שאינם יודעים לקרותם בשם ישראל, כיון שהוחזק בשם ורובא דעלמא קרו ליה הכי צריך לכתוב אותו השם ושם ישראל שלהם שהוא חותם בו נמי שם גמור הוא וצריך לכתוב אנא פלוני דמתקרי פלוני ע"כ. ונשאל ר"ת ז"ל על גט של משומד אם צריך לכתוב שם של גיות עם שם של יהדות, והשיב שאין להזכיר שם גיות בתורת משה וישראל ואין לחוש לשם של גיות דלא גרע של יהדות מחניכתו וחניכתה, ותנן בפרק המגרש [פ"ז ע"ב] דכשר וכן היו בקיאי הדעת שבירושלים כותבין, ומפרש בהלכות גדולות שהיו כותבין חניכתו וחניכתה ולא יותר. ובערוך [ערך חנך] פירש חניכות שלא כתב שם מובהק. ועוד תניא בתוספתא [פ"ו ה"ו] פרק הזורק, גר ששנה שמו לשם גויים כשר וכל שכן ישראל משומד ששנה שמו לשם יהודים דכשר. ואפילו לכתחלה אין לכתוב אלא שם ישראל.
מתניתין. אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביע התקין רשב"ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה. והעדים חותמין על הגט מפני תקון העולם. פירוש. נפרעת, כתובתה אלא בשבועה שלא קבלה ממנה כלום. נמנעו וכו', והיתה מפסדת כתובתה והגמרא מפרש טעמא. שתהא נודרת וכו', יבחרו להם דבר קשה להדירה בו כגון קונם מיני מזונות עלי אם נהניתי מכתובתי. וגובה כתובתה, ואם נתקבלה תחלה הרי היא נאסרת בכל מזון הילכך לא הוה הדרא שקלה ולא חשידא לעבור על נדרה. העדים חותמין, כל אלו מתקנות ר"ג הזקן. מפני תקון העולם, אכלהו קאי גבי אלמנה שיהיו נשים נשואות לבעלים ולא תדאגנה להפסיד כתובתן וגבי חותמין מפרש בגמרא מאי תקון העולם איכא.
<h2>דף לה.</h2>
גמרא. אמר רב יהודה אמר שמואל לא שאנו אלא בב"ד אבל חוץ לב"ד משביעין אותה ורב אמר אפילו חוץ לב"ד אין משביעין אותה רב לטעמיה דרב לא מגבי כתובתה לאלמנה וליגבייה ולידרה בשני דרב קילי נדרי. ההיא דאתאי לקמיה דרב הונא אמר לה מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא אמרה ליה מידי הוא טעמא אלא דילמא נקיטנא מכתובתאי כלום חי ה' צבאות אם נהניתי מכתובתי כלום אמר רב הונא מודה רב בקופצת. פירוש. אלא בב"ד וכו', ששבועת הדיינין שבועה של תורה היא ונקיט ספר תורה בידא או תפלין ומשבע לה בשם או בכנוי, כדאשכחן באברהם, שים נא ידך וגו' ואשביעך וענשה גדול וחוץ לב"ד שבועה דרבנן בקללת ארור ולא נקיט מידי ואין ענשה מרובה כל כך. ואע"פ ששבועת הבא ליפרע מן היתומים [בנקיטת] חפץ ביד תקנוה מתחלה, ואי לא נשבע [ו]חפץ ביד נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר, תקנה תקנו כאן כדרך שתקנו במתניתין שתהא גובה בנדר ותקנתן של יתומים היא זו, אם רצו מדירין אותה ואם רצו משביעין שלא בבית דין. וטעם תקנה זו מפורש בירושלמי [פ"ד ה"ג], בראשונה היו נשבעות לשקר וקוברות את בניהן ולא עוד אלא שאימת נדרים עליהם יתר מן השבועה ובשני דרב דשין בהו וקילי להו אף נדרי. וליגביה כתובתה ולידרה, כתנן נודרת ליתומים כל (זמן) [מה] שירצו. קילי נדרי, קלים היו נדרים בעיניהם לעבור עליהם והילכך לא סמכינן אנדרא לאגבוייה. ואיכא מאן דכתב מכאן שכל הבא ליפרע מנכסי יתומים והוא חשוד על השבועה שאינו גובה כלל ואע"פ ששבועה זו תקנת חכמים היא, שבועת המשנה כשל תורה היא. בקופצת, הרי נשבעת וגובה, כך פרש"י ז"ל והכי מוכח בירושלמי [פ"ד ה"ג] דגרסינן התם, עברה ונשבעה רב הונא אמר נשבעה נשבעה. אבל ר"ח ז"ל כתב בקופצת מעצמה ונשבעה משביעין אותה שבועה כתקנה על דעת בית דין ומגבין לה כתובתה, וכן כתב ז"ל שם בפרק הגוזל [ב"ק ק"ו ע"א] דגרסינן התם, כאן בקפץ כאן בשלא קפץ שמע מינה דמאן דקפץ ונשבע אינה שבועה. והרמב"ן ז"ל כתב דשבועת קפיצה שבועה היא ופטור משבועת הפקדון. אלא שכתב ז"ל דבירושלמי [פ"ח ה"ג] משמע כדברי ר"ח ז"ל שכל זמן שלא חייבוהו ב"ד עדיין לישבע כשנשבע על דעת עצמו הוא נשבע אבל משחייבוהו לישבע כשנשבע על דעת בית דין נשבע ואינו חוזר ונשבע פעם אחרת. וכן דעת הרשב"א ז"ל כר"ח ז"ל.
אמר ליה רב יהודה לרב ירמיה ביראה אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד וליתי קלא וליפול (באוני) [באודנאי] דבעינא דעבידנא בה מעשה אמר רבי זירא אמר שמואל לא שאנו שמדירין אלא אלמנה אבל גרושה משביעין לה. פירוש. אדרה בב"ד וכו', מסתברא דאו הא או הא קאמר, כדאמר לעיל משמיה דשמואל רביה, אבל שלא בב"ד משביעין לה, כלומר, אם ירצו היתומים ומגבינן לה בהכי והכא נמי הכי קאמר, אם אין רוצים בנדר אלא בשבועה שלא בנקיטת חפץ. ומשום דלא פסיקא ליה דאיכא דניחא ליה בנדר ואיכא דניחא ליה בשבועה נקט הכי. וקימא לן כשמואל בדיני וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל דרב יהודה כשמואל רביה ס"ל, ע"כ הרשב"א ז"ל. וליפול באוני, חפץ אני שישמע הקול באזני שהוגבת כתובה בימי דבעינא דאתעביד בה מעשה להוציא מלבן של תלמידי רב כגון רב הונא ובית דינו שלא היו מגבין כתובה לאלמנה. לא שנו דסגי בהדרה אלא אלמנה דמשום דטרחא קמי יתמי מוריא היתרא ואמרה שבשכר טרחה נטלתו, אבל גרושה משביעין דלא טרחה קמייהו ולא מוריא התירא, הילכך משביעין אותה אפילו בב"ד ולא סגיא לה בנדר.
גופא. אמר ר' זירא אמר שמואל לא שאנו אלא אלמנה אבל גרושה משביעין אותה, וגרושה בהדרא לא והא שלחו מתם איך פלונית בת פלונית קבלית גיטא מן ידיה דאחא בר הדיא דמתקרי אבא מארי ונדרת ואסרת כל פירות עלה דלא קבלת מן כתובתה אלא גלופקר אחד וספר תלים אחד ואיוב וממשלות בלואים ושמנום בחמשה מנה לכשתבוא לידכם הגבוה את השאר אמר רב אשי ההוא גט יבמין הוה. פירוש. גרושה, לא סגיא בהדרה. שלחו מתם, האשה מבבל היתה והלכה היא ובעלה לארץ ישראל וגרשה שם ותובעת כתובתה ועשו לה פסק דין על נכסיו שבבבל. דמתקרי אבא מארי, כך היתה חניכתו. גלופקר, קוט. ממשלות, ספר משלי. ושמנום וכו', הביאם לפנינו ושמנום בחמשה מנה, כך היו דמיהם. כתב הרשב"א, לא גרסינן כל פירות משום שאי אפשר להו לקיימו ואוכלת לאלתר כדאמרינן בפרק שני דנדרים [ט"ו ע"א] דפרכינן גבי קונם עיני בשינה וכו', והאמר ר' יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים מכין אותו וישן לאלתר. וליכא למימר שזמן מועט יאסור עצמה בכל פירות כדי שתוכל לחיות בלא הן ויאכילוה עכשו לראות אם תאכל אם לא, דהא לאו כלום הוא דכיון דמשם ואילך אינה אסורה אינה חוששת בכך הואיל ואינה עומדת באיסור כל ימיה כדמוכח בסמוך [ע"ב] בגמרא, דאמר רב הונא לא שאנו אלא שלא נשאת אבל נשאת אין מדירין אותה מאי טעמא דמפר לה בעל. ואי לאסור שעה קפדה, לידרוה מכל פירות שבעולם ותאכל מהן לאלתר. ואע"ג דמפר לה בעל לבסוף אין בכך כלום דהא קימא לן דחכם עוקר את הנדר ובעל מיגז גייז, אלא ודאי היינו טעמא דלאסור שעה כיון שאינה עומדת באסור כל ימיה אינה חוששת, הילכך הכא לא גרסינן כל אלא ונדרת ואסרת פירות עלה, ע"כ. גט יבמין, יבמה היה זה שנתן לה גט לפסלה על האחין (והוא) [והיא] באה לגבות כתובתה מנכסי בעלה הראשון שנתארמלה ממנו ומשום הכי גביה בהדרה דאלמנת אחיו הוה. ואם תאמר והא אין לה לגבות כתובתה עד שתחלוץ והיאך לא הזכירו החליצה במעשה ב"ד זה. יש לומר דלגט חליצה קרי נמי גט יבמין שהוא נעשה על ידי היבמין.
<h2>דף לה:</h2>
פיסקא. שתהא נודרת וכו', אמר רב הונא לא שאנו אלא שלא נשאת אבל נשאת אין מדירין אותה מאי טעמא דמפר לה בעלה כי לא נשאת נמי לכי מנסבא מפר לה בעל אין הבעל מפר בקודמין וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה קא סבר צריך לפרוט את הנדר. פירוש לא שנו, דגביא בהדרה. אלא שלא נשאת, לאחר בשעת גבית כתובתה. דמפר לה בעל, והיא סומכת על כך ונודרת וגובה על שקר. מדפסק רבינו אלפסי ז"ל הא דרב הונא ולא הביא הא דרב נחמן דאמר דאפילו נשאת משום דמדרינן לה ברבים, משמע דנשאת אינה גובה כתובתה כיון דמפר לה בעלה בין נדר שהודר ברבים בין הודר על דעת רבים, הילכך לא מדרינן לה ולא מגבינן לה. וטעמא משום דלא אמרו על דעת רבים אין לו הפרה אלא בחכם אבל בבעל לא, משום דרב פנחס [פ"ג ע"ב] דאמר, כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת וזו כשנדרה על דעת הרבים ובלבד שירצה בעלה קא אמרה, דירדה תורה לסוף דעתה שאינה רוצה שיחול נדרה אלא על דעת בעלה ומה שנדרה על דעת רבים לומר שאם רצה בעלה לקיים יתקיים על דעת הרבים, הילכך אם רצה הבעל להפר יפר. כן דעת הרשב"א והריטב"א ז"ל. בקודמין, ובנדרים שקדמו לנשואין. לגבי חכם וחכם עוקר הנדר מעקרו. ואם תאמר היכי חיישינן דילמא מפר לה חכם או בעל והא קי"ל דנודר לחברו אין מתירין לו אלא בפניו. וכדאיתא בנדרים פרק ר' אליעזר [ס"ה ע"א], במדין נדרת לך והתר נדרך במדין. ויש מתרצים דהיינו לכתחלה דוקא אבל בדיעבד אם התירוהו מותר. וכן משמע בירושלמי [פ"ה ה"ד] דפריש דמה שאין מתירין אלא בפניו והוא מפני הבושה ומפני החשד. ור"ת ז"ל תירץ דלא אמרו אין מתירין אלא בנדר שנדר מחמת טובה שעשה לו מי שנדר לו, דומיא דמשה דנתן לו את צפורה בתו מחמת נדרו, וכן צדקיה שהיה מסור ביד נבוכדנצר להריגה ונצל ממנו מחמת נדרו, אבל מי שנדר מדעתו שלא קבל טובה ממנו מתירין שלא בפניו ודייק לה מדאמרינן בסוטה פרק ואלו נאמרין [ל"ו ע"ב] דקאמר ליה יוסף לפרעה אבי השביעני לאמר ואמר ליה פרעה אתשיל אשבועתך, אלמא יכול היה להתירו שלא בפני יעקב. וכתב הרמב"ן ז"ל דיש מי שגורס המודר הנאה מחברו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו, והכי איתא בתוספתא [דנדרים פ"ב הי"ב] ובירושלמי [דנדרים פ"ה ה"ד] ולפי גירסא זו הכא ודאי לא קשיא דפעמים שהיתומים קטנים או שאינם שם ונודרת שלא בפניהם. צריך לפרוט את הנדר, הנשאל לחכם על נדרו צריך לפרש לפניו היאך נדר הנדר הזה וכי מפרטא קמיה דליתומים נדרה (וכן) [וכך] נדרה אם נהניתי כלום, לא שרי לה. וקימא לן דהלכתא צריך לפרוט, ואע"ג דבעיא דלא איפשיטא היא כיון דרב פפא ורב הונא רבים לגבי רב נחמן קימא לן כותיהו ואפילו בדיעבד אינו מותר, הרשב"א ז"ל. והכי מוכח בירושלמי [פ"ה ה"ד] דנדרים, אית תנא תני צריך לפרוט את הנדר ואית תנא תנא אין צריך לפרוט את הנדר, חד בר נש דאתי קומי דר' יודן בר שלום עטיף יתיב אמר ליה מאי אשתבעת אמר ליה דלא מרוחנא אמר ליה וכי בר נש עביד הכי אמר ליה בקוביסטא קאמינא אמר ברוך שבחר בהם ובדבריהם שאמרו צריך לפרוט את הנדר ע"כ, וכן ראוי להודיע לו לכתחלה דע שאם לא תודיע הנדר ממש אין נדרך מותר. וכתבו התוספות מכאן ראיה שאין להתיר נדר של קוביוסטא, ומיהו הריטב"א ז"ל אומר שאם היו מכירין בו שלא יוכל לקיים שבועתו טוב שיתירו לו מפני חומר השבועה ולא אמרינן בהא הלעיטהו לרשע וימות.
<h2>דף לו.</h2>
אמר אמימר הלכתא אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה דההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא בר יעקב דהוה פשע בינוקי ואהדריה רבינא דלא אשכח דדייק כותיה. פירוש. הלכתא, כך היא הגרסא במסכת מכות [ט"ז ע"א] ברוב הספרים וכן העידו בתוספות. אבל כאן יש ספרים הרבה דלא גרסי הלכתא. ומכל מקום הסכימו המפרשים ז"ל דהכי קימא לן. ברבים, פרש"י ז"ל בפני ג', ומשמע דאע"ג דאלימא מילתא דמתעבדא באפי תלתא יכול חכם למשלפה. ועל פרש"י ז"ל שבכאן כתב הרמב"ן ז"ל במסכת מכות גבי אונס שהדיר את אשתו על דעת רבים, כתב רש"י הרי אנו מדירין אותך על דעתנו, משמע שאין נדר על דעת רבים נדר עד שיהא על דעת רבים וברבים אבל אם אינן שם אין על דעת רבים כלום. וכן כתב רבינו האיי בתשובותיו עכ"ל. על דעת רבים, פרש"י ז"ל יאמרו לה הרי אנו מדירין אותך על דעתנו, וכן נמצא לרבינו האיי גאון ז"ל בתשובה, וכדאמרינן בשבועות [ל"ט ע"א], אמר להם משה לישראל הוו יודעין שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום, ופרש"י ז"ל שם דהיינו על דעת רבים. שם נמי כתב הרמב"ן ז"ל שרש"י ז"ל סובר שאין על דעת רבים חל בדבר אסור ואונס שהדיר אסור לו והיאך הרבים נסכמים לו, עכ"ל. ולפי זה על דעת רבים לא בעינן ג' אלא אפילו בשנים דשכינה לא חשיב ביה כרבים דא"כ לא הוה ליה למשה למימר על דעתי, ודוקא שנים שהוא מבטל דעתו לדעתם אבל אחד לא מבטל דעתו לדעת היחיד. ור"ת ז"ל כתב דעל דעת רבים היינו כשמפרש על דעת פלוני ופלוני ואפילו שלא בפניהם אבל על דעת רבים סתם לאו כלום הוא ודוקא כשאינם שם אבל יש שם רבים אין צריך להזכירם. כתב הרמב"ן ז"ל הכי גרסינן, יש לו הפרה כי ההוא מקרי דדרדקי וכן גריס ר"ח ז"ל, ודקדק ממנה ר"ת ז"ל דדוקא לדבר מצוה דשייכי בה הרבים כי הא שעל דעתם הדירו ועל דעתם התירו לפי שיצא שכרם בהפסדם ואנן סהדי דלאו אדעתא דהכי אדרוה. ומיהו אע"ג דהוי כעין נדרי טעות ואין צריכין הפרה, היינו כגון שפירש ואמר שגנבה את כיסי [נדרים כ"ה ע"ב] ונמצא שלא עשתה, אבל הכי שלא פירש צריך הפרה, אבל במצוה אחרת אין לו הפרה כיון שעל דעת אחרים נשבע דמנא לך שכך היה דעתם משעה ראשונה להתחרט משום מצוה זו. ואם תאמר יהו נשאלין עליו, איך ישאלו על דבר שאינן מושבעין ועוד דלמיסר שוינהו שלוחין ולא למשרי. ועוד היאך יתחרטו הם לומר אלו נתגלה פתח זה בשעת הנדר לא היינו מניחין אותו לידור ומאין להם שהיה מניח מלידור בשביל חרטתם ע"כ. וראיה לדבר דלאו כל דבר מצוה אמרו [מ]מעשה הגבעונים [להלן מ"ו ע"א] שהרי אין לך מצוה גדולה מלקיים לא תחיה כל נשמה ולא תכרות להם, וחלול השם לא הוה התם שרמו אותם שאמרו מארץ רחוקה, ואפילו הכי לא התירוהו לדעת ר' יהודה משום נדר שהודר ברבים וכל שכן על דעת רבים ומטעמא דאמרן לא התירוהו, וכתב עליו הרמב"ן ז"ל ויפה פירש. וכן דעת הרשב"א ז"ל וכל האחרונים ז"ל. אמר המחבר שם במס' מכות [ט"ז ע"א] לא כתב הרמב"ן ז"ל כן על פירש ר"ת ז"ל אדרבה כתב, אין פירוש זה מחוור שהרי אונס שהדיר את אשתו אין בו כעין מצוה זו, עכ"ל. לדבר הרשות, שאין צריכין להפרתו לצורך מצוה. דאדריה, שלא ילמד עוד תינוקות. דהוה קא פשע בינוקי, חובטן יותר מדאי.
מתניתין. והעדים חותמין על הגט מפני תקון העולם, מפני תקון העולם דאורייתא היא דכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדים אמר רבא לא צריכא לר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי תקינו רבנן עידי חתימה דזמנין דמייתי סהדי אי נמי זימנין דאזלי למדינת הים. פירוש. לר' אלעזר דאמר, בפרק בתרא [פ"ו ע"א] עדי מסירה כרתי דקתני, ר' אלעזר אומר אפילו אין עליו עדים אלא שנותנו לה בפני עדים כשר, והאי קרא עצה טובה אשמעינן. ומפני תקון העולם, דילמא ימותו עדי מסירה ויערער בעל לומר לא גרשתיה תקנו. עדי חתימה. כתב רבינו אלפסי ז"ל, מהא שמעינן דלא צריכינן לעדי מסירה אלא היכא דליכא עדי חתימה אבל היכא דאיכא עדי חתימה סגיא לה בלא עדי מסירה והוא דנפיק גיטא מתותי ידה. ואם תאמר והא אמרינן [ה' ע"ב] בפני כמה נותנו לה ר' יוחנן ור' חנינא חד אמר בפני שנים וחד אמר בפני שלשה התם משום דבעינן לקיימו. ועוד לכתחילה בעינן עידי מסירה וכי קאמרינן דיעבד.
מתניתין. והלל התקין פרוזבל מפני תיקון העולם. פירוש. בגמרא מפרש. גמרא. תנן התם פרוזבל אינו משמט וזה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן שראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגו' התקין הלל פרוזבל וזהו גופו של פרוזבל מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה והדיינים חותמין למטה או העדים. ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית והתקין הלל דלא תשמט אמר אביי בשביעית בזמן הזה ורבי היא דתניא רבי אומר וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים בזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים ותקנו רבנן דתשמט זכר לשביעית ראה הלל שנמנעו העם מלהלוות זה את זה עמד והתקין פרוזבל. ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית ותקינו רבנן דתשמט אמר אביי שב ואל תעשה הוא רבא אמר הפקר ב"ד הפקר דאמר ר' יצחק מנין שהפקר ב"ד הפקר שנא' וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה ר' אלעזר אמר מהכא אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל וכי מה ענין ראשים אצל אבות לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילים את העם כל מה שירצו. פירוש. אינו משמט, מאחר שכתב פרוזבל אינו משמט חובו בשביעית. מוסרני לכם, את שטרותי שאתם תהיו נוגשים ואני לא אגוש. ולקמן מוקמינן דיש כח בידם להפקיע ממונו של זה וליתן לזה במקום שעשו סייג ותקנה. והתקין הלל ועקר דבר מן התורה, בשביעית בזמן הזה דרבנן. אע"ג דהלל בבית שני היה סבירא ליה לאביי דבבית שני הואיל ולא היה יובל נוהג לא נהגו שמטין מדאורייתא, ודאמרינן בערכין [ל"ב ע"ב] מנו יובלות לקדש שמטין מדרבנן קאמרינן. ובירושלמי [פ"ד ה"ג] ובת"כ נראה דפליגי אי שביעית נוהגת בזמן שאין היובל נוהג. בזמן שאין אתה וכו', כגון עכשו שבטלה קדושת הארץ אין אתה משמט כספים. ואע"פ שהשמטת כספים חובת הגוף הוא ואינה תלויה בארץ ילפינן לה בהקשא דלא נהגא. ותשמט, בזמן הזה זכר לשביעית שלא תשתכח תורת שביעית. לא משמטא, בזמן הזה כרבי. ותקינו רבנן דתשמט ומפקיעין ממונם של ישראל זה. שב ואל תעשה, אל תגבה חובך אין זו עבירה אלא תוספת הואיל ולא עקר ליה בידים. רבא אמר, לעולם בין לרבנן דפליגי אדרבי ואמרי שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דאורייתא ותקין הלל דלא תשמט ובין לרבי דאמר לאו דאורייתא ואמור רבנן תשמט לא תקשה דבדבר שבממון אין כאן עקירת דבר מן התורה במקום שיש סייג וגדר דהפקר ב"ד בממון הפקר. כל רכושו, באנשי כנסת הגדולה כתיב. מה ענין ראשים אצל אבות, היה לו לכתוב ראשי המטות. כל מה שירצו, מחלק נכסיו על פיו. ומהא שמעינן דכח ב"ד יפה להפקיר ממון מזה ולזכותו לאחר אפילו קודם שבא לידו ואפילו במקום בטול מצוה היכא דאיכא תקנה ש"מ כדמוכח מנחלת אבות שמעביר נחלה מבן לבת.
<h2>דף לו:</h2>
אמר שמואל האי פרוזבל עולבנא דדייני הוא אם יישר חילי יותר מהלל אבטליניה רב נחמן אמר אקיימינה והא מקיים וקאי אלא הכי קאמר אימא ביה מילתא דאע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי. רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו אהדדי ר' חנין [ל"ז ע"א] מסר מילי לר' חייא בר אבא אמר ליה מי צריכנא מידי אחרינא אמר ליה לא. פירוש. עולבנא דדייני, לשון חוצפא שנוטל הממון שלא כדין בחזקה. אם איישר חילי, אם אחזיק. אימא ביה מילתא, אושיב ב"ד ואתקין דסתם מלוין יהיו כמוסרין שטרותיהם לב"ד ואע"פ דלא כתב נהוי כמי שכתב. צריכנא מידי אחרינא, כלומר צריכנא לכתוב או אפילו במסירת דברים בעלמא, אמר ליה לא צריכת מידי אחרינא.
<h2>דף לז.</h2>
תנן התם אין כותבין פרוזבל אלא על הקרקע ואם אין לו קרקע מזכהו בתוך שדהו כל שהו וכותב וכמה כל שהו אמר רב חייא בר אשי אמר רב אפילו קלח של כרוב, אמר רב יהודה השאילו מקום לתנור או לכירה כותבין עליו פרוזבל. פירוש. אלא על הקרקע, אם יש קרקע ללוה דלא תקין הלל אלא בזמן שהחוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע דהוא מילתא דשכיח כדאמרינן בכמה דוכתי דבמילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנה. כל שהו, דלא פלוג רבנן בכל שיש לו קרקע וכל שהו אפילו ראוי לנעוץ בו מחט כדמשמע פרק קמא דקדושין [כ"ו ע"א] גבי נכסים שיש להם אחריות וכו', ובסוף פרק לא יחפור [ב"ב כ"ז ע"א] ומזכהו, אפילו על מנת להחזיר כמו בקנין דהדרא סודרא למריה וכותב עליו פרוזבל. השאילו המלוה ללוה מקום בתוך שדהו להניח בו תנור או כירה כותבין עליו פרוזבל דהא אפשר למגבי מניה כדי הנאת שאלה עד זמן שהושאל לו. והא דאמרינן [כ"ט ע"א] אין השואל רשאי להשאיל הני מילי במטלטלין מטעם אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אבל בקרקע גובה ממנו הנאת שאלתו, הילכך חשיב ליה כל שהוא, הריטב"א ז"ל. ואיכא דמסתייעי מהא למה שכתב הר"ם במז"ל [שכירות פ"ה ה"ה] דמשכיר בית יכול להשכירה לאחרים ובלבד שלא יוסיף בדיורים.
תנו רבנן ללוה אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבל. לו ולערב אין להם קרקע ולחייב לו יש לו קרקע, כותבין עליו פרוזבל מדרבי נתן. דתניא רבי נתן אומר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו. פירוש. ולחייב לו, פירש"י ז"ל, אדם אחר שחייב ללוה. והרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל כתבו דאפילו חייב לערב, דהא משמע התם, פרק כל שעה [פסחים ל"א ע"א], דרבותא דרבי נתן אפילו יש לו לזה במה לגבות אם רוצה מוציא מאותו שחייב לו דקאמר התם כי היכי דמשתעבדנא לאבוכון משתעבדנא לבעל חוב דאבוכון מדר' נתן, ואי אין לו ללוה כלל אפילו רבנן מודו. וקימא לן דהלכתא כר' נתן דבהרבה מקומות משני, הכא מדרבי נתן. ואע"ג דבפרק קמא דקדושין [ט"ו ע"א] גבי עבד עברי אמרינן, ואידך בעלמא נמי לא סבירא לן כר' נתן וההוא תנא קמא דרבים נינהו הוא דפליגי עם ר' אלעזר דהוא יחיד, אלמא הלכתא כותיהו ועוד דאמרינן התם [שם ט"ז ע"ב]. הא מני תוטאי היא משמע דלית הלכתא הכי. לא קשיא דהלכתא הכי ומשום דאיהו אמר לה בהדיא אמרינן הכי תוטאי היא. וכן הסכימו הגאונים ז"ל דהלכה כר' נתן, ותרצו ההיא דתנא קמא דהתם, וכן פסקו המפרשים האחרונים ז"ל.
תנן התם המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אין משמיטין, בשלמא מוסר שטרותיו לב"ד דתפסי להו בי דינא אלא המלוה על המשכון מאי טעמא. אמר (ליה) [רבא] משום דתפיס ליה אמר ליה אביי אלא מעתה הלוהו ודר בחצרו דתפיס ליה הכי נמי דלא משמט אמר ליה שני משכון דקני ליה כדרבי יצחק דאמר ר' יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון שנא' ולך תהיה צדקה ואם אינו קונה צדקה מנין מכאן לבעל חוב שקונה משכון. פירוש. דתפסי להו בי דינא, והפקרן הפקר וגבי מלוה לא קרינא ביה לא יגוש. דתפיס ליה, ואינו נוגשו ואינו תובעו כלום. הלוהו ודר, היינו באתרא דמסלקי ובפרק איזה נשך [ב"מ ס"ז ע"ב] אית לן כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי האי משכנתא באתרא דמסלקא שביעית משמטתה. שאני משכון, דמטלטלין דקני ליה, למלוה ואם אבדו חייב באחריותו הילכך כגבוי דמי ואין צריך נגישה. ובירושלמי [שביעית פ"י ה"א] נמי גרסינן, מלוה שנעשית כפרנית, כלומר, שכופר בה בשביעית או עומד בכפרנותו אינה משמטת דלא קרינא ביה לא יגוש. והא דאמרינן דקני ליה כדרבי יצחק העלו המפרשים ז"ל דבכל משכון איתא בין משכנו בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו. וההיא דשבועות פרק שבועת הדיינים [מ"ד ע"א] דאמרינן ותסברא משכנו בשעת הלואתו מי אמר, ליתא. ומיהו אי כתב עליה שטרא נראה דלא סמך על המשכון לא קנה, כן נמצא לרב בעל הלכות זצ"ל התם בשבועות. והסכים הרשב"א ז"ל לדעת הר"ם ב"ן דבמשכנתא אפילו באפותיקי מפורש משמט דדוקא משכון משום דקני ליה ממש הוא דאין השביעית משמטתו, ושלא כדברי הר"ם במז"ל [הלכ' שמי"ו פ"ט ה"ו] שפסק כל היכא שסיים לו שדה בהלואתו אינו משמט, ומיהו משכנתא באתרא דלא מסלקי אין השביעית משמטתה כדאיתא התם פרק איזהו נשך [ב"מ ס"ז ע"ב]. צדקה מנין, שאין צדקה אלא מה שהאדם נותן משלו דדבר שאינו שלו גמילות חסד הוא.
<h2>דף לז:</h2>
תנן התם המחזיר חוב לחברו בשביעית צריך שיאמר לו משמט אני ואם אמר לו אעפ"כ יקבל הימנו שנאמר וזה דבר השמטה שמוט. אמר רבא ותאלי ליה. פירוש. בשביעית, האי תנא סבירא ליה שאינה נוהגת שביעית מדאורייתא אפילו בארץ ישראל בזמן הזה. והכי קאמר, בזמן שהשביעית נוהג [מדרבנן] ועברה עליו שביעית ואחר כך החזיר, ולא שהחזירו בשביעית, דאם כן לא הוה צריך למימר ליה משמט אני דקי"ל שביעית משמטת בסופה. ואם אמר לו אעפ"כ, אני רוצה להחזירו לך. דבר השמטה, צריך לומר דבור של שמטה לומר משמט אני ואהא קאי. ותלי ליה, כתבו בתוספות בשם הרב ר' ברוך תולה עיניו וידיו פשוטות לקבל עד דאמר ליה הכי. וכן מצאו בירושלמי [שביעית פ"י ה"ג] המפרשים ז"ל, אמר רב הונא אומר לו משמט אני בשפה רפה והימין פשוטה לקבל. והשתא דקי"ל דשמטת כספים נוהגת מדרבנן בזמן הזה אע"פ שאין שמטת קרקעות נוהגת, כדמשמע דרבנן בתראי היו כותבין פרוזבל ומוסרין דבריהם ולא נמצא מפרש חולק בזה, אלא הראב"ד ז"ל. ואף הרב ז"ל חזר בו בפרק קמא דעבודה זרה. צריך המלוה [והלוה] למימר כן משום למען תלך בדרך טובים.
אמר רב יהודה אמר רב נאמן אדם לומר פרוזבל היה לי ואבד מאי טעמא כיון דתקינו ליה רבנן לא שביק התירא ואכיל אסורא. כי (אתא) [אתו] לקמיה דרב אמר ליה מידי פרוזבלא הוה לך ואבד כגון זה פתח פיך לאלם הוא. פירוש. כיון דתקינו פרוזבל, ומצי למגבי בהתרא. לא שביק התרא, להלוות בלא פרוזבל ואכיל אסורא למימר היה לי ואבד. וכתבו בשם רבינו תם ז"ל דאפילו שבועה לא בעי מהאי טעמא גופה. וכן משמע מדאמרינן כגון זה פתח פיך לאלם הוא, דפותחין לו כלום היה לך פרוזבל ואבד לך דשמא איהו סבר דכיון דאבדו לא מהימן ואי הוה בעי לאשתבועי היינו חוששין מללמדו כן שמא ישקר. וכתב הרמב"ן ז"ל, נראין הדברים שאם טען על מנת שלא אשמיטנו בשביעית הלויתי לו נאמן מגו דאי בעי אמר פרוזבל היה לי ואבד. וכן נראה דעת הר"ם במז"ל [שמו"י פ"ט הכ"ה], ואפילו כשתמצא לומר אין כותבין פרוזבל נאמן לומר כן שהטענה עצמה כדאי להאמינה, מאי טעמא כיון דאיכא תקנתא לא שביק התרא וכו' השתא בפרוזבל נאמן דאיכא למיחש לא אזדקיקו ליה בי דינא, בהך טענה לא מהימן ע"כ. וכתב הרשב"א דאע"ג דליתומים קטנים לא מצרכינן פרוזבל דבית דין אביהן של יתומים מיהו ליתומים גדולים טענינן כיון דמצי טעין אבוהון. וכל בי דינא כותבין פרוזבל דאפילו למאן דבעי דינא דאלים לאו כבי דינא דסורא ונהרדעא קאמר אלא בי דינא דאלים באתריה דיפתח בדורו כשמואל בדורו. ובתוספות כתבו דר"ת ז"ל כתב פרוזבל. וכן נראה דעת רבינו אלפסי ז"ל שכתב דין פרוזבל סתם ע"כ. ולעיל בגמרא כתוב גופו של פרוזבל מוסרני לכם וכו', כלומר בכל מקום שהם יהיו כמסורות לידכם ואמרו בירושלמי [שביעית פ"י ה"ב] ואפילו נתונין ברומי.
מתניתין. עבד שנשבה ופדאוהו אם לשם עבד ישתעבד אם לשם בן חורין לא ישתעבד רשב"ג אומר בין כך ובין כך לא ישתעבד. פירוש. עבד כנעני שנשבה ופדאוהו ישראל[ים] אחרים. ישתעבד, בגמרא מפרש. גמרא. במאי עסקינן אילימא לפני יאוש לשום בן חורין אמאי לא ישתעבד ואלא לאחר יאוש לשום עבד אמאי ישתעבד. אמר רבא לעולם לאחר יאוש לשום עבד ישתעבד לרבו שני לשום בן חורין לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשם בן חורין פרקיה לרבו ראשון נמי לא דהא לאחר יאוש הוה. רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד לרבו ראשון כדחזקיה דאמר חזקיה מפני מה אמרו בין כך ובין כך ישתעבד שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגיסות ומפקיע עצמו מידי רבו. פירוש. אם לפני יאוש, של בעלים הראשונים פדאוהו מיד הגוי. אמאי ישתעבד, וקא סלקא דעתך לרבו ראשון ואמאי הרי נתיאש. לעולם לאחר יאוש דסבירא ליה לרבא דכל לפני יאוש הדר למריה, לרבו שני, כדר[יש לקיש] לקמן. דקניה למעשה ידיו השבאי, דהא גוי יכול (להקנות) [לקנות] ישראל למעשה ידיו, כדכתיב, או לעקר משפחת גר בכספא כדכתיב מכסף מקנתו בעברי הנמכר לגוי, גוי גוי לא כל שכן. וכן קונהו בחזקה דאמר רב פפא עמון ומואב טהרו בסיחון דרחמנא וכי כל היכא דהוי בענין מלחמה. וכי היכי שהשבאי קנה אותו למעשה ידיו יכול ישראל לקנותו ממנו ואפילו הוה ישראל גמור יכול הגוי לקנותו בחזקה במלחמה, כדכתיב וישב ממנו שבי, מדקרי ליה שבי דידיה שמע מינה קניה בחזקה. לרבו ראשון כדחזקיה, שאם אתה אומר ישתעבד לרבו שני יהא מפיל עצמו לגייסות כי יהא סבור שרבו שני נח לו. וכתב רבינו אלפסי ז"ל, וחזינן לגאון ז"ל דפסק הלכתא כרבנן ולא כרשב"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים. וכן הסכים הרמב"ן ז"ל וכתב דרבינו אלפסי ז"ל כגאון סבירא ליה מדכתב לה סתם ולא פליג עליה.
<h2>דף לח.</h2>
אמר רב שמן בר אבא א"ר יוחנן עבד שברח מבית האסורין יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור. תנן רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ואמר רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה ולרבא דאמר לאחר יאוש קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן אמר לך רבא טעמא מאי משום דחזקיה בורח שאני השתא לקטלא קא מסר נפשיה אפולי אפיל נפשיה לגייסות. פירוש. מבית האסורין, עבד כנעני של ישראל שנשבה וברח מבית האסורין של גוי. יצא לחירות, מלהשתעבד לרבו עוד. וכותב לו וכו', להתירו בבת ישראל ודוקא לאחר יאוש. לקטלא מסר נפשיה כדי לצאת מידי גייסות שהרי בורח מן האסורין ויודע שאם ישיגוהו יהרג.
<h2>דף לח:</h2>
אמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו. מתיבי מעשה בר' אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה מצוה שאני. תנו רבנן לעולם בהם תעבודו רשות דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר חובה. ההיא אמתא דהות בפום בדיתא דהוה קא עבדי בה אנשי איסורא אמר אביי אי לאו דאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כייפנא למרה וכתיב לה גיטא דחירותא רבינא אמר בהא מודה רב יהודה משום איסורא. פירוש. מצוה שאני, ואם תאמר וכי מפני מצוה להתפלל נדחה עשה שבתורה יש לומר דאין הכי נמי מצוה דרבים שני, וכן הא דרבינא לאפרושי רבים מאסורא עדיף ושרי. והלכתא כרבינא דבתרא הוא והלכתא כר' עקיבא דאמר חובה, דהלכתא כר' עקיבא מחברו הילכך הלכה כר' יהודה דקאי כותיה.
אמר רבא בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסייהו על דמפקי עבדייהו לחירות ודסיירי נכסייהו בשבתא ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעדן בי מדרשא דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתה בערב שבת ואחת קבעה סעודתה בשבת ושתיהן נעקרו. פירוש. דמפקי עבדייהו לחירות, ועברי בעשה. סיירי כו', מסתכלין שדותיהן בשבת לידע מה הם צריכים. בעדן בי מדרשא, שהחכם דורש דרשה לרבים בשבת והם יושבים בסעודה והיה להם להקדים או לאחר. בערב שבת, פרש"י בלילי שבת ואין זה כבוד שבת דקיימא לן כבוד יום עדיף והם מתכונים מפני בטול בית המדרש. ואית דמפרשי בערב שבת ממש ואינו תאב כשנכנס שבת ואיכא איסורא. ואע"ג דפרק ערבי פסחים [פסחים צ"ט ע"ב] קימא לן כרבי יוסי דאמר אוכל והולך עד שתחשך, זהו כשעשה כן לפעמים דרך עראי אבל לעשות כן דרך קבע אסור דמחזי כמזלזל בכבוד שבת. וכן פסק הר"ם במז"ל [שבת פ"ל ה"ד]. ועוד אפשר שלא היו אוכלין כלום משתחשך ולא מסדרים שלחנם, ואמרי התם [שבת קי"ט ע"ב], לעולם יסדיר אדם בערב שבת שלחנו אע"פ שאינו צריך [אלא] לכזית, הרמב"ן ז"ל.
<h2>דף לט.</h2>
תניא גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו והיו בהם עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמן בני חורין אבא שאול אומר גדולים קנו עצמן בני חורין קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם. פירוש. גר שמת, ואין לו יורשין וכל נכסיו הפקר. קנו עצמן, הן קודמין לכל אדם להחזיק בעצמן מן ההפקר. קטנים כל המחזיק, שאין להם יד לזכות לעצמן. אמר ר' יעקב בר אידי א"ר יהושע בן לוי הלכה כאבא שאול ור' חייא בר אבא א"ר יוחנן [אין] הלכה כאבא שאול. והלכה כאבא שאול מההוא מעשה דקדושין [כ"ב ע"ב] דגרסינן התם, רב יהודה הנדואה גר שאין לו יורשין הוה חלש על מר זוטרא לשיולי ביה חזייה דתקיף ליה עלמא טובא אמר ליה לעבדיה שלוף לי מסאני ואמטינהו לגו ביתאי איכא דאמרי גדול היה וזה פרש למיתה וזה פרש לעבדות ואיכא דאמרי קטן הוה וכדאבא שאול דתניא גר וכו' בריתא דהכא, אלמא הלכה כאבא שאול, כן כתב רבינו אלפסי ז"ל.
<h2>דף מ.</h2>
אמר ר' זירא אמר ר' חנינא אמר רבי עבד שנשא אשה בת חורין בפני רבו יצא לחירות. ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו שטר שחרור ודוקא כשרבו השיאו אשה. אמר ר' יהושע בן לוי עבד שהניח תפלין בפני רבו יצא לחירות מתיבי לוה ממנו רבו או שעשאו רבו אפטרופוס או שהניח תפלין בפני רבו או שקרא ג' פסוקים בבית הכנסת הרי זה לא יצא לחירות אמר רבה בר רב שילא כשרבו הניח לו תפלין. פירוש. יצא לחירות. דאי לאו דשחרריה לא הוה מנסיב ליה בת חורין. שהניח תפלין וכו', דאין דרך עבד להניח תפלין דמצות עשה שהזמן גרמא הוא דלילה ושבת לאו זמן תפלין הוא. אפטרופוס, על נכסיו דאי לאו דשחרריה לא הוה חשיב ליה. כשרבו הניח לו תפלין, ולאו משום דעבד אסור לברך במצות עשה שהזמן גרמא שהרי נשים קוראות קרית שמע ומברכות לפניו ולאחריו ואין ממחין בידם, ומעשה באשתו של יונה שהיתה מנחת תפלין, אלא טעמא דמילתא משום דכיון שהם פטורים ואינם רגילים להניח תפלין עכשו שרבו עצמו מניח לו חזקה אם לא שחררו לא היה מניח לו דקול יוצא עליו שהוא בן חורין.
כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה יורשין כופין את היורשין וכותבין לה גט שחרור אמרו לפניו ר' אמי ור' אסי אי אתה מודה שאם אין כותבין שבניה עבדים. כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי קורת רוח עשתה לי יעשו לה קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח מצוה לקיים דברי המת. פירוש. אמרו לפניו, לפני רבי יוחנן אי אתה מודה דאל ישתעבדו אינו לשון שחרור ולא לשון הפקר אלא שלא יטריחוה בעבדותם אבל ולדות היוצאין ממנה עכשיו עבדים הם ואמאי כופין לשחררו, ויפסידו ולדות מכאן ולהבא. הלא לא צוה אביהם כן. כי אתא רב שמואל וכו', ולא גרסינן אלא, ופליגא דרב דימי ואמר לא כך אמר ר' יוחנן אלא כך אמר. עושין לה קורת רוח, פירש רבינו אלפסי ז"ל, מאי קורת רוח עבדין לה דאי אמרה האי עבידתא לא מצינא למעבדה לא כייפינן לה. וכן כתבו בשם הלכות גדולות [הלכ' עבדים]. אבל רש"י ז"ל פירש, ואם אין רוחה נתקררה בלא שחרור ישחררוה. ולפי זה צריך לומר דאע"פ שהוא לא שחררה אלא שצוה לעשות למי שספק בידו לעשות דהיינו היורשים וקבלו עליהם בהכי איכא משום מצוה לקיים דברי המת. ואם תאמר וכי משום מצוה לקיים דברי המת דרבנן דחינן עשה דאורייתא דלעולם בהם תעבודו דהשתא ליכא מצוה דרבים כדלעיל, ולפירוש הרמב"ן ז"ל שאין קפידה אלא בדרך מתנת חנם ניחא דהכא הא נעשתה לו קורת רוח.
ההיא דיסקרתא דעבדי דאזדבן לגויים כלו מרואתא בתראי אתו לקמיה דרבינא אמר להו זילו הדרו אבני מרותייכו קמאי ונכתבו לכו גיטא דחרותא אמרו ליה רבנן לרבינא והאמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מאי טעמא גופיה לא קני ליה איסורא הוא דאיכא גביה איסורא לא מצי מקני ליה. אמר להו אנא כרב דימי סבירא לי אמרו ליה דרב דימי טעותא היא מאי טעותא דלא אמרה בלשון שחרור הא אמרה בלשון שחרור הכי נמי. פירוש. דיסקרא דעבדי, קרונא דעבדים של ישראל היו ומכרום לגוים ותנן המוכר עבדו לגוי יצא לחירות. כלו מרואתא, כלו אדוניהם האחרונים שהם הגוים. אתו, העבדים. לקמיה דרבינא, להתירם בבנות ישראל. הדרו וכו', חזרו על בני אדוניכם הראשונים ובקשו מהם לכתוב לכם גט חרות. אין לו תקנה, ואפילו בשטר. איסורא לא מצי מקני, לא מורית לבנו שאין הירושה אלא בדבר שיש בו ממון והאי כי זבניה פקע כספיה מניה ולא נשאר לו אלא האסור שבו שאסור בבת ישראל. כרב דימי סבירא לי, דאמר האומר בשעת מיתתו וכו' אל ישתעבדו בה ופקע ליה ממונא מיניה וקאמר כותבין לה גט שחרור. טעותא היא, שהרי הקשו לו ר' אמי ור' אסי. דלא אמרה אלא אל ישתעבדו בה כדלעיל לפי שאינו לשון שחרור, הא אמרה בלשון שחרור, כגון הרי את בת חורין הכי נמי דלאו טעותא היא וכופין דירושה היא להורישה לבניו וכותבין להם גט שחרור. ואפילו לר' יוחנן [ל"ט ע"א] דאמר המפקיר עבדו ומת אין צריך גט שחרור כאשתו הכא צריך משום שהמוכר עבדו לגוי אין מכירתו מכירה גמורה, כדלקמן [מ"ג ע"ב], ועדיין יש עליו שעבוד ממון. והלכתא כרבינא.
ההוא עבדא דבי תרי קם חד מיניהו שחרריה לפלגיה אמר אידך השתא שמעי בי רבנן ומפסדי ליה מינאי אזל אקנייה לבנו קטן שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב לו בראשו אנן קים לן בינוקא דמקרבא דעתא לגבי זוזי מוקמי' ליה אפטרופא ומקרקיש ליה זוזי וכתיב ליה גיטא דחרותא. פירוש. ומפסדי ליה מנאי כדתנן [מ"א ע"א] במתניתין, מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושהו בן חורין. אקנייה לבנו קטן, שאין ראוי לכופו בב"ד. והא דאמרינן לעיל [ל"ט ע"א] קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם, כלומר, לפי שאין להם יד לזכות בעצמם, והכא מדאקנייה אלמא יש להם יד לזכות. תירץ רבינו יצחק ז"ל דמדרבנן הוא דאית ליה זכיה, מפני דרכי שלום [ל"ט ע"א], אבל מדאורייתא אין לו זכיה. מוקמינן ליה אפטרופא, פרש"י ז"ל דתנוק זה הגיע לעונת הפעוטות דמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין והאפטרופוס לא מוקמינן ליה אלא לעיין בתקנתו ולשומו בדמים מעולים, דאפטרופין אינן רשאין להוציא עבדים לחירות, אלא העבד יכתוב לו שטר על חצי דמיו. ומקרקש ליה זוזי דבר מועט בידו וישחררנו מדעתו. והקשו עליו דקטן אינו בר שלוח וגטו אינו גט. ואי על ידי מכירה לא אמרו הפעוטות ממכרן ממכר אלא משום כדי חייו ומשום הפקר ב"ד הפקר שהפקירו מטלטלין שהוא מוכר וזכו אותם לקונה ממנו, אבל גט דאורייתא הבא להתירו בבת חורין אין כח ביד בית דין לעשותו שטר חספא בעלמא הוא, דבעי לכתבו בכונה על שמו דומיא דגט אשה, וקטן לאו בר כונה הוא. אלא הכי פירושא, הוא נתחכם ליתנו לקטן כדי לאסרו מן הדין אף אנו נתחכם אליו מן הדין ונעמיד לו אפטרופא כדי למכרו בזוזי לעצמו, דאף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מדינא דאורייתא. ובענין זה העמידוהו אדינא דאורייתא. והא דאיצטריך לקרקושי ליה בזוזי כדי שיתרצה במסירה משום חמדת המעות ולא ישגיח למניעת האב שהוא מונעו ומשיאו עצה שלא יתרצה למוכרו ויש לנו לחוש שמא בהסתת האב ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה. וכן פירש רבינו אלפסי ז"ל שהאפטרופוס משחררו ולא אמרו מקרקיש ליה בזוזי וכתב ליה גיטא על שמיה אלא משום שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה.
<h2>דף מ:</h2>
תנו רבנן האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין, עשוי הוא בן חורין, הרי הוא בן חורין [הרי הוא בן חורין], אעשנו בן חורין, רבי אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה. אמר רבי יוחנן וכלן בשטר. פירוש. הרי הוא בן חורין, כלומר באי זה מג' לשונות הללו הוא בן חורין. וקמ"ל דכשבא השתא לשחררו בלשונות הללו מהני ולפיכך בעינן שטר ואלו הוה טעמא משום הודאה לא בעיא שטר. אעשנו רבי אומר קנה, דהכי משמע אעשנו בן חורין בשחרור זה שאני מוסר לו עכשו. ואנן מוקמינן ליה בדכתב ליה הני לישני בשטרא ומסר ליה. וחכמים אומרים לא קנה, שאין זה אלא הבטחה שיעשנו בן חורין לאחר זמן בשטר אחר ועדיין לא עשה. רבי יוחנן אמר וכלן בשטר האי האומר דקתני, כותב הוא, שכתב לו אחד מן הלשונות הללו ומסר לו השטר, אבל באמירה בעלמא לא הוי בן חורין ולא פקע ממונא מיניה ומצי למהדר ביה, אם לא קנה מידו על ידי חליפין דהוי כקונה עצמו מידו בכסף או הוא שכיב מרע דדבריו ככתובין וכמסורין דמי.
תנו רבנן האומר נתתי שדה פלונית לפלוני, נתתיה לו הרי היא שלו, הרי היא שלו. אתננה לפלוני רבי אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה, אמר ר' יוחנן וכלן בשטר. פירוש. וכלן בשטר נמי דשדה הכי מפרשינן, דאילו בדבורא לא מקניא ארעא. פרש"י ז"ל, ואני שמעתי דאית דמפרשי, וכלן בשטר צריך לכתוב גט שחרור בעבד וגבי שדה שטר מתנה, והאומר דתני אמירה בעלמא היא. ויש להקשות בשלמא גבי עבד איכא למימר בלשון חירות פקע כספיה וקנה העבד עצמו בן חורין אבל גבי שדה מי איכא למימר הכי והיכי נימא קנה נהי נמי דגבי נתתי ונתתיה נימא הרי הודה שכבר נתן על ידי שטר או בקנין מתנה גמורה אבל אתננה היכי נימא רבי דקנה.
תנו רבנן האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני, חיישינן שמא זכה לו על ידי אחר. כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי, הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. נתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זכה לו על ידי אחר, כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים. מי אוכל פירות, רב חסדא אמר המזכה אוכל פירות רבה אמר משלשין את הפירות. ולא פליגא הא באבא הא בברא. פירוש. שמא זכה לו, גט שחרור. על ידי אחר, ואמר לו זכי בו לפלוני דזכות הוא לו דזכין לאדם שלא בפניו. ובתוספתא דבבא בתרא פרק עשירי, האומר נתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא נתן לי לא אמר כלום שמא זכה לו על ידי אחר, מדקתני לא אמר כלום משמע שהוא אוכל פירות כדברי נותן והודאתו של זה אין בה ממש, הרשב"א ז"ל. הודאת בעל דין, עבד או מקבל מתנה כיון דאמר לא קבלתי נאמן ויכול זה לחזור ולזכות בו אם רצה דאמרינן כסבור שקבלה זה מידו. ואם תאמר נותן נמי לימא הודאת בעל דין. תירצו בתוספות שהמקבל זכור יותר מן הנותן לפי שהנותן קדמה לו מחשבה לתתה וכסבור לפעמים שכבר נתן. ועוד דמספק אמרינן העמד קרקע בחזקתו. משלשין ביד שליש, נאמן עד שיבא אליהו. הא באבא, אם היה מקבל מתנה עצמו בחיים ואמר לא נתן לי נאמן והמזכה אוכל הפירות. הא בברא, אם היה מקבל מתנה מת ובנו אמר לא נתן שדה זו לאבא, משלשין את הפירות, דשמא יבואו עדים שנתן מתנה זו לאביו וזה לא ידע. וצריך לומר דמיירי כגון שהבן אומר שהיה באותו מעמד ולא נתן לאביו כלום ומשלשין דשמא נתן לו פעם אחרת והוא לא ידע, אבל אם הבן לא היה באותו מעמד והוא קצת מסופק היה לנו לומר הבן אוכל פירות דשמא זכה לו והבן לא ידע. גרסינן בקדושין פרק האומר [ס"ט ע"א], האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד, הרי ולדה בן חורין כמוה, דברי ר' יוסי הגלילי. וחכמים אומרים דבריו קיימין והלכתא כרבנן. רבינו אלפסי ז"ל.
מתניתין. עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושחררו שורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו. רשב"ג אומר אף אינו כותב אלא משחרר פירוש. אפותיקי, אם לא אפרע לך חובך ממקום אחר הרי זה לפניך לגבות. ושחררו, בגמרא מפרש כלה. גמרא. מי שחררו אמר רב רבו ראשון שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד אלא מפני תקון העולם שמא ימצאנו רבו שני בשוק ויאמר לו עבדי אתה כופין את רבו שני ועושה אותו בן חורין וכותב העבד שטר על דמיו רשב"ג אומר אין העבד כותב אלא המשחרר כותב במאי קמיפלגי במזיק שעבודו של חברו רשב"ג סבר חייב ורבנן סברי פטור. פירוש. שורת הדין וכו', לרבו שני, שלא היה גופו קנוי לו אלא משועבד ואתי שחרור ומפקע ליה לשעבוד כדרבא. הקדש, עשה שורו אפותיקי והקדישו קדושת הגוף למזבח. ודוקא קדושת הגוף, אבל קדושת דמים לא מפקע מידי שעבוד כדתנן [ערכין כ"ג ע"ב], מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו. והקדש כללא הוא לכל דבר שנאסר גופו ואין לו פדיון וכיון שאין פדיון מפקיעו אף שעבוד בעל חוב אינו מפקיעו דלא עדיפא טיפרא מנתינת דמים. ומהאי טעמא קונמות מפקיעין נמי מידי שעבוד, וכדאמרינן פרק אע"פ [כתובות נ"ט ע"ב], אמר רב אשי קונמות קדושת הגוף נינהו, וכן היא גירסת הגאונים שם. ולא חשיב אצטלא דפרסוה אמיתנא דפרק אלמנה לכהן גדול [יבמות ס"ו ע"ב] משום דבכלל הקדש דרבא איתיה. ומצינו מכר דמפקיע מידי שעבוד כגון עשה שורו אפותיקי [ב"ק י"א ע"ב] ומכרו שאין בעל חוב גובה ממנו. ולא חשיב ליה רבא משום דמדינא בעל חוב גובה ממנו, אלא שתקנו תקנה ללקוחות לפי שאין לו קול. תדע דעשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה הימנו לפי שיש לו קול. והוא הדין נמי בשעשה שורו אפותיקי אגב מקרקעי שגובה בעל חוב כיון דאית ליה קלא, אבל קדושת דמים לא מפקע, וכן דעת הגאונים ז"ל. והרשב"א ז"ל מצא בירושלמי [פ"י ה"י] ראיה לדבריהם. חמץ, נכרי שהלוה את ישראל ושעבד לו חמצו ולא הרהינו אצלו, אתי אסור חמץ ומפקע ליה לשעבודיה דגוי והוה ליה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה. עבדי אתה, ויוציא לעז על בניו. המשחרר כותב, שטר לבעל חובו על דמיו הואיל והזיק שעבודו ישלם לו. והלכתא כרשב"ג דקימא לן דדינינן דינא דגרמי. ודוקא כשמזיקו לגמרי שאין לו שעבוד אחר על אותו חוב אז הוא חייב אבל אם יש לו שעבוד אחר לא חשיב מזיק ופטור. והאי היזק דהכא (הכר) [היזק] ניכר הוא כיון שנפקע שעבודו לגמרי והוי כמוחל [שטר חוב] ומראה דינר ודן את הדין שכלן חייבין בגרמא ואפילו בשוגג דהוי כנוטל כיסו ממנו ונותנו לאחר, הרמב"ן ז"ל.
<h2>דף מא.</h2>
תנו רבנן העושה שדהו אפותיקי ושטפה נהר גובה מן שאר נכסים ואם אמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו אינו גובה משאר נכסים. תניא אידך העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב ולכתובת אשה גובין משאר נכסין, רשב"ג אומר בעל חוב גובה משאר נכסים אשה אינה גובה משאר נכסים שאין דרכה של אשה לחזור על בתי דינין. פירוש. אפותיקי, כתב הרשב"א ז"ל, כתוב בפרושי הרמב"ן ז"ל, פר"ח ז"ל, אפותיקי סתם כגון משכנתא. וכן כתב רבינו ז"ל בתשובה [שו"ת הרי"ף סימן ר"ד]. ומשמע שאפותיקי סתם הוא שמשכן לו שדהו לאכל פירות בכדי דמיהן או בנכיתא והתנו שיהא גובה ממנו לזמן פלוני אם לא פרעו. ומשכונה סתם היא שאין כתוב בה גובינא כלל. וכן כתב הרב אלברג'לוני. ומיהו באפותיקי כל זמן שלא שטפה נהר אין לו אלא מאותה שדה. ושטפה נהר, כל השדה וגוף הקרקע מקולקל שהמים צפין עוד לעולם עליה. גובה משאר נכסים, אם אמר לו אם לא פרעתיך גבה מזו, לא קמה ליה ברשותיה, ולאו אדעתא דידיה לחודיה אוזפיה וחייב באחריות וגובה משאר נכסים. גובין משאר נכסים, כלומר אם רצה מוכר את אלו והם גובין משאר נכסין בעל כרחן דאמרי להו לקוחות הנחנו לכם מקום לגבות ממנו, ובאפותיקי סתם היא, ומשום הכי קתני גובין משאר נכסין. וכן כתב רבינו אלפסי ז"ל בתשובה [שם], וז"ל, זו (דר"ג) [דרשב"ג] שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין לאו בהיכא דאמר לה לא יהא לך פרעון אלא מזו דוקא, דהיכא דכתיב ביה כך לא אמרינן דגביא משאר נכסים אלא באפותיקי סתם דוקא, ולדעתו של רשב"ג אע"פ שהוא סתם אינו יכול לוקח לסלקה ממנה לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין ע"כ. ומיהו נהי שאין יכול לוקח לסלקה אם היא עצמה רוצה לגבות משאר נכסים פלוגתא היא, רש"י ז"ל לפי דבריו משמע שסובר שאינה גובה משאר נכסים שאינם אחראים לה, עשה אפותיקי סתם לגבי כתובת אשה כאפותיקי מפורש. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה [שם], אפילו מת בעלה של אשה והיה לה אפותיקי סתם בכתובתה אינה חוזרת על לוקח אחרון שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין ע"כ. ואלו בתוספתא דכתובות [פ"ב ה"ו] תניא, העושה שדהו אפותיקי לכתובת אשה ומכרה לאחר ידה על העליונה רצתה גובה ממנו רצתה גובה משאר נכסים. ודעת הרשב"א ז"ל נוטה כדתניא בתוספתא. אינה גובה משאר נכסים הא דנקט אינה גובה, לאו דוקא, דא"כ הוה משמע דשדה זו מכור הוא עד שעת גובינא וליתא דלרשב"ג בטל מקח לאלתר כדמוכח בירושלמי להדיא, דפליגי התם פרק אלמנה לכ"ג [פ"ז ה"א], רבנן ורשב"ג, העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה רשב"ג אומר אינה מכורה שלא עלת על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין. ואמרינן התם בשמכרן לשעה אנן קימין אבל אם מכרן לעולם אפילו רבנין מודו שאינן מכורין. אלא ודאי אגב דנקט תנא קמא גובה נקט רשב"ג אינה גובה. ובפרק אלמנה לכ"ג [יבמות ס"ו ע"ב] גבי נכסי צאן ברזל דאמרינן, המכנסת שום לבעלה רצה הבעל למכור לא ימכור. ובירושלמי [פ"ז ה"א] משוה דין אפותיקי לנכסי צאן ברזל. והרשב"א ז"ל כתב, זה לשונו, ולענין פסק הלכה כתב רבינו הרב ר' יונה ז"ל בפרק חזקת הבתים דהלכה כרשב"ג. והביא ראיה מדתנן [נ"ה ע"ב] לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל, ואוקמה רבה בר רב הונא באותן שלש שדות. וסתמן של דברים דין בטול מקח בשלשתן על דרך אחד, וכי היכי דבנכסי צאן ברזל דהיינו שדה שכתב לה שום משלו מקחו בטל לאלתר משום שבח בית אביה, כדאיתא בפרק אלמנה לכ"ג [שם], הכי נמי באפותיקי דהיינו שדה שכתב לה בכתובתה ושייחד לה בכתובתה מכרו בטל לאלתר. והא דאמרינן בירושלמי [כתובות פ"ו ה"ג], מה ראו חכמים לומר בכלים פוחת חומש, שמו דעתה של אשה שהיא רוצה לכלות כליה ולפחות חומש, א"ר יוסי הדא אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו, דמשמע דוקא משום האי טעמא ולא שייך בקרקע, לא היא דכל שכן בקרקעות שהיא סומכת עליהן בגביית כתובתה, אבל במטלטלין שאין דעתה עליהם שהרי הם פוחתין והולכים ובלים אימא לא, קמ"ל דמכל מקום רוצה היא לבלותם עצמה ולפחות חומש משום דשבח בית אביה הוא שתהא משתמשת בכליה. וכשמכרן לשעה נמי, כלומר, לשנה או לשנתים, מסתברא דהלכתא כרשב"ג כיון דקאי ר' יוחנן בירושלמי כותיה, דר' יוחנן רביה דר' אלעזר הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, אלו הן דבריו ז"ל. וכתב בשם הר"א אב"ד ז"ל שהלכה כרשב"ג. והרמב"ן ז"ל כתב פרק אלמנה לכ"ג, דאפילו באפותיקי מפורש המכר קיים עד זמן גביית כתובתה שהרי אם רצה מסלקה הוא בדמים ולאו בעלת דברים דידיה היא עד שתבא לגבות כתובתה. חלק ז"ל בין נכסי צאן ברזל לאפותיקי אפילו מפורש. ויש אומרים דבאפותיקי מפורש דוקא המכר בטל כנכסי צאן ברזל. וכתב הרשב"א ז"ל, וכבר הראה פנים רבינו ז"ל דדין אפותיקי כיון שייחד לה לכתובתה ודין נכסי צאן ברזל שוין בדבר זה וכמו שמשוה אותן בירושלמי.
מתניתין. מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי בית הלל. אמרו להם בית שמאי תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול, יבטל, והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר לא תוהו בראה לשבת יצרה. אלא מפני תקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי. פירוש. תקנתם את רבו, שאינו חסר כלום. לישא שפחה אינו יכול, מפני צד חירות שבו. לישא בת חורין אינו יכול, מפני צד עבדות שבו. ואע"ג דיכול לישא ממזרת או נתינה, כדאיתא פרק עשרה יוחסין [קדושין ס"ט ע"א], אין זה תקנה להרבות ממזרים או נתינים בעולם. לא תהו בראה, יוצר הארץ לא על תהו להיות ריקנית בראה אלא להיות בה ישוב יצרה.
<h2>דף מא:</h2>
גמרא. תנו רבנן המשחרר חצי עבדו ר' אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה. אמר רבא מחלוקת בשטר אבל בכסף דברי הכל קנה. פירוש. רבי אומר קנה, והוי חציו בן חורין מדכתיב בשפחה חרופה והפדה לא נפדתה או חפשה לא ניתן לה, סתם פדיון בכסף וחפשה הוא שטר, דגמרינן לה לה מגט אשה. מה כסף בין כלו בין חציו כדיליף מוהפדה אף שטר בין כלו בין חציו. וחכמים אומרים לא קנה, דגמרינן לה לה מאשה, מה אשה לחציה לא, שאין אשה מתגרשת מבעלה לחצאין אף עבד לחציו לא. אבל בכסף דברי הכל קנה דוהפדה לא נפדתה פדויה ואינה פדויה משמע והלכתא כרבא. ועבד של שני שותפין ושחרר כל אחד חלקו, אע"ג דלכל שותף כששחררו, חציו עבד וחציו בן חורין הוא, מכל מקום כיון דכל חד מיניהו לא שייר בקנינו קנה לדברי הכל בין בכסף בין בשטר. אבל המשחרר שני עבדים בשטר אחד לא קנו כלל, דכתיב לה ולא לה ולחברתה, דאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד וכן שני עבדים אין משתחררין בגט אחד, כיון דגמרינן לה לה מגט אשה.
<h2>דף מג:</h2>
מתניתין. המוכר את עבדו לגויים או לחוצה לארץ יצא בן חורין. פירוש. יצא בן חורין, אם ברח מן הגוי, או קנסוהו בית דין לפדותו כדאמר לקמן דקונסין אותו לפדותו וכשיפדנו לא ישתעבד לו וקנס חכמים הוא הואיל והפקיעו מן המצות. וכן לחוצה לארץ יצא לחירות, ואפילו מכרו לישראל מפני שהוציאו מארץ ישראל לחוצה לארץ. ובגמרא מפרש את מי קנסו את הלוקח או את המוכר.
גמרא. תנו רבנן המוכר עבדו לגויים יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו ראשון. בעו מיניה מר' אמי עבדו שהפיל עצמו לגייסות ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם מהו שיטול את דמיו. אמר ליה ר' ירמיה לר' זריקא פוק במכלתיך ועיין. נפק דק ואשכח דתניא המוכר ביתו לגוי דמיו אסורין וגוי שאנס ביתו של ישראל ואין בעליו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם מותר ליטול את דמיו וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם. ודילמא הני מילי בית דכיון דלא סגיא ליה בלא בית לא אתי לזבוני אבל עבדא כיון דסגי ליה בלא עבד אתי לזבוני. אלא מדשלח ר' אמי, מני אמי בר נתן תורה יוצאה לכל ישראל עבד שהפיל עצמו לגיסות ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם מותר ליטול את דמיו וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם. פירוש. עיין במכלתיך, במשנה הסדורה לך לידע מה ישיב. המוכר ביתו לגוי בארץ ישראל, דאמר קרא לא תחנם לא תתן להם חניה בקרקע. וכותב לו שטר ומעלה בערכאות, פרש"י ז"ל ואע"ג שחשיבות הוא להם שנראה כמחשיב תורתם. וקשה לר"ת דהא דתנן [י' ע"ב], כל השטרות העולות בערכאות של גוי כשרין אפילו לכתחלה משמע. אלא פירש ר"ת ז"ל דאע"ג שנראה כמקיים המקח לרצונו. מני אמי, כך שלח להך דבעו מיניה, מני אמי בר נתן תצא הוראה זו לישראל.
<h2>דף מד.</h2>
אמר ר' יהושע בן לוי המוכר עבדו לגוי קונסין אותו עד עשרה בדמיו אמר ריש לקיש המוכר בהמה גסה לגוי קונסין אותו עד עשרה בדמיו. פירוש. בהמה גסה, אין מוכרין בהמה גסה לגוי גזרה משום שאלה ושכירות ונסיוני במסכת ע"ז [ט"ו ע"א]. עד עשרה בדמיו, כלומר, שמחייבין אותו להחזירה מיד הלוקח ואם אינו מקבל ממנו מוסיף לו בדמים עד שמגיע לעשרה בדמים שנטל ממנו, ואם לא החזיר לו אחר כך פוטרין אותו. וחזינן לגאון דאמר לא מגבינן האי קנסא אלא בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ לא ולא מגבינן קנסא בבבל, עכ"ל רבינו אלפסי ז"ל.
בעא מיניה ר' ירמיה מר' אסי מכר ומת מהו שיקנסו בניו אחריו אמר ליה לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן. פירוש. מהו שיקנסו בניו לפדותו. לבריה לא קנסו, והכי פשיט בגמרא מאסור שביעית שהוא אסור חמור דקשה אבקה של שביעית ואם זבלה האב לא תזרע למוצאי שביעית, ואפילו הכי אם מת בנו זורעה כל שכן הכא, וכן באיסור מלאכה בחול המועד דלא קנסינן בנו אחריו. גרסינן פרק החולץ [יבמות מ"ח ע"ב] אמר ר' יהושע בן לוי הלוקח עבד מן הגוי ולא רצה למול מגלגל עמו כל שנים עשר חדש וחוזר ומוכרו לגויים או לחוצה לארץ.
<h2>דף מה.</h2>
פיסקא. המוכר עבדו לחוצה לארץ יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני. אמר ליה אביי לרב יוסף מאי חזית דקנסינן ליה ללוקח ליקנסיה למוכר אמר ליה לאו עכברא גנב אלא חורא גנב אמר ליה אי לאו עכברא חורא מנא ליה. מסתברא היכא דאיכא איסורא התם קנסינן. פירוש. לחוצה לארץ, ואפילו מכרו לישראל. וצריך גט שחרור מרבו שני דלדידיה קנסינן. ואם תאמר אמאי קנסינן ליה ללוקח והא אין הלוקח יכול להוציאו אי לא בעי העבד למפק בתריה כדתנן בפרק בתרא דכתובות [ק"י ע"ב], ואין הכל מוציאין לאיתויי עבד עברי וכו', ואם יצא מרצונו הוא אבד את זכותו כדתני ר' חייא. ויש לומר דקנסוה רבנן שמא ישדלהו רבו שני בדברים לצאת אחריו ויצא. ומיהו במשדל עבדו לצאת עמו מדעת ויצא אין קונסין אותו דכל כך לא קנסו, שאפילו ישראל גמור שיוצא אין מעכבין בידו ואין קונסין אותו. חורא, חור שהעכבר נכנס לתוכו ונצל מפני רודפיו. חורא מנא ליה הגניבה. היכא דאיתיה לאסורא, והנה העבד ביד הלוקח.
ההוא עבדא דערק מחוצה לארץ לארץ ישראל אזל מריה אבתריה אשכחיה אתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה זיל נכתוב לך שטרא אדמי וכתוב ליה גיטא דחרותא ואי לא מפקענא ליה מנך מדרבי אחי ברבי יאשיה, דאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו בעבד שברח מחוצה לארץ לארץ הכתוב מדבר. פירוש. בתריה, להשיבו בחזקה. מפקענא, איכא דמקשו הא דר' אחי מה נפשך או בדמי או בלא דמי, אי בלא דמי אמאי אמר ליה זיל נכתוב לך שטרא ואי בדמי אמאי אמר ליה מפקענא דמשמע בלא דמי. יש מתרצים דלאיומי אמר ליה מפקענא. ואומר הרמב"ן ז"ל, שאין דרך להפקיע ממון דרך איום שלא כהלכה, אלא ודאי הלכה כר' אחי ומפקעינן ליה בחנם כפשטיה דלא תסגיר. והא דאמר ליה נכתוב שטרא משום תקנת עבדים שלא יאסרום בני חוצה לארץ בשלשלאות של ברזל כדי שלא יברחו. ופירש הרשב"א ז"ל נכון דאמר דלאו לגמרי קאמר דמפקע ליה דלא אמרו אלא שאין מוסרין אותו לרבו להוציאו הא בארץ משתעבד או מוכרו לאחרים, אלא מפקענא ליה דכל שאין אתה עולה כאן לא תשתעבד בו ונמצא שאין לך לא דמיו ולא עבודתו. בפירקא קמא [ח' ע"א] גרסינן, בעו מיניה מר' חייא בר אבא המוכר עבדו לסוריא כמוכר לחוצה לארץ דמי או לא. אמר להו תניתוה ר' מאיר אומר עכו כארץ ישראל לגיטין לגיטין אין לעבדים לא וכל שכן לסוריא דמרחקא טפי.
מתניתין. אין פודין את השבויין יתר מכדי דמיהן מפני תקון העולם, רשב"ג אומר מפני תקנת שבויין. ואין לוקחין ספרים תפלין ומזוזות מן הגויים יתר על דמיהן מפני תקון העולם. פירוש. מפני תקון העולם, מפרש בגמרא דאין פודין אותו אפילו מנכסיו של שבוי עצמו ביותר מכדי דמיו דילמא ניגרבו וניתו טפי מפני חמדת הממון שידעו שימכרו אותן ביוקר. והכי תניא פרק נערה שנתפתתה [כתובות נ"ב ע"א] גבי נשבית והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמים רשב"ג אומר אין פודין את השבויים יתר מכדי דמיהן מפני תקון העולם אלמא דסתם מתניתין דהכא כותיה אזיל, ואסיקנא התם אפילו היתה כתובתה על פרקונה. והכי גרסינן בירושלמי [פ"ד ה"ו], אין פודין את השבויין מפני תקון העולם דלא ניגדו שביי ומיתי. והא דלוי בר דרגא דפרקה לברתיה בתריסר אלפי דינרי שלא ברצון חכמים עבד כדאיתא בגמרא. והא דאמרינן לקמן [נ"ח ע"א] בר' יהושע שפדה אותו תינוק בממון גדול. יש לומר דטעמא משום דחזא ביה דהוי צורבא מדרבנן ולא אמרו בתלמיד חכם שאין פודין אותו אלא בדמיו דתלמיד חכם שמת אין לנו תמורתו ולא דמו לשאר אינשי שיש לנו כיוצא בהן. ותלמיד חכם קודם לפדותו למלך כדאיתא במסכת הוריות [י"ג ע"א], הילכך אין לחמוד כסף וזהב עליו, הרמב"ן ז"ל, והרשב"א ז"ל.
<h2>דף מה:</h2>
גמרא. אמר רב נחמן נקיטינן ספר תורה שכתבו מין ישרף, כתבו גוי יגנז. נמצא ביד מין יגנז ביד גוי אמרי לה קורין בו ואמרי לה יגנז חיישינן שמא גוי כתבו. פירוש. מין, אדוק בעבודה זרה כגון כומר. ישרף, דודאי לשם עבודה זרה כתבו. יגנז, דשמא הוא כתבו שלא לשם עבודה זרה, נמצא ביד מין יגנז, דספק הוא אם כתבו אם לאו. וכן נמצא ביד גוי. והנהו דאמרי קורין בו משום דספק ספקא הוא דשמא ישראל כתבו ואם תמצא לומר הוא כתבו שמא למכור לישראל ולא לשם עבודה זרה כתבו.
מתניתין. המוציא את אשתו משום נדר לא יחזיר משום שם רע לא יחזיר. רבי יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר ושלא ידעו בו רבים יחזיר. ר' מאיר אומר כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר ושאינו צריך חקירת חכם יחזיר. אמר רבי אלעזר לא אסרו זה אלא מפני זה. אמר רבי יוסי בר יהודה מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו קונם אם איני מגרשך וגרשה והתירו לו חכמים שיחזירנה מפני תקון העולם. פירוש. משום נדר, שנדרה ואמר אי איפשי באשה נדרנית. משום שם רע, שיצא עליה לעז של זנות. לא יחזיר, ואפילו נמצאו דברים בדאין או הנדר התירו חכם. ואיכא דמפרש טעמא בגמרא משום קלקולא, דשמא לאחר שתנשא לאחר נמצא שם רע שאינו שם רע, או חכם התיר הנדר, ויאמר אילו הייתי יודע כן אפילו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשיך, אבל עכשו שיאמרו לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום כן לא יחזיר לעולם תו לא מצי לקלקולה. שידעו בו רבים, שנדרה ברבים לא יחזיר דסבר ר' יהודה כל נדר שהודר ברבים אין לו הפרה. ואיהו לא חייש לקלקולא אלא קנס חכמים הוא שלא יחזיר משום פריצותא, משום ונוסרו כל הנשים ולא יהיו בנות ישראל פרוצות, וכי נדרה ברבים הוי פריצות אבל שלא ידעו בו רבים לא קנסו דלא הוי פריצות. שצריך חקירת חכם, לילך אצל חכם ולבקש פתח לחרטה ואין הבעל יכול להפר. לא יחזיר, דאית ליה נמי טעמא משום קלקולא והוה מצי למימר לא ידענא שהיה חכם יכול להתירה. ושאינו צריך חקירת חכם, כגון נדרים שיש ענוי נפש או דברים שבינו לבינה. יחזיר דאין יכול לקלקלה דכולי עלמא יודעין שיש מפירין, ועוד שאינה צריכה פתחים ולא חרטה. וכן נראה שפירש בירושלמי [פ"ד ה"ז]. ובתוספתא [פ"ג ה"ח] פרשו שאין צריך חקירת חכם אפילו בשאר נדרים ובתולה בדבר, כגון שנדרה מחמת שהכה את בנה או שגנב את כיסה דכולי עלמא ידעי שאינו נדר כשנמצא שלא גנב ולא הכה והיה לו להמתין עד שיתברר, וכל שלא המתין איגלאי מילתא דלאו מחמת כך גרש אלא עלה מצא לגרש. לא אסרו זה, שצריך חקירת חכם להחזיר אלא מפני זה, שאינו צריך חקירת חכם, דכשצריך לא היה לנו לחוש לקלקול לפי שאינו יכול לומר אלו הייתי יודע שחכם יכול להתירה לא הייתי מגרש דאנן סהדי דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין לילך לישאל על נדרה, אלא מפני נדר שאינו צריך חקירת חכם ובעל יכול להפר אסרו את כולם שלא יאמר אלו הייתי יודע שהייתי יכול להפר לא הייתי מגרשיך. מעשה בצידן, פריש בגמרא חסורי מיחסרא, והכי קתני, במה דברים אמורים שנדרה היא אבל נדר הוא יחזיר ואמר ר' יוסי בר יהודה מעשה נמי בצידן והתירו לו חכמים משום דליכא למיחש לקלקולא. דליכא למיחש לקלקולא ואפילו לר' אלעזר דבאין צריך חקירת חכם יכול לומר לא הייתי יודע בנדרה היא, מכל מקום בנדר הוא יחזיר דלא מצי למימר לא הייתי יודע שהכל יודעין שיש לנדרים הפרה והיה לו לישאל, אבל אין אדם עשוי להביא אשתו לב"ד על הספק לכולי עלמא. מפני תקון העולם, שלא נמצא כאן לאסור.
גמרא. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן והוא שאמר לה משום נדר אני מוציאך ומשום שם רע אני מוציאך קסבר טעמא מאי משום קלקולא אי אמר לה הכי מצי מקלקל לה כדתניא אמר ר' מאיר מפני מה אמרו המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר [ומשום נדר לא יחזיר] שמא תלך ותנשא לאחר ונמצאו דבריו בדאין ויאמר אלו הייתי יודע שכן אפילו היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרין לפיכך אומרים לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום שם רע ומשום נדר לא יחזיר. פירוש. והוא שאמר לה בשעת גירושין, בההוא הוא דאסרו רבנן להחזיר אבל אי לא אמר הכי מותר להחזיר. ומיהו לרבי מאיר דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו צריך לפרש שכפל דבריו ואמר ואם לאו משום שם רע או משום נדר לא הייתי מוציאך. ומכל מקום אע"פ שכפל כן כשמודיעין אותו שלא יחזיר ואינו משהה לחקור קודם שיגרש משמע שבדעתו היה לגרשה ועילא מצא ושוב אינו יכול לקלקלה. וזהו הדין בכפל דברים בעלמא, אבל ודאי אי אתני תנאה ממש ואמר אם נמצאו דברים בדאים לא יהא גט, אפילו אמרו הוי יודע וכו', אינה מגורשת לעולם ויחזיר אם לא נתקיים התנאי. והקשה הרמב"ן ז"ל לר' מאיר היאך יפסל משום כפל זה בלא תנאי ממש והא בעינן תנאי גמור כדיליף מתנאי בני גד ובני ראובן. ותירץ שאין דין התנאים אלא בדבר שאפשר לקיימו או לבטלו אבל מגרש על דעת מה שעבר אינו בדין התנאים אלא בגלוי דעתא בלחוד מפסיל. טעמא מאי משום קלקולא ויאמר אלו הייתי יודע וכו', וכן אמרתי בשעת גירושין. לפיכך אומרים לו וכו', ושוב אינו נאמן לומר דכיון שידע שאסור לו להחזירה אפילו לא תנשא לאחר ולא חש להמתין ולבדוק אחר הדברים גלה בדעתו שלא היתה חביבה עליו, ולפי זה מצינו לפרש גט בטל כפשטו בטל ממש, וכן נראה דעת רש"י ז"ל, והרמב"ן ז"ל ואף מן הירושלמי [פ"ד ה"ז] נראה כן. ותמה הרשב"א ז"ל, כיון דגלוי דעת זה מבטל הגט כתנאי גמור כההוא דזבין ארעא אדעתא בפרק האומר [קדושין מ"ט ע"ב], וכדאמרינן נמי [כתובות צ"ז ע"ב] בזבין ולא אצטריכו ליה זוזי, וזה המתין ובדק ולא מצא ואחר שגרש נמצאו הדברים בדאין מה יעשה עוד. ואף כי אמרינן ליה שאינו יכול להחזיר מאי הוי, אי איהו שתיק אנן מי שתקינן כבר התנה, ועוד מתי ימתין נמצא שהגט בטל הוא. לפיכך פרשו בתוספות שאין קלקול זה מן הדין אלא חשש לעז שיוציא הבעל ויערער על הגט וברייתא דנמצא גט בטל לדבריו דבעל קאמר. וכל שאתה אומר לו שאינו יכול להחזיר אף הוא לא ישתדל להוציא עליו לעז בכדי. ולזה הפירוש גלוי דעת זה לא פסיל גיטא לר' מאיר אלא דוקא תנאי גמור. ופסק רבינו אלפסי ז"ל כהך ברייתא דטעמא דמתניתין משום קלקולא. ומיהו אם עבר וכנס אינו מוציא דגרסינן בפרק כיצד [יבמות כ"ה ע"א] שלח ליה רבה בריה דרב הונא לרבה בר רב נחמן ילמדנו רבינו כנס מהו שיוציא ואסיקנא ולא היא התם אלומי אלמיה לקליה הכא אמרינן קים ליה בקליה וליתיה.
<h2>דף מו.</h2>
פיסקא. מעשה בצידן וכו', מאן תנא דקתני מעשה חסורי מחסרי והכי קתני במה דברים אמורים שנדרה היא אבל נדר הוא יחזיר ואמר ר' יהודה מעשה נמי בצידן. מאי קונם אמר רב יהודה באומר יאסרו כל הפירות העולם עלי אם איני מגרשה. מפני תקון העולם, מאי מפני תקון העולם אמר רבינא הכי קאמר אין בזו מפני תיקון העולם. פירוש. מאי תנא, לעיל שיביא עליו מעשה זה דהא לעיל לא איירי אלא בנדרה היא ומעשה זה אינו אלא בנדר הוא. אבל נדר הוא שיגרשנה יחזיר, אם ירצה דליכא למיחש לקלקולא דכולי עלמא ידעי שהנדרים נתרים על ידי פתח וחרטה ובידו הוא לילך אצל חכם ויתחרט, אבל בנדרה היא אינה יודעת שיש לה התר דסבורה דאדעתא דכלהו פתחים נדרה והבעל נמי טועה בכך ולפיכך אתי לקלקולא. מאי קונם, הלא קונם לשון הקדש הוא שאוסר הדבר עליו כהקדש ומה אסר זה עליו. יאסרו כל פירות, והכי קאמר קונם פירות העולם עלי אם איני מגרשיך. אין בזו, כלומר התירו לו חכמים שיחזירנה כיון דטעמא דמתניתין מפני תקון העולם והכי לא שייך ולישנא קלילא נקט.
<h2>דף מו:</h2>
מתניתין. המוציא את אשתו משום איילונית ר' יהודה אומר לא יחזיר וחכמים אומרים יחזיר. נשאת לאחר והיו לה בנים והיא תובעת כתובתה ר' יהודה אומר אומרים לה שתיקותיך יפה לך מדבוריך. פירוש. המוציא את אשתו, בגט קאמר, מדאמר לא יחזיר דחייש לקלקולא דשמא תנשא לאחר ותלד ויאמר אלו הייתי יודע שיש לה בנים אפילו היו נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשה, ואם מוציא בלא גט תפוק ליה דקלקולא עמה אלא ודאי בגט קאמר. וטעמא דצריכה גט פרש"י ז"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין. אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל כתבו דמתניתין לאו באילונית גמורה מיירי אלא בשנולדו בה קצת סמני אילונית, והיינו דתנן נשאת לאחר והיו לה בנים ואילונית גמורה דוכרניתא היא דלא ילדה. לא יחזיר, כדפירשנו במתניתין דבסמוך דמיירי שאמר לה משום אילונית אני מוציאך. ולמאן דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו מיירי שכפל דבריו ואמר ואי לאו משום אילונית לא (היה) [הייתי] מוציאך, ולפיכך כדי שלא יקלקלנה אם נשאת לאחר ותלד אומרים לו הוי יודע שהמוציא אשתו משום אילונית לא יחזיר לעולם, ואם אחר כן מגרשה שוב אינו יכול לקלקלה כדפירשנו במתניתין דלעיל. וחכמים אומרים יחזיר, משום דלא חיישינן לקלקולא וטעמא כדאיתא בגמרא. והיא תובעת כתובתה, מן הראשון שהוציאה בלא כתובה משום מקח טעות ועכשו נודע שלא הטעתו. ולפרש"י ז"ל אתי שפיר שמוציאה בלא כתובה כיון דאילונית גמורה היא אלא דקשיא ליה איך היו לה בנים עוד. ויש לומר כדתירץ רבינו אלפסי ז"ל דאמרינן השתא הוא דבריאת. ולפירוש אחר אתי שפיר שהיו לה בנים, אבל קשיא להו למה יוצאה בלא כתובה כיון דלאו אילונית גמורה היא. ותרצו דמכל מקום כיון שהורע כחה אין לה כתובה ואף היא אינה יכולה לתבוע כתובתה מספק, שתיקותיך יפה, שיאמר אלו ידעתי שסופי ליתן ליך כתובה לא גרשתיך, אבל כשהיא שתקה אנן נמי שתקינן כדאמרן טעמא דהשתא הוא דבריאת, או משום דכיון דאמרינן לה לא יחזיר אף הוא נותן גט גמור כדאיתא בירושלמי [פ"ד ה"ח]. ומכל מקום אומרים לה שתיקותיך יפה ליך מדבוריך משום תביעת הכתובה כדפרישית.
גמרא. למימרא (מאי) דר' יהודה חייש לקלקולא ורבנן לא חייש[י] לקלקולא והא איפכא שמעינן להו דתנן [המוציא] את אשתו משום שם רע לא יחזיר וכו' אמר אביי בההיא סבר לה ר' יהודה כר' מאיר וסבר לה כר' אלעזר בצריך סבר לה כר' אלעזר בשאינו צריך סבר לה כר' מאיר. דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא מאן חכמים ר' מאיר הוא דאמר בעינן תנאי כפול והכא במאי עסקינן בדלא כפליה לתנאיה. פירוש. דר' יהודה חייש לקלקולא, שמדבריו למדנו שאם ירצה לומר על מנת אילונית גרשתיך היה מקלקלה. ר' יהודה סבר לה כר' מאיר, לעולם ר' יהודה חייש לקלקולא וגבי נדר היינו טעמא דלא חייש דקסבר ליכא קלקולא דבנדר [ה]צריך חקירת חכם סבר לה כר' אלעזר דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין, הילכך לא מצי למימר אלו הייתי יודע וכו'. ובשאינו צריך חקירת חכם סבר לה כר' מאיר דאמר אין בעל טועה בנדר שבידו להפר ואינו יכול לומר לאחר זמן אלו הייתי יודע שאני יכול להפר לא גרשתיך. בעינן תנאי כפול, כדאיתא במסכת קדושין [ס"א ע"א], כל תנאי שאינו כתנאי בני גד אינו תנאי, אם יעברו ואם לא יעברו. וחכמים דמתניתין רבי מאיר ובדלא כפליה לתנאיה, שלא אמר בשעת גרושין אלא הוי יודעת שמשום אילונית אני מוציאך ולא אמר לה (ואי) [ואם] אי את אילונית איני מוציאך, והשתא הוי גט ואפילו אינה אילונית ולא מצי לקלקולה. ומכאן משמע דטעמא דלעיל משום קלקולא כדאמר רב יוסף לעיל משמיה דרב נחמן דהא סוגין הכי אזלא.
מתניתין. המוכר את עצמו ואת בניו לגוים אין פודין אותם אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהם. פירוש. אין פודין הואיל ורגיל בכך כדמוקי בגמרא, והוא שמכר ושנה ושלש.
גמרא. אמר ר' יוסי והוא שמכר ושנה ושלש. ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי אתא לקמיה דר' אמי אמר לי פרקן אמר ר' אמי תנן המוכר את עצמו ואת בניו לגויים אין פודין אותו אבל פודין את הבנים משום קלקולא וכל שכן הכא דאיכא קטלא. אמרו ליה רבנן לר' אמי האי ישראל משומד הוא דקא חזו ליה דקא אכיל נבלות אמר להו אימר לתאבון הוא דקא אכיל. והא זמנין דאיכא התירא ואיסורא קמיה ושביק התרא ואכיל איסורא אמר ליה זיל לא קא שבקי לי דאיפרק. פירוש. לודאי, אומה שאוכלין בני אדם. פרקן, פדני. משום קלקולא, שלא יטמעו בגויים. אימר לתאבון ולא הוי מין אלא משומד ובמינין הוא דאמרינן מורידין אבל לא מעלין אבל משומד אמרינן התם [ע"ז כ"ו ע"ב] סמי מכאן משומד. ואכיל אסורא, עדים העידו עליו כן דהוי אוכל נבלות להכעיס.
<h2>דף מח.</h2>
אמר רב יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דאמר ר' אסי אמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ואי סלקא דעתך קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון. פירוש. קנין פירות, הלוקח קרקע שיאכל הפירות עד עשר שנים ואחר תחזור הקרקע לבעליה. כקנין הגוף ומביא בכורים ויכול לומר מראשית פרי האדמה אשר נתת לי. לקוחות הן, דאין ברירה והוי כמי שהחליפו חלקיהן ומחזירין זה לזה ביובל משום מצות יובל. וכיון דירושה המתחלקת הויא לקיחה, אם בשעת היובל הוא לקנין פירות ולא קנין הגוף, ואין מביא וקורא לא משכחת מביא וקורא אלא בירושה שלא נחלקה כשנפלה מימי יהושע, דהיינו חד בר חד שלא היה לאביו מכל הדורות למפרע עד יהושע שני בנים לאיש אחד שיחלקו ירושה. והקשה רבינו תם ז"ל, והרי אנו היאך נמצא ידנו ורגלנו בבית המדרש דהא ביבמות פרק החולץ [ל"ו ע"ב] איפסיקא הילכתא בהדיא כר"ל דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. וקימא לן נמי דהאחין שחלקו לקוחות ומחזירין זה לזה ביובל, דהא אפסיק הלכתא בהדיא במסכת ביצה [ל"ח ע"א] דבדאורייתא אין ברירה. וקימא לן כרבא בפרק האיש מקדש [קידושין מ"ב ע"ב] דהאחין שחלקו לקוחות הן פחות משתות נקנה מקח. וכההיא דאמרינן פרק לא יחפור [ב"ב ס"ה ע"א] האחין שחלקו לקוחות הן ואין להם דרך זה על זה. וכיון דלקוחות הם וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון. וכמה תרוצין נאמרו בזה והמחוור שבכולם דאע"ג דקי"ל דהאחין שחלקו לקוחות הן לגבי שאר מילי משום דאין ברירה אפילו הכי אין מחזירין זה לזה ביובל מטעמא דאתמר בגמרא בפרק כל הגט [כ"ה ע"א] דמכר ממש אמר רחמנא דתהדר ירושה ומתנה לא, ולא סבירא לן כר' יוחנן דאמר מחזירין זה לזה ביובל. וכן תרצו בתוספות בשם רבינו יצחק זצ"ל, הריטב"א.
<h2>דף מח:</h2>
אמר אביי נקיטינן בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה ולא אמרן אלא דליכא פירא בארעא מגו אבל איכא פירא בארעא מגו דמשתעי דינא אפירא משתעי נמי אגופה. פירוש. צריך הרשאה, מאשתו אם בא לדון עם שום אדם בגוף הקרקע דאי ליכא הרשאה מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את. ומיירי בנכסי מלוג שלה דהני מקרו נכסיה אבל בנכסי צאן ברזל דידיה נינהו ולא צריך הרשאה עליהו. ומכל מקום כל שלא נתחייב עליהם בדין מחמת ראיה אלא משום הודאתו לא הוי חיובא לדידה אם אין בידו הרשאה כשם שאין שעבודו וממכרו קיים בהם, דאם לא כן לא אשתכח דמצי לזבוני או לשעבודי דהא בהודאתו מצי לאפקועינהו מנה ולמעבד קנוניא. דאיכא פירא בארעא, השתא בשעת תביעה והוו להו כשותפי, דקי"ל בכתובות [צ"ד ע"א] דהיכא דאיתיה לחבריה במתא ולא אתא שליחותיה עבד אבל ליתא במתא לא עבד שליחותא וצריך הרשאה דמציא אמרה אלו הוינא התם הוה טעיננא טענתא דזבינא מדינא כדאמרינן התם באחי ושותפי. אבל היכא דליכא פירא השתא בארעא לא חשיב שותף ותביעת פירות שאכל תביעה באפי נפשה היא וכיון דכן אגופה דארעא בעי הרשאה, הריטב"א בשם רבו ז"ל.
הנזקין שמין להם בעדית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזבורית ר' מאיר אומר אף כתובת אשה בבינונית. אין נפרעין מן נכסי יתומים אלא מן הזבורית. אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפילו הם זבורית. אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תקון העולם. המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם. פירוש. שמין להם נזקם וגובין דמי הנזק מעדית שבנכסי המזיק, שנוח לו לאדם לגבות מן הקרקע עדית מעט ולא לגבות הרבה מן הזבורית וכלהו מפני תקון העולם כדמפרש בגמרא. ואם תאמר בשלמא בעל חוב בבינונית איכא תקון העולם כדי שלא תנעול דלת בפני לוין דאלו מדאורייתא דינו בזבורית כדעולא, דאמר עולא [נ' ע"א] דבר תורה בעל חוב בזבורית שנאמר בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים, אלא כתובת אשה שאין בה משום נעילת דלת אם כן דינה הוא בזבורית ומאי תקון העולם איכא. יש לומר תקון העולם הוא שלא נחמיר בה כבבעל חוב אלא לאוקומה אדינה שהוא זיבורית כדי שלא תנעול דלת בפני נשים שלא יקפצו עליהן האנשים שאם גובות בבינונית ממנעי ולא נסבי. ובהכי מתרצא נמי לרשב"ג דאמר בכתובות [י' ע"א] דכתובת אשה מדאורייתא דגמר לה מאונס ומפתה מדכתיב כמהר הבתולות, ואונס ומפתה דיניהו בעידית כדמוכח בבבא קמא [ד' ע"ב], וכתובה נמי הוה דינא בעידית אלא משום תקנתן של נשים וכדאמרינן בכתובות [פ"ב ע"ב] היו מזקינין ולא היו נושאים נשים. ומיהו מסתברא דרשב"ג נמי לאו מאונס ומפתה גמר לגמרי, אלא מדאמר רחמנא כמהר הבתולות, מכלל דאיכא מוהר לבתולות מן התורה, אבל אין לה שעור מן התורה אלא כמו שיסכימו ביניהם אם מעט ואם הרבה ורבנן הוא דתקון מאתים. תדע דרשב"ג גופיה גבי נשא אשה בארץ ישראל [כתובות ק"י ע"ב] אמר נותן לה ממעות ארץ ישראל דקילי, ואי מאונס ומפתה גמר ממש מאתים צורי בעי למיתן לה דומיא דאונס ומפתה, כן העלו האחרונים ז"ל. אין מוציאין לאכילת פירות וכו', הגוזל שדה ומכרה לאחר וזרעה וצמחה ועשתה פירות ובא נגזל וגבאה עם פירות מן הלוקח ואינו משלם ללוקח כי אם הוצאה, חוזר הלוקח על המוכר וגובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים שמכרה לו באחריות וכתב לו שטר מכירה והרי היא מלוה בשטר, ואת הפירות מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים, ובגמרא מפרש טעמא. ולשבח קרקעות, וכן לשבח קרקעות. אם השביחה הלוקח בנטיעת אילנות או זבלה ורדייה. המוצא מציאה, ומחזירה לבעלים והבעלים אומרים לא החזירה כולה, לא ישבע. מפני תקון העולם, אכלהו קאי.
<h2>דף מט:</h2>
גמרא. תניא אמר ר' שמעון מפני מה אמרה תורה הנזקין שמין להם בעידית מפני הגזלנים והחמסנים כדי שיאמר אדם למה אני גוזל למה אני חומס למחר בית דין יורדין לנכסי ונוטלין שדה נאה שלי וסומכין על מה שכתוב בתורה, מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, לפיכך אמרה תורה הנזקין שמין להם בעידית. ומפני מה אמרו בעל חוב בבינונית כדי שלא יראה אדם לחברו שדה נאה ודירה נאה ויאמר אקפוץ ואלונו כדי שאגבנה בחובי, לפיכך אמרו בעל חוב בבינונית. אלא מעתה יהא בזיבורית אתה נועל דלת בפני לווין. מפני מה אמרו כתובות אשה בזבורית שיותר שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא. דבר אחר אשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו. מאי דבר אחר וכי תימא כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן כתובתה מיניה כי נפקא איהי נמי ליתקינו ליה כתובתיה מנה אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר דמשהי לה בגט. פירוש. מפני מה אמרו ב"ח בבינונית, כלומר, כיון שתקנו משום נעילת דלת מפני מה לא תקנו שיהא בעידית כנזקין. ושלא לרצונה, על כרחה בעלה מגרשה. מאי דבר אחר, היכי הוא טעמא לכתובה למשקל בזבורית. וכי תימא, כלומר מילתא אחריתי קאמר ולאו טעמא לזבורית הוא. אפשר דמשהי לה, ולא יהיב לה גיטא וכיון דלא אשהי מדעתו גרשה. וכתבו הרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל, מהא דאמרינן אפשר דמשהי לה אגיטא שמעינן דלעולם אין אשה יכולה להפקיע עצמה מיד בעלה שלא לרצונו דבעל ואפילו באומרת מאיס עלי דאם כן ליתקנו ליה כתובה מנה ומכאן תשובה לר"ם במז"ל [אישות פי"ד ה"ח] שכתב דבמאיס עלי כופין אותו להוציא עכ"ל. ובשמעתין מסקינן דכתובת אשה שהיא בזבורית לא שנא מיניה דידיה לא שנא מיתמי לעולם אינה נגבית אלא מן הזבורית, דכבר איתותב מר זוטרא בריה דרב נחמן משמיה דרב נחמן דאמר לא אמרן אלא מיתמי אבל מיניה דידיה בבינונית. וכיון דטעמא דאינה גובה אלא מן הזבורית הוא משום דאין כאן נעילת דלת כדאמרן דיותר משהאיש רוצה וכו', היה נראה דאפילו נדוניא אינה אלא מן הזבורית כדינה דשאר בעלי חוב אי לאו משום תקנת נעילת דלת. או אפשר לומר דנדוניא שהביאה מבי נשא אי אינה נגבית אלא מן הזבורית ממנעה ולא נסבה. ומיהו מחלוקת היא שנויה בגמרא דבני מערבא בפרקין [ה"א] דהכא דגרסינן התם, כתובת אשה בזבורית אמר ר' ירמיה לא שאנו אלא כתובה של מנה מאתים, אבל כתובה של אלף דינר גובה מן הבינונית. אמר ר' יוסי אפילו כתובה של אלף דינר אינה גובה אלא מן הזבורית. ואתאן אלין פלגואתא כאנון פלוגואתא, דתנינן תמן [כתובות ק"ד ע"א], כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנה. ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי לא שנו אלא כתובה של מנה מאתים אבל כתובה של אלף דינר גובה כתובתה לעולם, אתא ר' אבהו בשם ר' יוחנן ואפילו כתובה של אלף דינר אינה גובה אלא עד עשרים וחמש שנה ואתיא דר' יוסי כר' יוחנן ודר' ירמיה כר' יהושע בן לוי, ע"כ. והביאו הרשב"א ז"ל כאן בחדושיו.
<h2>דף נ.</h2>
אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן שטר חוב היוצא על היתומים אע"פ שכתוב בו שבח אינו גובה אלא מן הזבורית. והלכתא יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזבורית. פירוש. שכתוב בו שבח, שהתנה עם המלוה לגבות מן העדית. וכתב הרמב"ן ז"ל, נראין הדברים דדוקא בשכתב לו סתם גבה מן העידית ומן הדין גובה מן העידית בין ממנו בין מיורשיו אבל מכיון שתקנו חכמים ליתומים מן הזבורית אין עוקרין תקנת חכמים בסתם אלא אם כן פרש ואמר גבה מן העידית בין ממני בין מיורשי. וגמרינן להא מדקימא לן כאבא שאול בן אימא מרים [כתובות פ"ז ע"א] דאמר בין מנכסי בין מנכסא אלין בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה, כדכתב רבינו הגדול ז"ל. וכן מצאתי בחבור הרב ר' משה הספרדי ז"ל [אישות פט"ז ה"כ] ע"כ. והרשב"א ז"ל סובר כן, וכתב, וכן דעת מורי הרב ר' יונה ז"ל. והכי הלכתא כרב נחמן אע"ג דבגמרא פליג רבא ותירץ כל דמקשו עליה. וכן הכריעו המפרשים האחרונים, ולזה נוטה דעת רבינו אלפסי ז"ל. והלכתא שאמרו, היה אפשר לומר דתקנתא הוא דעבוד רבנן לחוס על היתומים להעמידם על דין תורה שיהא זה טורח ומוכר זבורית, שאין להם מי שיטרח בשבילם, ולקטנים עבוד לגדולים לא עבוד, או דילמא דלאו תקנתא הוא, אלא דינא הוא לאוקמינהו אדאורייתא שדינו בזבורית דטעמא מאי אמרי דיניה בבינונית, משום שלא תנעול דלת בפני לווין, הילכך אי נמי לא מתקני רבנן למגבי מיתמי בינונית אין כאן נעילת דלת דלא מסיק אדעתיה מלוה לנעול דלת ולחוש דילמא מית לוה ונפלי קמי יתמי ומגבי ליה זבורית. ואי טעמא הכי הוא אפילו גדולים נמי דינם כן, ופסיקנא הלכתא כי האי טעמא דבין גדולים בין קטנים דינם שוה להאי. לשון הרשב"א ז"ל, כתב מורי הרב ר' יונה ז"ל, והני מילי לענין בעל חוב דלא מסיק אדעתיה דמאית ונפלי נכסי קמי יתמי, אבל לענין נזקין דדינן מן התורה בעידית לקטנים עבדינן תקנתא ולא לגדולים ע"כ, ונראין הדברים וזה הדרך פרושנו שכתבנו למעלה עכ"ל. בין לשבועה וכו', לשבועה לענין שאמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואפילו הוציא שטר חוב, דאי הוה אבוהון דיתמי קיים דילמא הוה טעין ואמר, אשתבע לי דלא פרעתיך ומשבעינן ליה, כדאמרינן בשבועות [מ' ע"ב], והשתא אנן טענינן בשביל יתמי ואפילו גדולים דגדולים במילי דאבוה כקטן דמי. ואם תאמר שבועה ביתומים קטנים היכי משכחת לה, דהא אי מית אבוהון גו זימניה או דאודי או דשמתיה למית בשמתיה אפילו בלא שבועה גובין מהם כדאיתא בערכין [כ"ב ע"א], ואי בענין אחר הא קימא לן אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים. יש לומר משכחת לה בבאה ליטול כתובה שנזקקין לה, או משום מזוני, או משום חינא. אי נמי היכא דרבית אוכלת בהם ובגר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבורה זרה ולא קבל עליו שלא יטול רבית. אי נמי בגוי כדברי ר' תם ז"ל דאמר דהא דאמרינן אסור לעשות שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה והתורה אמרה לא ישמע על פיך, דוקא לכתחלה אבל אם נושה ונתחייב לו שבועה מותר להשביעו. אבל רש"י ז"ל אסר אפילו בדיעבד. הרשב"א ז"ל. אי נמי כדפרישו בירושלמי [כתובות פ"ט ה"ח], וכי ב"ד גובין רבית ואומר תפתר בשערב ישראל ובשקבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל ליפרע מן הלוה תחלה שאם לא כן הרי הוא כאלו הערב גובה הרבית מן הישראל, ועכשו אם פרע לגוי קרן ורבית חוזר על היתומים ונשבע שלא אתפסיה לוה צררי, כך מצאתי בשם התוספות שכתבו בשם הר"ר יעקב מקינון ז"ל.
<h2>דף נ:</h2>
פיסקא. אין נפרעין מנכסים משועבדים וכו', לא שנא מכר ולא שנא מתנה דתניא שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה, לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מכלם. אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו. ואע"ג דקמא בינונית ובתרא זבורית מזבורית גובה מבינונית לא גבי. שמעינן מינה שבמתנה נמי עבוד רבנן תקנתא. פירוש. במתניתין אמרינן דאין נפרעין בעלי חובות מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין דאתו לקוחות לאינצויי ולמימר הרי יש לך מקום לגבות מניה. ולא שנא מתנה, אם שעבוד של משועבדין הללו אינו מחמת מכר אלא שנתנם במתנה לאחר שלוה מזה ושייר זבורית לפניו כך הוא דינו שלא יגבה אלא מן הזבורית שהוא בני חרי. אין אומרים כל הקודם בשטר, צואה זכה לקדם שלא יטלו אחרונים אלא מה ששייר ראשון שאם יחסר שלא מצאו שם כל כך לא היה נפסד הראשון, הא לא אמרינן דכיון דלא אמר ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני לאו דוקא אקדמיה אלא שאי אפשר להוציא שני דברים כאחד. ופרש"י ז"ל, ועוד שאין המתנות שוות ולא מצי למימר תנו ט' מאות לפלוני ופלוני הואיל ואינן שוות. ומן המפרשים ז"ל הסכימו לפירש הר"ש ז"ל דפירש דהוא הדין אם המתנות שוות ומסתייעי מדלא פליג ותני בדידה בשהן שוות ולא היה צריך ואחריו אלא הכא אורחא דמילתא נקט שדרך לרבות לאחד ולמעט לאחר. יצא עליו, על המת לאחר שגבו אלו. גובה מכלן, כלומר כלן נפסדין בדבר איש איש כפי חלקו שאם יצא עליו חוב של מנה חולקין אותו לט' חלקים וישלם זה שני חלקים וזה שלש וזה ארבע, כך פרש"י ז"ל, וכן דעת הרב אלפסי ז"ל, וכן הרשב"א ז"ל בשם רבו הרב ר' יונה ז"ל. ועוד כתב בשמו דהיכא שלא הספיקו נכסים לט' מאות שנוטלן גם כן לפי חשבון. גובה מן האחרון, שאפילו יצא קודם גביתו של זה וגבה חובו היה הראשון לצואה קודם לגבות את הנמצא עד שיגבה כל חלקו ואחריו יטול השני והשלישי יפסיד והשתא נמי לא שנא. אין לו, שאין בשל אחרון כדי חוב השטר. ואע"ג דקמא בינונית וכו', בתוספות נסתפקו אם הדין כן דכי היכי שקודם בפרעון הכי נמי קדימתו ליטול בעידית או בבינונית או אי ס"ד כך. והרשב"א ז"ל כתב דכלהו בבינונית וזבורית פלגי, דלגוביינא אקדמיה אבל ליפות כוחו בבינונית לא. והכא הכי פירושא, אע"ג דקמא ודאי אית ליה קצת בינונית ובינונית דבתרא לא הויא כנגד חובו של זה מזבורית דבתרא גבי מקצת חובו מבינונית דקמא לא גבי כלל. מזבורית גבי, מבתרא כדאמרן דקמא קודם ואמר ליה כשנשתעבדו לי לכתחלה קודם שאמר ואחריו לפלוני היו לי משועבדים והשאר בני חורין והוטל דינך עליהם, הילכך בתרא שקל דינך, אלמא במתנה נמי אמרינן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום בני חורין. ואם תאמר במתנת שכיב מרע היכי קרי לה משעבדי והא מלוה על פה גובה ממנה וכן מזון האשה והבנות, כדאמרינן ביש נוחלין [ב"ב קל"ג ע"א], השתא ירושה דאורייתא אמרת אלמנתו נזונת מנכסיו מתנת שכיב מרע דרבנן לא כל שכן. יש לומר דהכא במתנת שכיב מרע במקצת ובקנין דוקא מיירי שהיא כמתנת בריא ולפיכך לא גבי מבינונית דקמא אלא מזבורית דבתרא אבל במתנת שכיב מרע דרבנן מן בינונית דקמא הוה גבי. וכן פסקו הרב אלפסי ז"ל והרב ר' יוסף בן מגש תלמידו ז"ל בתשובה, וכן כתב מורי הרב ר' יונה ז"ל וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל בתשובה, ע"כ הרשב"א ז"ל. וכי היכי דאיפסיקא הלכתא הכא דלא טריף ממשעבדי דמתנה במקום בני חרי הכי נמי אפסיקא פרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ה ע"א], איבעיא להו אשתדוף בני חרי מהו דליטרוף מן משעבדי והלכתא אשתדוף בני חרי ליטרוף ממשעבדי.
פיסקא. אין מוציאין לאכילת הפירות, מאי טעמא אמר ר' שמעון בן לקיש מפני שאינן כתובין. ואע"פ דמזון האשה והבנות כמאן דכתיבי דמי וקתני אין מוציאין התם מעקרא הכי אתקון כתובין הם אצל בני חורין ואינן כתובין אצל משועבדין. פירוש. מפני שאינן כתובין, שאין כותבין הפירות הללו כשנכתב שטר מכירת הקרקע הגזולה עדיין לא היו בעולם ולא כתבו בשטר אלא פלוני מכר קרקע פלונית לפלוני באחריות, הילכך דמי הקרקעות היו כמלוה בשטר להחזיר אחריותו אבל דמי הפירות הוו כמלוה על פה ולא טרפי ממשעבדי. ואע"ג דכתב ליה אנא אקום ואשפי זביני אלין אנון ועמליהון ושבחיהון ופירי דידהון אהני לחיובי באחריותן ולמגבי מבני חרי אבל ממשעבדי לא, דטעמא דשטר מלוה דטרפא ממשעבדי משום דאית לה קלא ולהך כתיבה לית לה קלא דבשלמא על הקרקע נפיק קלא פלוני מכר קרקע פלונית לפלוני וקבל עליו אחריות אבל על הפירות שאינן עדיין בשעת מכירה אין קול יוצא, זה פרש"י ז"ל, וכתב הרמב"ן ז"ל, ויפה פרש. ויש לשון אחר שמעמידה בשלא כתב ליה אנון ועמליהון ושבחיהון וקרן גובה בלא כתיבה כלל, דקימא לן [ב"ב מ"א ע"ב], המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים. כמאן דכתיבי דמו, ותנאי ב"ד הוא ומשנשאת לו יוצא הקול שהוא משועבד לה דתנן לא כתב לה בנן נוקבן דיהויין ליכי מנאי וכו' ואת תהא יתבא בביתי וכו' חייב שהוא תנאי ב"ד כדמפרש בכתובות בפרק נערה [נ"ב ע"ב]. מעקרא הכי אתקון, תנאי ב"ד הכי הוה שיהיו חשובין כתובין אצל בני חורין ולא יהיו חשובין ככתובים אצל משועבדים, לפי שאין לך אדם שרוצה ליקח מחברו שדה אם מזון אשתו ובנותיו עולמית חוזרין עליו. ובגמרא בעי לדמויי פרנסת הבת לשבח ופירות, וכתב הרמב"ן ז"ל שמצא לזה פירוש יפה בתוספות דנהי דמלוה על פה לדברי הכל אינה גובה ממשעבדי דכי יזיף איניש בצנעה יזיף מיהו היכא דקצב שבח ופירות וקבל אחריותו עליהן עד כדי אותה קצבה מצי למימר דהוי כמעות המקח עצמו דקימא לן [ב"ב מ"א ע"ב] המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים דכי זבין איניש בפרהסיא זבין ונפיק עליה קלא אגוף ופירות דומיא דפרנסה דקיצה ולא כתיבה ואמרינן מוציאין לפרנסה אם מכר הבן הנכסים מוציאין מיד הלקוחות העשור לפרנסה אלמא קצובין אע"פ שאינן כתובין טרפא ממשעבדי ותירץ תלמודא שאני פרנסה כיון דאית לה קלא כמאן דכתיבא דמיא כלומר דמשעה שמת האב הכל יודעין שהבת נוטלת עשור נכסים שזה משפט הבנות בשעת בגרות או בשעת נשואין ליטול עשור נכסים בפרנסת נדוניתן לבד ממה שיזונו מזונות עד אותה שעה. וכתב הרשב"א ז"ל מדאמרינן הכא דפרנסה דקיץ דקדקו רבותינו בעלי התוספות ז"ל דהא דאמר שמואל [כתובות שם] לפרנסה שמין באב לא למעט אמרו מעשור נכסים אלא להוסיף, כמו שפרש"י ז"ל שם, דאם לא כן לא קיצה אלא ודאי להוסיף אמרו במי שדעתו עשירה ולא למעט. ונראה דה"ה בדברי ר"ח ז"ל שפרש דוקא לפחות ולא להוסיף דהא איכא קצבה עד עשור ולא יותר. אבל לדברי המפרשים ז"ל דשמין באב בין להוסיף בין לגרוע ודאי קשיא להו שמעתין, עכ"ל.
<h2>דף נא.</h2>
פיסקא. המוצא מציאה וכו', אמר ר' יצחק שני כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד נשבע. שני שורים קשורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד אינו נשבע מאי טעמא שורי מנתחי אהדדי כיסי לא מנתחי אהדדי. תניא נמי הכי שני שורים קשורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי לך אלא אחד אינו נשבע שני שורים קשורים מצאת לי והלה אומר מצאתי לך והחזרתי לך אחד מהם והלה אומר לא החזרת לי הרי זה נשבע. פירוש. שני כיסין וכו', שמועה זו רבו פירושיה וכבר כתבתיה בארכה פרק שבועת הדיינין [שבועות מ"ב ע"א], גמרא אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, ושם מבורר יפה דעת האחרונים ז"ל בפלוגתא דר' אליעזר בן יעקב ורבנן דפליגי אי אמרינן אין אדם מעיז פניו לפני בנו של בעל חובו כמו בפני בעל חובו אם לאו ואם יש חלוק בין בנו קטן לגדול ואם נשבעין במקום דאיכא מגו או אמרינן לא מהני מגו לפטור משבועה. וכאן נכתוב מה שהסכימו הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל בענין מוצא מציאה. הכלל, כל מודה במקצת פטור לעולם עד שיטענו מנה ויודה לו אחר כך בחמשים, אבל הודה לו תחלה בחמשים ואחר כך תבעו מנה פטור משום שבשעת הודאה מודה בכל היה וזהו שאמרו מודה מקצת הטענה, ואמרינן נמי בשבועות [מ' ע"א] טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים, כלומר, ואחר כך טענו שעורים אם כמודה פטור ואינו מתחייב לעולם עד שיטענו בריא, אבל בשמא משיב אבדה הוא ומשיב אבדה דאוריתא פטור מדין מגו, והכי אמרינן בפרק האשה שנתארמלה [כתובות י"ח ע"א], וליתנני מודה ר' יהושע באומר לחברו מנה לאביך בידי והאכלתיהו פרס שנאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואמרינן נמי התם מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה, לאיש אסרה, הזה התירה, ואקשינן נמי למה לי קרא הוא אסרה הוא שרי לה והינו נמי דאמרינן מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע ולא פטרתו מפני שיכול לכפור בכל, וקימא לן נמי הילך פטור וכל פקדון כיון דמודה ביה הילך הוא, כדאיתא פרק קמא דמציעא [ד' ע"א]. ומיהו במשיב אבדה הוא פטור אף משבועת הסת ובהילך ובכופר בכל ובטוענו חטים וקדם והודה לו בשעורים, שלא כמערים, פטור משבועת המשנה וחייב בשבועת היסת. ובשמעתין עקרן של דברים דהא דר' יצחק בשהלה טוען לו בריא, דהא במתניתין לא פטר ליה אלא מפני תקון העולם אלמא מדינא חיובי מחייב לישבע, וכיון שכן אי אפשר לפרש שזה מחזר אחר אבדתו ונותן סמניה והלה השיבו אני מצאתיה וכיס אחד היה או שור אחד היה, כמו שפרשו מקצת המפרשים, שאם אתה אומר כן לא היה זה חייב מן הדין לישבע ולא היה ר' יצחק גם כן מחייבו שבועת מודה מקצת דאדרבה זה פטור לגמרי משום מגו דאי בעי שתיק, ומגו דאורייתא הוא כדאמרן. וכן אי אפשר לפרש בשזה טוענו בריא גמור, כלומר, אני ראיתיך מגביה שתיהן או מושך בשני שורי דאם כן אפילו בשורים נמי היה מחייבו ר' יצחק שבועה כבשני כיסין ובכיסין לא הוה בעי נמי קשורין אלא אפילו בשאין קשורין. ועוד דבכי הא לא הוה פטר ליה במתניתין מפני תקון העולם דזו טענת בריא גמורה היא וחייב עליה ולא תקנו בזו. והכי איתא בירושלמי [פ"ה ה"ג], יכול אמר לו שני שורים מצאת לי והוא אומר לא מצאתי אלא אחד, יכול יהא חייב, ת"ל או מצא אבדה וכחש בה, פרט לזה שלא כחש, אבל אם אמר לו עומד הייתי בראש גגי וראיתיך מושך שני שורי שני שורים קשורים משכת לי והוא אומר לא משכתי אלא אחד לא בזה תקנו, ודכותה עומד הייתי על אבא בשעת מיתתו וטענך מנה והודית לו והוא אומר לא הודיתי אלא בחמשין לא בזה תקנו, אלא הכא הכי פירושא כגון שאמר לו עומד הייתי בראש גגי וראיתיך מושך שורים ושני שורי קשורים היו כיון שמשכת את האחד חזקה גם את השני משכת, ודכותה גבי כיסין באומר לו, ראיתיך מגביה אבל איני יודע כמה ומשום הכי לגבי כיסין חשבינן ליה כטענת בריא לישבע עליה דכיון שהוא בריא באחד מהן גם בשני אנו חושבין אותו כבריא דחזקה כיסין לא מנתחי, אבל שורים כיון דמנתחי אהדדי אע"פ שראה אותו מושך בשורים, כיון שלא ראה בבירור ושמשך את שניהן לא חשבינן ליה כבריא, הילכך בכיסין היה לו לישבע אלא שמפני תקון העולם פטרוהו ור' יצחק לית ליה מתניתין וחייב אבל בשורים פטור משום דמנתחי ולא חשבינן ליה כבריא. והכי גרסינן תניא נמי הכי, וכן כתב ר"ח ז"ל. ובודאי מסתברא הכי דאם לא כן למסקנא בגמרא דקימא לן דר' אליעזר בן יעקב אית ליה דמשיב אבדה פטור ולא פליג אמתניתין דהמוצא מציאה הא דר' יצחק כמאן. והשתא אתי שפיר דר' יצחק סבר כתנא דבריתא. ומקצת ספרים יש דגרסי בהאי תניא כותיה, שני כיסין קשורים מצאתי לך והחזרתי לך אחד מהם הרי זה נשבע, ולפי גרסא זו יש לנו לפרש שלא אמר תוך כדי דבור מצאתי והחזרתי, אלא אמר לו בפני עדים או בבית דין מצאתי ואחר זמן תבעו זה על שני כיסיו שאמר לו שמצא והשיב לו שהחזיר לו אחד מהם, נשבע שזה מודה במקצת הוא, שאין כאן מגו שכבר הודה במציאתן מתחלה. וקימא לן כמתניתין דרבים נינהו, ועוד דר' אליעזר בן יעקב סובר נמי כן. ואע"ג דטוענו בריא, כדפרשנו, פטרוהו משום תקון העולם שאם אי אתה אומר כן אין לך מגביה מציאה לחברו שהוא מתירא שמא ישביעוהו דכלהו אנשי לאו דינא גמירי ואם אתה משביעו בטענת בריא אף הוא סבור שבכל מקום נשבע, ועוד שהוא אומר מה לי בצער הזה שמא יהא טוען אותי בבריא ויביא אותי לבית השבועה ומימנע ולא עביד. והקשה הרמב"ן ז"ל, למה חייבו אותו כשומר שכר משום פרוטה דרב יוסף דילמא מימנע ולא עביד. ואיכא למימר משום הא לא מימנע דלא מסיק אדעתיה שתאבד ברשותו יותר משאר ממונו ועוד שהוא סבור להחזירו מיד.
<h2>דף נב.</h2>
מתניתין. יתומין שסמכו אצל בעל הבית או שמנה להם אביהם אפטרופוס חייב לעשר פירותיהם אפטרופוס שמנהו אבי יתומים ישבע ושמנוהו בית דין לא ישבע אבא שאול אומר חלוף הדברים מנוהו ב"ד ישבע מנהו אבי יתומים לא ישבע. פירוש. שסמכו וכו', לעשות על פיו ולא נתמנה להם אפטרופוס לא מאביהן ולא מבית דין ואפילו הכי כאפטרופוס הוא. ישבע. כשיגדלו היתומים ישבע להם שאין בידו כלום משלהם. לא ישבע, טעמא מפרש בגמרא. ובין למר ובין למר מפני תיקון העולם הוא.
גמרא. תניא אפטרופין תורמין ומעשרין להאכיל אבל לא להניח. ומוכרין להם בהמה עבדים ושפחות בתים שדות כרמים להאכיל אבל לא להניח ועושים להם סכה לולב וציצית וכל דבר שיש לו קצבה, לאיתויי שופר, ולוקחין להם ספר תורה תפלין ומזוזות וכל דבר שיש לו קצבה, לאיתויי מגלה, ואין פוסקין להם צדקה ואין מפדין עליהם את השבויים ולא כל דבר שאין קצבה לו, לאיתויי תנחומי אבלים, ואין אפטרופין רשאין לדון לחוב ולזכות בנכסי יתומים, לזכות אמאי לא, אלא לחוב על מנת לזכות. ואין אפטרופין רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב, ברע ולגאול ביפה, מאי טעמא דדילמא משתדפין. ואין אפטרופין רשאין למכור שדות וליקח עבדים אבל מוכרין עבדים ולוקחין בהן שדות. רשב"ג אומר אף לא למכור עבדים וליקח שדות מאי טעמא דדילמא לא משפיין, ואין אפטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות אבל מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותם לחירות ר' אומר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו. וצריך לחשוב עמהם באחרונה דברי ר', רשב"ג אומר אינו צריך ואין עושין אפטרופוס נשים ועבדים וקטנים ואם מנן אבי יתומים הרשות בידו. פירוש. להאכיל, יתומים לאלתר חייב לעשר. אבל לא להניח התבואה באוצר דלמה ליה לעשורי לכשיגדלו יעשרום הם. ומדחייבי רבנן לעשר להאכיל ליתומים אע"ג דכתיב קרא בתרומה אתם ותניא אתם ולא התורם את שאינו שלו, ולפי זה טבל הוא, צריך לומר דתקנת חכמים היא לצורך היתומים והפקר ב"ד הפקר. והרמב"ן ז"ל כתב דכל מה שעושה אפטרופוס לטובת יתומים מה שעשה עשוי מדין תורה דזכין לאדם שלא בפניו, כדילפינן פרק האיש מקדש [קדושין מ"ב ע"א] מקרא שנאמר נשיא אחד וגו' והתם דמפרש שב"ד מעמידין אפטרופוס ליתומים לחלוק בנכסי אביהם מדין זכות הוא שזכין להם לקטנים בחלוקה זו שלא בפניהם וזכין לאדם שלא בפניו נמי שמעת מינה אלא דמפרש דבכי האי גונא הויא חלוקה זכות, הילכך כל שצוו חכמים לאפטרופסין לעשות זכות הוא ומעשיהן קיימין מדין תורה וכל שאין להם לעשות אין מעשיהם בו כלום. ומדקתני בסמכו אצל בעל הבית חייב לעשר ואמרינן עלה בגמרא דמזבין באפטרופוס נקיטינן ביה כדברי הראב"ד ז"ל שאמר שאין משביעין אותו, וקל וחומר הדברים, השתא באפוטרופוס שמנוהו אבי יתומים דאיכא למימר אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוה מוקים ליה אפטרופוס, אמרת לא ישבע משום דילמא מימנע, כל שכן (בשסמכן) [בשסמכו] מאליהן דאתי לאמנועי וקורא אני בזה משלם רעה תחת טובה ע"כ, והסכים בזה הרשב"א ז"ל. ומוכרין להם, כלומר לצרכם ומנכסיהם. להאכיל, המעות. אבל לא להניח, שמא יגנבו אי נמי משום שבח בית אביהם דנוי וכבוד הוא להם. וכתב הרשב"א ז"ל, נקט בבריתא אפטרופין סתם לאשמעינן דבכל אפטרופין מיירי, ואפילו מנהו ב"ד להאכיל דוקא אבל לא להניח, שלא נטעה לומר דכיון שמנוהו ב"ד הוה ליה כאלו נטל רשות מב"ד בפירוש על כל מה שהוא רוצה לעשות בנכסיהן דאז ודאי מותר, דכל מה שאמרו בבריתא אין אפטרופין רשאין למכור בתים שדות וכרמים להניח, וכן למכור ברעה וברחוק ולגאול ביפה ובקרוב, כלן בשלא נטלו רשות מב"ד הן, אבל אם נטלו רשות מבית דין מוכרין ועושין ברשות ב"ד ואין נמנעין כלל וכדתניא בתוספתא דבבא בתרא פרק ח' [ה"ד] ובתוספת תרומות [פ"א הי"ג], אין מוכרין ברחוק ליקח בקרוב, ברעה ליקח ביפה, אין דנין לחוב ולזכות להכניס ולהוציא יתומים אלא אם כן נטלו רשות מב"ד, ע"כ. שמענו שצריך רשות מפורש מב"ד ואז יוכל לעשות כרצונו בנכסיהן. צדקה, אין לה קצבה דכל שעתא קימי עניים ונמצאו כלין נכסיהם. לדון, עם בעל דין של יתומים הבאים לעורר על נכסיהם שמא יתחייבו בטענותיהם ולכשיגדלו היתומים ידונו עמו. והא דאמרינן פרק ב' דקדושין [מ"ב ע"א] דרשאין לחוב על מנת לזכות, מצאתי בשם הרא"ש ז"ל, דהתם לתבוע לאחרים דבממונן שהוא ביד אחרים זכות הוא ואע"פ שאפשר שלא יזכו בדין, וכן נראה בירושלמי [פ"ה ה"ד]. לזכות אמאי לא ידונו עמו ואם זכו היתומים אמאי לא הוי דינא, אלא הכי קאמר אינן רשאין לדון לחוב על מנת לזכות אם דנו כדי לזכות ונתחייבו אין היתומים נפסדין בכך. לא משפיין, לשון שופי ומשופה מכל ערער דשמא יצא עליהם ערער ויוציאם מידם. להוציא עבדים, אם העבדים באים לפדות עצמם בכסף שנתנו להם אחרים על מנת שאין ליתומים רשות בו, אפילו הכי אין רשאין שהרי גופן אינו קנוי להם לשחררן. אבל מוכרין אותם לאחרים, לתקנת היתומים כגון להאכילם או ליקח הכסף ויקחו בו שדות. ואחרים מוציאים אותם, אותם אחרים שרצו לתת להם הכסף לפדות עצמם הם יקחום ויהיו קנויים להם ואחר כך ישחררום. וכתב הרשב"א ז"ל דהכא כדי שלא יזלזלו בנכסי יתומים הוא דאמרי רבנן לפי שהכסף על ידי עצמו נראה כשחרור ואי שרית להו זמנין דלא ידקדקו עמו בדמיו והילכך אסרו ליקח ממנו דמי עצמו. ר' אומר אומר אני וכו', כשם שרשאין למכרן לאחרים כך הם רשאין לקבל הכסף מיד עצמם בתורת מכירה מפני שהוא האפטרופוס כמוכרו לעצמו, לעבד עצמו. וכתב הרשב"א ז"ל, ואע"ג דקיימא לן שהכסף גומר בו בהא כרבנן סבירא לן דלית הלכתא כר' מחבריו. באחרונה, כשיגדלו יחשב עמהם וישבע שלא נשאר בידו כלום.
פסק רבנו אלפסי ז"ל משמיה דגאון ז"ל דהלכתא כרשב"ג דאמר אין צריך לחשב עמהם באחרונה, דכי אמרינן הלכתא כר' מחברו דוקא מחברו אמרו אבל לא מאביו. וכתב הרשב"א ז"ל, דהא דאפליגו ר' ורשב"ג גבי שנים אדוקין בשטר וכן נמי בבא לידון בשטר ובחזקה וקי"ל כר' וכן פסק שם רבינו אלפסי ז"ל לאו משום כללא הוא דפסקינן אלא משום דתנאי ואמוראי הוא דפליגי התם בגט פשוט [ב"ב ק"ע ע"א], וכן בהדיא פסק רב גדל אמר רב כר' בהבא לידון בשטר ובחזקה. נשים, אין דרכן לצאת ולבא ולטרוח. עבדים, אין נאמנים. קטנים, אינן בני דעת. ואם מנן אבי יתומים וכו', זה עדות דאפטרופין סתם דבריתא דכלהו דלעיל בין במנוהו אבי יתומים או מנוהו ב"ד מיירי מדקתני בסופא דברייתא גבי הני ואם מנן אבי יתומים. והא דקתני הרשות בידו קמ"ל דאע"ג דסתמן מפסידין נינהו מכל מקום אנן לא נסלקינן להו כאפטרופא דמפסיד דמסלקינן ליה כיון שמנוהו אבי יתומים. כתב הרשב"א ז"ל הרשות בידן גרסינן כלומר ביד ב"ד והכי פירושא, ואם מנו אבי יתומים על נכסיו בחייו לשאת ולתת בהם לומר שהיו מוחזקין אצלו בנאמנין וזריזין, הרשות ביד ב"ד לעשותן אפטרופין מדעתן על נכסיו לאחר מותו, וכאותה שאמרו פרק המפקיד [ב"מ ל"ו ע"א] גבי סבתא שני התם דכל יומא ויומא גבי סבתא הוו מפקדי כלומר וכאלו נתן לו רשות להפקיד אצלה, והכי מוכח בתוספתא בפרק א' דתרומות [הי"ג] דגרסינן התם, אין בית דין עושין אפטרופין נשים ועבדים לכתחלה ואם מנה אותם אביהם בחייו עושין אותם אפטרופין.
ההוא אפטרופא דהוה בשבבותיה דר' יהושע בן לוי הוה קא מזבן ארעתא וזבין תורי לא אמר ליה ולא מידי דתניא אמר ר' יוסי מימי לא קראתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי. הנהו יתמי דהוו סמכו גבי ההיא סבתא הויא להו תורתא שקלה זבינתא ניהליהו אתו קרובים לקמיה דרב נחמן אמרי ליה מאי עבידתה דמזבנה אמר להו יתומים שסמכו אצל בעל הבית תנן והא איקר ברשותא דלוקח אייקר והא לא נקיטי דמי אמר להו א"כ היינו דרב חנילאי בר אידי דאמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל יתומים הרי הם כהקדש ולא מקנו אלא בכספא. פירוש. לאשתי ביתי, שכל צרכי הבית נעשין על ידה והיא עיקר הבית. וכן שור הוא עקר השדה דכתיב רוב תבואות בכח שור. מאי עבידתה וכו', מי מנה אותה אפטרופסית. שסמכו אצל בעל הבית תנן, מהכא משמע דמזבן כאפטרופא כדפירשנו לעיל בשם הראב"ד ז"ל והיינו דקאמר ליה שסמכו תנן ואע"פ שלא נתמנה חשיב ליה כאפטרופוס. הרי הן כהקדש, דכתיב ונתן הכסף וקם לו ולא שיכא בהו משיכה.
משוך פירי מיתמי איקור היינו דרב חנילאי בר אידי זול לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. אמשיכו להו פירי ליתמי איקור לא יהא כח הדיוט חמור מן הקדש. זול סבור מנה היינו דרב חנילאי בר אידי אמר להו רב שישא בריה דרב אידי הא רעה היא לדידהו דזמנין דמצטרכי לפירי וליכא דיהיב להו עד דיהבו זוזי. יהוב זוזי יתמי אפירי זול לא יהא כח הדיוט חמור מן ההקדש איקור סבור מנה היינו דרב חנילאי בר אידי אמר להו רב שישא בריה דרב אידי הא רעה לדידהו דאתו למימר נשרפו חטיכם בעליה. יהבו להו זוזי ליתמי אפירי איקור לא יהא כח הדיוט חמור מן ההקדש זול סבור מנה היינו דרב חנילאי בר אידי אמר להו רב אשי הא רעה לדידהו דזמנין דמצטרכי לזוזי וליכא דיהיב להו עד דיהבי פירי. פירוש. לא יהא כח הדיוט וכו', כל הדיוטות המוכרים יכולין לחזור בהן כל זמן שלא משכו הלקוחות וכיון דמשכו אינן יכולים לחזור וכל שכן אלו שהם כהקדש דליפוי כח עשאום כהקדש ולא להרעות כח. אמשיכו מוכרים פירי ליתמי, שהיתומים משכו פירות מאחרים ולא נתנו דמים. איקור, ורוצים המוכרים לחזור משום דקנית היתומים בכסף. לא יהא כח הדיוט וכו', וכיון דאי אמשיכו להדיוט לא הדרי השתא כל שכן דלא הדרי. היינו דרב חנילאי, אי הדרי בהו יתמי. איקור, ורוצים המוכרים לחזור בהם. היינו דרב חנילאי, ולא יחזרו. נשרפו חטיכם שהרי קניתם במעות. וכי תימא לא מצו למימר הכי דהא גבי גריעותא דיתמי אמרינן לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש, לאו מילתא היא דכיון דלענין חזרה לאו ברשות המוכר הוא לענין דליקה נמי לאו ברשותיה קימא דהאי דגבי הדיוט מוקמינן ליה ברשות מוכר לדליקה היינו טעמא בההיא הנאה דקימא ברשותיה לחזרה.
<h2>דף נב:</h2>
אמר רב אשי אני וארי שבחבורה ומנו רב כהנא חתמינן אשטרא דאמיה דזעירא יתמא דזבין ארעא לכרגא בלא אכרזתא דאמרי נהרדעי לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא. עמרם צבעא אפטרופא דיתמי הוה אתו קרובים לקמיה דרב נחמן אמרי ליה קא לביש ומכסי בדיתמי אמר להו כי היכי דלישתמען מילי קא אכיל ושתי. ולא אמיד אמור מציאה אשכח. קא מפסיד אמר להו אייתי לי סהדי ואסלקיה דאמר הונא חברין משמיה דרב אפטרופא דמפסיד מסלקינן ליה דאיתמר אפטרופא דמפסיד רב הונא אמר רב מסלקינן ליה דבי ר' שילא אמרי לא מסלקינן ליה והלכתא מסלקינן ליה. פירוש. אכרזתא שמכריזין שלשים יום קרקע פלונית יוצא לימכר בב"ד וזבינא ארעא דיתמי לפרוע כרגא דיתמי זבנה בלא אכרזתא מפני שגבאי המלך נחוץ. מזבנינן בלא אכרזתא. לפי שאין פנאי לשהותן. דלישמען מילי וצורך יתומים הוא שנראה כאדם חשוב. ולא אמיד, אינו עשיר לעשות יציאות הללו משלו ומשל יתומים הוא עושה שאינו אמיד לבני אדם שיהא עשרו ראוי ליציאות הללו. אימור מציאה אשכח. כתב הרמב"ן ז"ל, דוקא באפטרופוס שמנוהו אבי יתומים דכיון דאיהו הימניה לא מסלקינן ליה בספקא אבל מנוהו ב"ד כיון דאיכא למיחש ביה מסלקינן ליה דבי דינא לא ממנו אלא גברא דבדיק ומהימן והאי כיון דסנו שומעניה לא חזי להכי, וזה דעת הר' משה הספרדי [נחלות פ"י ה"ז] ודברים נכונים הם עכ"ל. אבל הרשב"א ז"ל כתב שלא ירד לסוף דעתו של הר"ם במז"ל בזה דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן מכיון דכבר נחית לנכסים ואין חלוק בין מנוהו ב"ד או אבי יתומים לאחזוקיה בכך. ובגמרא לא הוה שתיק למימר עמרם צבעא אפטרופא שמנהו אבי יתומים אם איתא דדינא דגמ' דוקא במנהו אבי יתומים, וסוף דבריו ז"ל העלה בצ"ע. קא מפסיד נכסי היתומין שאינו מפרנס הקרקעות כראוי להם וקוצץ אילנות. והלכתא מסלקינן ליה, כתב רבינו אלפסי ז"ל, וקאמרי רבואתא דכדמסלקינן ליה משבעינן ליה והאי דאפסיקא הלכתא דלא משבעינן ליה הני מילי דלא אשתכח עליה פסידא אבל היכא דאשתכח עליה פסידא מסלקינן ליה ומשבעינן ליה.
פיסקא. אבא שאול אומר וכו', מנוהו ב"ד ישבע מאי טעמא בההיא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא דהא סמיך עליה בי דינא משום שבועה לא אתי לאמנועי, מנהו אבי יתומים לא ישבע מאי טעמא מילתא בעלמא הוא דעבדי להדדי ואי רמית עילויה שבועה אתי לאימנועי. אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל הלכה כאבא שאול. תני רב תחליפא בר מערבא קמי דר' אבהו אפטרופוס שמנוהו ב"ד ישבע מפני שהוא נושא שכר אמר ליה אייתת קבא וכילת ליה אלא אימא מפני שהוא כנושא שכר. פירוש. לא אתי לאמנועי, פרש"י ז"ל, מלקבל מעקרא עליו, וכן כתבו המפרשים ז"ל דדוקא קודם שיחזיק האפטרופוס בנכסים יכול לחזור ולהסתלק אבל אחר שהחזיק בנכסים לא כל הימנו ואינו יכול להסתלק, וכן מפורש בתוספתא בבא בתרא [פ"ח ה"ג] אפטרופין עד שלא החזיקו בנכסי יתומים יכולין לחזור בהם משהחזיקו בנכסי יתומים אין יכולין לחזור בהם, ומוכח דבין מנוהו ב"ד או מנהו אבי יתומים מיירי. מלתא בעלמא וכו', דברי אהבה וריעות היה ביניהם ולא הנאת ממון על כך. הלכה כאבא שאול, והכי קימא לן. וכתב רבנו אלפסי ז"ל דהני מילי בטענת שמא אבל בטענת בריא משבעינן ליה כגון דגדלי יתמי וטעני עליה טענת בריא וכפר איהו כגון דא ודאי משתבע ע"כ. כתב הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל שאף לענין תשלומין כן דאפטרופא שמנהו אבי יתומים אע"פ שפשע פטור מן התשלומין שאם לא כן אתי לאמנועי, והביא ראיה משור שנגח ד' וה' [ב"ק ל"ט ע"א] גבי שור של חרש שוטה וקטן שנגחו וכו', דכי הדר נגח משלם מעליה מעלית מאן ר' יוחנן אמר מעלית יתומין דאי אמרת מעלית אפטרופין ממנעי ולא עבדי, וכיון דאתמר סתמא משמע דלעולם משתלם מעלית יתומים בין שפשעו בשמירתו בין ששמרוהו שמירה פחותה. ואפטרופא שמנוהו ב"ד הרי הוא כנושא שכר משום דמצוה קא עביד ומשתכר הוא בפרוטה דרב יוסף דהא קימא לן כותיה וכיון דליכא למיחש דילמא אתי לאמנועי משום דניחא ליה דנפיק עליה קלא דגברא מהימנא הוא והילכך חייב בגניבה ואבדה ונשבע כשומר שכר. והא דפטרינן אפטרופוס של שור המזיק שמנוהו בית דין משום דילמא ממנעי התם לא נפיק עליה דגברא מהימנא הוא קלא, שלא מנוהו אלא לשמור השור שלא יזיק והכי משמע בירושלמי [פ"ה ה"ד]. והראב"ד ז"ל תרץ דאפטרופוס שמירת נכסים עצמם הוא דמקבל ולא שמירת נזקיהם שהם מזיקים לאחרים כי גנאי הוא לאפטרופוס שיהא בקרא אלא שימסור אותו לבקרא אם ימצא ע"כ. ואי קשיא אי משוית ליה שומר שכר היכי קאמר את איתית קבא וכילת ליה הא ודאי כייל ליה פרוטה דרב יוסף. יש לומר דאי משום פרוטה דרב יוסף אפילו מנהו אבי יתומים נמי ומדקאמר במנוהו ב"ד שמע מנה משום דמהימן הוא כנושא שכר. וההיא דפרק המפקיד [ב"מ מ"ב ע"ב] דאפטרופא זבן תורא דלא הוו ליה כבי ושני ואמרינן לימא ליה לאפטרופא זיל שלים, ומשמע דלא הוי שומר שכר מדקאמר מכדי בקרא שומר שכר דיתמי הוא ולא אמר הכי באפטרופא אלמא דאפטרופוס שמנהו אבי יתומים הוא והוה בתשלומין. התם לא קאי דינא הכי במסקנא, אלא לעולם אפטרופא שמנהו אבי יתומים פטור אפילו מפשיעה משום דממנע ולא עביד כיון דליכא הנאה דמהימן ע"כ הרמב"ן ז"ל. וכתב עוד, ורבי האיי גאון אמר בספר המקח [השער הששי] שאם יפשע האפטרופא נתחייב בפשיעה והביא הא דאמרן פרק המפקיד ולא ברר הדברים.
מתניתין. המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב. פירוש. המטמא, טהרותיו של חברו כגון תרומה והמדמע כגון תרומה בחולין של חברו ומפסידו שאסרו לזרים וצריך למכרו לכהנים בזול. דמוע לשון ערוב. והמנסך, יין חברו. בשוגג פטור מתשלומין במזיד חייב, מפרש בגמרא. ומנסך שמשכשך ידו לתוכו לשם עבודה זרה וכך היתה עבודתה. ואע"ג שעובד עבודה זרה הוא ונסקל, מכל מקום איכא חיוב תשלומין משעת הגבהה ואין מיתה וממון באין כאחד כדי דנימא קם ליה בדרבה מיניה. אי נמי מנסך שמערב יין נסך ביין כשר של חברו ואוסרו בהנאה, ולא תימא א"כ היינו מדמע דהא חיוב תשלומין דהכא קנסא הוא דמדינא לא מחייב דהזק שאינו נכר כאלו שאין משתנין מכמות שהיו לא שמיה היזק וכיון דקנסא הוא קנסא מקנסא לא ילפינן כלל אפילו דכותיה, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בדינא דגרמי שלו.
<h2>דף נג.</h2>
גמרא. אמר חזקיה דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב מאי טעמא היזק שאינו נכר שמיה היזק ומה טעם אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו אי הכי אפילו במזיד נמי השתא לצעורי קא מכוין אודועי לא מודע ליה. ור' יוחנן אמר דבר תורה אחד מזיד ואחד שוגג פטור מאי טעמא היזק שאינו נכר לא שמיה היזק ומה טעם אמרו במזיד חייב שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר פטור אני. מתיב רב פפא גזל מטבע ונפסל תרומה ונטמאת חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך ואי אמרת היזק שאינו נכר שמיה היזק האי גזלן הוא וממונא מעלי בעי לשלומי תיובתא. פירוש. היזק שאינו נכר, כגון הני דמתניתין דלא נשתנו מכמות שהיו. כדי שיודיעו שטמא או דמע דאי מחייבת ליה לא אתי לאודועי לבעלים ואתי לידי אסורא. במזיד נמי נפטריה, דאם לא כן לא יודיענו שאפילו אם יאמר שוגג הייתי חושש שמא יחקור הדבר וימצא שהיה מזיד. לצעוריה וכו', דאי לאו להקניטו בא ולהודיעו למה ליה למעבד איסורא. לא שמיה היזק, ואומר לו הרי שלך לפניך ולפיכך פטור בין שעשה מעשה כי הני דמתניתין בין שגרם כגזל חמץ ועבר עליו הפסח דגרם לו היזק מחמת שגזלו. ואין לחייבו משום דינא דגרמי דקימא לן כר' מאיר דדאין דינא דגרמי, משום דלא עדיף גרמא לר' מאיר ממעשה לרבנן ובהיזק שאינו ניכר לרבנן פטור במעשה. ולא דמיא למוחל שטר חוב [כתובות פ"ו ע"א] דהתם כיון שאבד לגמרי ואינו מעמידו לפניו לומר לו הרי שלך לפניך היזק נכר הוא, וכן בעושה עבדו אפותיקי ושחררו רבו ראשון [מ' ע"ב] היזק נכר הוא שהרי אינו יכול להעמידו לפניו כשהיה. כדי שלא יהא כל אחד וכו', אבל בשוגג לא מחייבינן כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר שוגג הייתי משום דסבירא ליה לרבי יוחנן דכולי האי לא קנסינן להוציא ממון מזה שהוא שוגג גמור. והלכתא כרבי יוחנן דהיזק שאינו נכר לא שמיה היזק ודחזקיה סלקא בתיובתא.
<h2>דף נד:</h2>
תנו רבנן היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן אבל אמר לו טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן. רבא אמר כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה. ההוא דאתא לקמיה דר' אמי אמר ליה ספר תורה שכתבתי לפלוני הזכרות שלו לא כתבתים לשמן אמר ליה ספר תורה ביד מי אמר ליה ביד לוקח אמר ליה נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ספר תורה אמר ליה ר' ירמיה נהי דאפסיד שכר הזכרות שכר דכולי ספר אמאי הפסיד אמר ליה שאני אומר כל ספר תורה שאין הזכרות שלו כתובות לשמן אינו כלום. ההוא דאתא לקמיה דר' אבהו אמר ליה ספר תורה שכתבתי לפלוני גוילין שלו לא עבדתים לשמן אמר ליה ספר תורה ביד מי אמר ליה ביד לוקח אמר ליה מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ספר תורה ומאי שנא מדר' אמי התם איכא למימר טעו בדר' ירמיה אבל הכא כיון דקא פסיד כליה אגרי וקאתי ואמר קושטא קאמר. פירוש. כל שבידו, לעשות בשעה שמודיעו נאמן ורישא כגון שעודן בידו לטמאן. רבא אמר, אע"פ שאין בידו נאמן וסופא כגון דאשכחיה מקמיה האידנא ולא אמר ליה והאידנא אמר ליה, זה פרש"י ז"ל וכן ר"ח ז"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל, וקימא לן דכל אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם, והיינו דאמרינן בכולה שמעתא ביד מי, ביד לוקח אינו נאמן, משום דמסתמא בשעה שהחזיר לו אשכחיה ולא אמר ליה ולקמי רבנן הוא דאתו מנפשייהו ואמרי להו, ומשום הכי אמרי להו הני רבנן כיון שספר תורה ביד לוקח ולא חששת לומר לו אינך נאמן, ואלו היה ספר תורה בידו לרבא אע"פ שאין בידו נאמן. וכן דעת ר"ח ז"ל שכתב, וקימא לן כרבא וגבי מעשה דר' אמי כתב, וקימא לן דהאי נמי כפרוקיה דרבא ע"כ. אמר המחבר, נאמן לפסלו שכבר היו כתובות ושוב לא היה יכול לכתבן שלא לשמן, ד"ת, והרשב"א ז"ל תמה שהרי יכול לגדור ולחזור ולכתוב שלא לשמן ע"כ. וכתב עוד ז"ל, והוי יודע שלא אמרו כן אלא בפועל משום שמיד היה לו להודיע מה שאירע ובהא מודו אביי ורבא, אלא דקא מפלגי בהא, דאביי סבר אינו נאמן אלא בשעדיין הוא בידו כגון טהרות שבידו לטמאם, ורבא סבר כל זמן שלא מצאו לומר לו אע"פ שאין בידו לעשות נאמן, אבל בעד אחד דעלמא ודאי נאמן שמא לא נזכר בשעה ראשונה או שלא רצה להעיד לו ולבתר הכי אמר, וזהו שאמר אביי אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן, וכבר מפורש שם בהאומר בקדושין [ס"ו ע"א]. ודברי רבינו הגדול ז"ל מטין לזה בפירוש שהשמיטה לדרבא. אמר המחבר, כלומר, דהא דרבא נאמרה עלה דמתניתין דתנן כהנים שפגלו במזיד חייבין והוה אפשר לומר דטעמא דאינו נאמן היינו משום שיהיה פושע ולאו כל כמיניה להעיד על עצמו שפשע או שקלקל דחזקה פועל מזהר זהיר, ולפיכך מייתי הא דספר תורה דמסתמא ליכא האי טעמא, ד"ת. ועוד שהרב ז"ל אינו מביא הלכתא למשיחא ולא צריך למפסק אלא הא דספר תורה ע"כ, וכתב סתם ספר תורה ביד מי. וכתב הראב"ד ז"ל דלרבא אע"פ שלא אמר בשעת חזרת המלאכה לבעלים אם אמר לאחר מכן כשפוגע בו תחלה נאמן דאמור משום כסופא לא אמר בההיא שעתא. וכתב על זה הרשב"א ז"ל, ונראין לו דברי רש"י ז"ל. עוד כתב הראב"ד ז"ל, אבל עד אחד בכל עת שיעיד נאמן כדאמרינן לעיל כדי שיודיעו, ואע"פ שאין זו ראיה דשמא כדי שיודיעו בעוד שבידו קאמרינן, זה לשון הרמב"ן ז"ל. גוילין, קלפין. ומאי שנא מדרבי אמי דאמר ליה אי אתה רשאי להפסיד ספר תורה. התם וכו', איכא למימר דמשקר ונתכוין להקניטו וסבור הוא שלא יפסיד אלא שכר אזכרות כר' ירמיה. אבל נאמן להפסיד ספר תורה, אבל הכא גבי קליפין דיודע הוא שיפסיד כל שכרו ואפילו כן אתי ואמר, ודאי קושטא קאמר. הא דאמרינן בגוילין שצריכין עבוד לשמן דוקא בשל ספר תורה, אבל של תפלין הא קי"ל כרבנן [מ"ה ע"ב] דפליגי עליה דרשב"ג ואמרי אע"פ שלא עבדן לשמן, ועל תפלין עצמן קאמרי ולא ארצועות ותלייה בלבד דתנן תלה עליהן עור בהמה טהורה כשרות, וכן דעת רבינו אלפסי ז"ל שכתב ההיא ברייתא כמות שהיא ולא פסק הלכה כדברי היחיד אלמא הלכה כרבנן דרבים נינהו לגבי יחיד, וכן כתב זה המעשה שמע מינה שיש לחלק בין ספר תורה לתפלין, וכן כתבו המפרשים ז"ל. כתב הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל דמזוזה נמי לא בעי עבוד לשמה שלא מצינו בה חומר אלא בשרטוט משום הלכה למשה. ועוד דאמרינן פרק הקומץ רבה [מנחות ל"ב ע"א] דתפלין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, הא מורידין עושין, אלמא מזוזה אינה צריכה עבוד לשמה כתפלין.
<h2>דף נה.</h2>
מתני'. העיד ר' יוחנן בן גדגדא על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט. ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שהיא אוכלת בתרומה ואם מתה בעלה יורשה. ועל המריש הגזול שבנאו בבירה שיתן דמיו. ועל חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תקון המזבח. פירוש. שהשיאה אביה, רבותא נקט אע"ג דקביל אבוה קדושין דידה כשהשיאה קטנה והויא לה אשת איש גמורה אפילו הכי יוצאת בגט ומקבלת את גיטה ואע"ג דלית ממש בדעתה מאי טעמא דאשה כי נפקא בעל כרחה נפקא ואין מתרצה בגירושיה ואפילו הכי נפקא הילכך לא בעינן דעתה. ועל קטנה וכו', והיא יתומה דלא [הוו] קדושין אלא מדרבנן. שאוכלת בתרומה, דרבנן בהני נשואין ולא גזרינן למידי. והא דאיצטריך רש"י ז"ל לאוקומה בתרומה דרבנן משום לישנא דאוכלת דמשמע ליה שאומרים לה לאכל או אפילו להאכילה בידים, ובכי הא ודאי בתרומה דאורייתא אסור. וכדאמרינן התם ביבמות [קי"ד ע"א] מניחו זורק מניחו תולש אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הבא לי מפתח, כדדרשי מלא תאכלום, קרי ביה לא תאכילום, אבל בתרומה דרבנן שרי אפילו להאכילו בידים משום דאתי נשואין דרבנן ומאכילין אותה בתרומה דרבנן. מריש, קורה. בירה, בית גדול. מפני תקנת השבים, שאם אתה מצריכו לקעקע בירתו ולהחזיר מריש עצמו ימנע מלעשות תשובה. שלא נודעה לרבים שהיא גזולה שהיא מכפרת ואין צריך להביא אחרת. מפני תקנת מזבח, בגמרא מפרש.
פיסקא. ועל מריש הגזול. תנו רבנן גזל מריש ובנאו בבירה בית שמאי אומר מקעקע כל הבירה ומחזיר מריש לבעליו ובית הלל אומרים אין לו אלא דמי מריש מפני תקנת השבים.
גמרא. אמר רבא מעדותו של ר' יוחנן בן גדגדא נלמוד אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה מגורשת מי לא אמר ר' יוחנן בן גדגדא לא בעינן דעתה הכי נמי לא בעינן דעתה ולא אמרינן בטולי הוא דבטליה דאם איתא דבטליה לעדים אמר להו והאי דקאמר הכי משום כסופא. פירוש. אמר לעדים, שלא בפניה ראו גט הוא זה. כנסי וכו', שלא הודיעה שהוא גט.
<h2>דף נה:</h2>
מתניתין. לא היה סקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה מהרוגי מלחמה ואילך יש בה סקריקון. כיצד, לקח מן הסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל מבעל הבית ולקח מן הסקריקון מקחו קיים. מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים, זו משנה ראשונה. בית דין של אחריהם אמרו הלוקח מן הסקריקון נותן לבעלים רביע אימתי בזמן שאין בידם ליקח אבל יש בידם ליקח הן קודמין לכל אדם. רבי הושיב בית דין ונמנו שאם שהתה בפני סקריקון שנים עשר חדש כל הקודם ליקח נותן לבעלים רביע. פירוש. סקריקון, גוי רוצח שנותן לו ישראל קרקע בפדיון נפש ואומר לו סב קרקע זו ולא תמיתני. יש עושין נוטריקון סקריקון. סק ריקן, עלה מזה ריקן. בהרוגי מלחמה, מלחמת טיטוס שהיתה בירושלים וביהודה. ובגמרא מפרש שלא היה דין סקריקון קאמר, דאגב אונסייהו גמרי ומקנו. ואע"ג דסקריקון לא יהיב דמי והוה כתלוה ויהיב שאין מתנתו מתנה, דהא דתלוה וזבין זביניה זביני שני התם דיהיב דמי ואגב אונסא וזוזי גמר וזבין מכל מקום הואיל והפקיר אותם המלכות להריגה ואינם מקוים לשוב לנחלתם עוד גמרי ומקנו. מהרוגי המלחמה וכו', יש בה דין סקריקון דלא גמרי ומקנו ומימר אמרי לשקול השתא ומחר תבענא ליה בדינא. מקחו בטל, דאמרינן מחמת יראה עבד. אי נמי השני נח לו והראשון קשה ממנו. ובגמ' מוקי לה בדלא כתב ליה שטרא באחריות. מן האיש, לקח מן האיש נכסים בין קרקע בין שהוא אפותיקי לכתובתה בין נכסי צאן ברזל. וחזר ולקח, אפילו לאחר מכן ובשטר אחרת. מקחו בטל דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי דהוה אמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה והויא ליה איבה וכל שכן בשאר נכסים דהויא לה איבה והאי לקח מן האיש כולל כל נכסים. והא דאמרינן פרק חזקת [ב"ב מ"ט ע"ב], לא נצרכה אלא לאותן שלש שדות אחת שכתב לה בכתובתה וכו', לאו למעוטי שאר נכסים אלא למעוטי נכסי מלוג, דבנכסי מלוג דדידה נינהו לא הויא לה איבה והילכך מקחו קיים. בענין מקחו בטל יש דעות אם בטל לאלתר, או לשעת גובינא בלבד שטורפת כתובתה מהם ואינה נמנעת מצד מכירתה. והמפרשים כלם הסכימו דלענין שאר נכסים שלו מקחו קיים עד שעת גבית כתובתה, אבל בנכסי צאן ברזל או באפותיקי לכתובתה, רש"י ז"ל [כתובות צ"ה ע"א] ואחרים סוברים שבטל לאלתר. ורבינו שמואל ז"ל כתב בבבא בתרא [מ"ט ע"ב] דאפילו לא לקח אלא מן האיש לבדו אינו בטל המקח לאלתר אלא לענין שעת גובינא והביא ממשנה זו סיוע לדבריו שהיא כוללת כל הנכסים, ואין ספק ששאר נכסים דידיה יכול למכור ומכרו קיים עד זמן גביית כתובתה, אלמא אין לחלק בנכסים ובטול מקח לשעת גביית כתובתה איתמר. וכן נראה מן הירושלמי [פ"ה ה"ז] כמו שכתב הרמב"ן ז"ל. ולעיל פרק השולח [מ"א ע"א] גבי עשה שדהו אפותיקי הארכתי יותר בזה בס"ד. מן האשה, לקח מן האשה תחלה ואפילו בשטר אחד כיון דאית ביה אחריות, כדאיתא בגמרא [נ"ח ע"ב], אבל בלא אחריות צריך שתי שטרות ובשתי מעמדות דבמעמד אחד אין חלוק בין שטר אחד לשני שטרות. ולשון הירושלמי [פ"ה ה"ז] עד כדון בשני שטרות. ובחוב הוא ברור שאין האשה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דלא גרע מנכסי מלוג ואיך יוכל הבעל לומר עיניך נתת בגירושין ובמיתה, אדרבה, יש לה פתחון פה כנגדו. זו משנה ראשונה, של דין סקריקון שהוא מדינא מה שאמרנו בהני תרי בבי. בית דין של אחרים, משנתנו האחרונה תנא תקנתא, דאלו מדינא יש בה סקריקון דלא גמרי ומקנו. וכדאיתא בגמרא, דמימר אמרי למחר תבענא ליה בדינא שהרי גזרו דכל דקטיל ליקטלוה, אלא משום שהיו מפוחדים מהגזרה ראשונה דגזרו כל דלא קטיל ליקטלוה לא הוו אזלי למקבל בבי דואר ואחרים נמי לא הוו זבני מפחד הבעלים דהוו מפקי מיניהו, ובין כך ובין כך היתה הארץ חלוטה ביד סקריקון ולפיכך תקנו שאפילו מהרוגי מלחמה ואילך לא תחזור לבעלים אלא שהלוקח נותן לבעלים רביע הקרקע או מעותיו אם הבעלים חפצים שהוא שליש המעות שנטל סקריקון דקימא לן כשמואל [נ"ח ע"ב] דאמר דכל דזבין נכי ריבעא זבין, ומה שלוקח במנה שוה מאה ותלתין ותלתא ותילתא ששערו דסקריקון מוזיל גביה רביע, ומשום דמיירי בתקנתא תנו ליה הכא. הם קודמין לכל אדם, גרסינן בירושלמי [פ"ה ה"ז] הם אומרים היה בידנו ליקח והלקוחות אמרו לא היה בידכם ליקח א"ר יוסה לעולם השדה בחזקת בעליה שהמוציא מחברו עליו הראיה.
<h2>דף נח.</h2>
גמרא. אמר רב לא שנו אלא דאמר ליה לך חזק וקני אבל בשטר קנה ושמואל אמר אף בשטר לא קנה עד שיכתוב אחריות. פירוש. לא שנו, דמקחו בטל אלא דאמר ליה הבעל לזה שלקח מסקריקון לך חזק וקני בחזקה דכיון דדבורא בעלמא הוא איכא למימר השני נח לו, אבל בשטר, שכתב ליה שטרא בשמיה דכולי האי לא הוה ליה למעבד אי לאו דזבנה ליה מכר גמור ומדעת. והרשב"א ז"ל כתב דכיון דמשום יראה ואיבה מסקריקון קא עביד לא מחוור האי פירושא, אלא טעמא דרב דכיון דאנסוהו עד שכתב את השטר שוב אין מצפה שתחזור לו ואגב אונסיה ואגב כתיבת השטר גמר ומקני, והכי מוכח פרק חזקת [ב"ב מ"ח ע"א] דמקשינן מהא מתניתין לדרב הונא דאמר תלוה וזבין זביניה זביני ופריק מהא דרב משמע דבאנוס מיירי. ולשמואל מהאי טעמא נמי אף בשטר לא קנה דמחמת יראת סקריקון עבד דמקפיד אם יסרב על כתיבתו דאמר ליה עיניך שתחזור בך, אבל באחריות ודאי לא קפיד, דאמר ליה את מזבנת קרקע דידך ואנא מקבלנא אחריות, הילכך מסתמא לא מחמת יראה כתב לו אחריות אלא מדעת גמר והקנה, כן כתב רבינו הרב בבבא בתרא ע"כ. דעתו ז"ל דלשמואל נמי אם אנסוהו נמי לכתוב אחריות כיון דנאנס לא קנה. עד שיכתוב אחריות, דאי טרפי לה ליגבי מניה דמי ארעא. פסק רבינו אלפסי ז"ל כשמואל דהילכתא כותיה בדיניה לגבי רב, ועוד דתניא כותיה ר' שמעון בן אלעזר אומר לקח מן האשה בכתובתה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל עד שתכתוב לו אחריות. ואע"ג דשנינן אליבא דרב דלא תקשי ליה אשנויי לא סמכינן. ולא תקשי מהא דתלוה וזבין דפרק חזקת [שם] דלשמואל דלא מהני שטר בעי דיהיב זוזי, ואפסיקא התם הלכתא בכלהו תלוה וזבין זביניה זביני בין ארצי ליה זוזי בין לא ארצי ליה אלא בשטר בלבד קנה, דהתם דעתיה למיתן ליה זוזי ודעתיה דמוכר למשקל מניה אבל הכא גבי אשה וסקריקון ליכא מאן דיהיב להו זוזי הילכך לא מהניא כתיבת שטר עליהו עד דכתבי ליה אחריות ע"כ. מלשון רבינו לא מהניא כתיבת וכו' יש לדקדק דאע"ג דקימא לן בעלמא [ב"מ ט"ו ע"ב] אחריות טעות סופר הוא ודלא כשמואל, הכא קימא לן כשמואל דלא מהניא כתיבת שטר עד דכתבי אחריות. וטעמא רבה איכא דבעלמא היינו טעמא, משום דלא שדי איניש זוזי בכדי ומוכר כי שקיל מיניה דלוקח זוזי אדעתא דמקבל עליה אחריות שקלינהו אבל הכא דמינס אניס מוכר זה בכתיבת השטר משום נחת רוח ודאי עד דמפרש דקביל עליה אחריות לא אמרינן ביה אחריות טעות סופר הוא. והוא הדין בלוקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה, וכן כתבו הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל ושלא כדעת רבינו האיי גאון ז"ל שכתב בספר המקח שלו בשער ל' דשמואל דהכא אזיל לטעמיה אבל לדידן דקימא לן אחריות טעות סופר הוא כל שלא פרש בלא אחריות היינו כותב אחריות.
<h2>דף נח:</h2>
תנו רבנן הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סקריקון, אמר רב יוסף נקיטינן אין דין אנפרות בבבל מאי טעמא כיון דאיכא בי דואר ולא אזל וקבל אימר אחולי אחליה. פירוש. הבא, גוי הבא מחמת חוב על ישראל או מחמת אנפרות שהוא גזל בעלמא ואינו מסור בידו להרגו ואנס הגוי קרקעו בחובו או באנפרות אין בו משום סקריקון, אם שהתה בידו י"ב חדשים לתת לבעלים רביע כתקון חכמים ויחזיק בקרקעו אלא מחזיר לו הקרקע בחנם, וגבי סקריקון הוא דחזרו ונמנו דכיון דגמר מקנה מפני פחד כדפרשנו לעיל. וסופו מוכיח שהניח בידו י"ב חדש ולא צעק עליו, הילכך ניתן לבעלים רביע כטעמא דפירשנו לעיל אבל האי לא גמר ומקני מידי ואע"ג דשהת י"ב חדש ולא באת לו שעה לכופו הילכך אין מכירתו מכירה כלל. אין דין אנפרות בבבל, אם בא ישראל וערער על חברו קרקע זו שלקחת מן הגוי שלי היתה וגזלה ממני אינו נאמן לאפסודיה ללוקח. ואע"ג דתלוה ויהיב הוא, לרש"י ז"ל שפרש אנפרות שאונס בלא נתינת דמים הוא, לא קשיא, דלא אמרינן בעלמא אין מתנתו מתנה אלא משום דאיכא למימר אע"ג דלא אזיל וקביל מיד לא משום דאחיל גביה הוא אלא משום דלא מצא עת למיזל ולמקבל, אבל הכא דאיכא בי דואר ידוע, כלומר, דיינים הממונים על הגזלות ובכל עת בי דואר מוכן לעשות לו דין ולא אזיל שמע מינה אחולי אחיל. הרשב"א ז"ל כתב דיש אנפרות שאינו גוזל לגמרי אלא נותן מקצת דמים, ואפילו הכי אמרן דמחמת אנפרות אין מכירתו מכירה. והא דאמרינן תלוה וזבין זביני זביני דוקא בשנותן דמי שוויו של שדה אבל בפחות מכדי דמיו לא.
גידול בר רעילאי קביל ארעא בטסקא מבני באגא אקדים ויהיב זוזי דתרתי תלת שני לסוף אתו מרואתא קמאי אמרי ליה שתא קמיתא דיהבת אכלת השתא אנן יהבינן אנן אכלינן סבר רב פפא למכתב ליה טרפא אבני באגא אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא אם כן עשית סקריקון אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע הניח מעותיו על קרן הצבי. פירוש. רעילאי, כך שמו. תסקא, מס הקרקע. בני באגא, בני בקעה כך היה מנהגם פוסקים מס על כל הבקעה לתת כך וכך לשנה למלך והם מחלקים השדות ביניהם ולוקח כל אחד מס כפי חלקו המגיעו ונותנין לאחד והוא נותנו לגבאי המלך. ואם הלך אחד מהם הנשארים ערבים להשלים המס. והבעלים של קרקע זו הלכו לדרכם והבני באגא הנשארים נתנוהו לגדול לפרוע המס במקום הבעלים ולאכלה. אקדים גדול ויהיב, לגבאי המלך אמרי ליה, לגדול. אנן יהבינן, אי מלכא תבע כלום מטסקא דתרתין שנין. טרפא, מכל מה ששוין הפירות דתרי שנין. אם כן עשית, לאלו בני הבאגא שמכרו כאלו הן אנסין (ודין) [ודינם] כדין סיקריקון שמכירתם גמורה משום דבעלים אגב אונסייהו מחלי ומשום הכי כתבת ליה טרפא, שאם לא כן דקנה נהי דמעות שנתן יש לו, מה ששוין הפירות יותר אין לו ואם כן דכסקריקון הם היה לך לומר שישלמו הבעלים כמה שנתן גדול כדין לוקח מן סקריקון ויש ביד בעלים ליקח שמחזירין ללוקח מה שנתן ומה ששוין יותר הפירות יתנו בני הבאגא לפי שהבעלים פטורין ממנו כדין נותן לבעלים רביע. אלא אמר רב הונא, לא קנה קרקע דלאו סקריקון הוא וליכא אונסא דניחול גביה, וכיון שכן אף מה שהוציא ממס השנים הבאות לא יטול דהוה ליה כפורע חובו של חברו שהוא פטור ובעלי השדות פטורין מטסקא דתרתי שנין, והיינו דאמרינן הניח מעותיו על קרן הצבי שזה הלשון שנינו בענין זה, כדתנן [כתובות ק"ז ע"ב], מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי, ומשם למדו לפורע חובו של חברו, כדאיתא במסכת נדרים [ל"ג ע"א] ובירושלמי דכתובות [פי"ג ה"ב]. ואע"פ שהמלך או בני הבאגא היו נוטלין קרקע שלהן אם לא שפרע זה הטסקא, אפילו כן פטור שכך אמרו שם בירושלמי שאפילו היה המשכון בידו מימר אמר מפייס הוינא ליה והוה מחזיר לי, הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל מפרש שגזבר חדש הקימו שיגבה פעם אחרת ולפיכך יכולין לומר לגידול מאי אהנית לן, שאם לא כן המלך אינו מבקש מעותיו שני פעמים, ואם כן למה הניח מעותיו על קרן הצבי המס שרוצים הבעלים ליתן למלך יתנוהו לגידול. והרמב"ן ז"ל כתב על זה ואינו נכון כלל.
<h2>דף נט.</h2>
מתניתין. חרש רומז ונרמז ובן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין. פירוש. רומז ונרמז, מה שהוא רומז קיים ומה שרומזין לו והוא מתרצה קיים. רמיזה בידיו ובראשו. קפיצה, בשפתים כמו קפצה פיה ואינו סימן נכר כרמיזה. ולבן בתירא סגי ליה סמן מועט כזה במטלטלין אם מכר מטלטלין. ובגמרא מפרש אם פליג בן בתירא אף בגיטין ומטלטלין לרבותא נקט. ומכל מקום הלכה כת"ק דבעי רמיזה בין בגיטין בין במטלטלין אבל בקרקעות לא אפילו ברמיזה דדינן כפעוטות.
מתניתין. הפעוטות מקחן מקח וממכרן מכר במטלטלין. פירוש. פעוטות, נערים, פקחים, ובגמרא מפרש מכמה שנים ראוי לכך. גמרא. ועד כמה מחוי רב יהודה לרב יצחק בריה כבר שית כבר שבע רב כהנא אמר כבר שבע כבר תמני, במתניתא תנא כבר תשע כבר עשר, ולא פליגי כל חד וחד לפום חורפיה. וטעמא מאי אמר ר' אבא בר יעקב אמר ר' יוחנן משום כדי חייו. טעותן עד כמה אמר ר' יונה אמר ר' זירא עד שתות כגדול. מתנתו מאי אמר רב אשי מתנתו מתנה אחת מתנת בריא ואחת מתנת שכיב מרע אחת מתנה מרובה ואחת מתנה מועטת. פירוש. כבר שית וכו', ראיתי מפרשים דהא דנקטי כלהו שתי שנים כדי לדבר באיש ובאשה שהאשה קודמת לעולם לאיש שנה אחת. לפום חורפיה, מיהו קודם שש אפילו היה חריף אין מעשיו כלום. כדי חייו, תקון רבנן במטלטלין דאי לאו זביני זביני לא מזבני ליה מזוני ולא זבני ליה מיניה. אמרינן בפרק מציאת האשה [כתובות ע' ע"א], אמר רפרם לא שנו אלא שאין שם אפטרופא אבל יש שם אפטרופא אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר. וכתב רבינו האיי ז"ל בשער השלישי של ספר המקח שלא ימכור אלא לכדי חייו, כדגרסינן עלה, אמר ר' אבא בר יעקב אמר ר' יוחנן ולפי דעתנו אנו רואין שאם יש שם ממון הרבה שינתן לו ממנו מקצת לסחורה במה שיתלמד מקח וממכר ואע"פ שאינו צריך לכדי חייו ולפי מראית עיני הדיין ע"כ. ולשון הרשב"א ז"ל, אבל הרמב"ן נ"ר כתב דכיון דתקון רבנן שיהא ממכרו ממכר לא פלוג בין מוכר לכדי חייו למוכר יותר מכדי חייו, שהרי במתנתו אסיקנא דמתנתו מתנה בין מתנה מרובה בין מתנה מועטת ואע"פ שאינה משום כדי חייו כי היכי דליעבדו ליה מיליה. ואפילו הכי לא פלוג רבנן במתנת שכיב מרע דתו ליכא למימר דליעבדו ליה מילי, והכי נמי משמע בשלהי מציאת האשה [כתובות ס"ט ע"ב] גמ' המשליש מעות לבתו ע"כ. ונ"ל שהרמב"ן ז"ל היה חושש להא דגאון ז"ל לפי הנראה לשונו בחדושיו. ראיתי כתוב דבקרקעות של אביו עד שיהא בן עשרים לא ימכור אבל בקרקע שקנה הוא מסתברא שמוכר כיון שהוא חריף והוא יצא מעונת הפעוטות. טעותן של פעוטות עד כמה הדרא, עד שתות כגדול, עד שתות קנה הקונה ומחזיר אונאה יתר משתות בטל מקח. מתנתו מאי, במטלטלין משום כדי חייו הוו זביני זביני אבל מתנה לא או דילמא מתנתו נמי מתנה דנעבדו לה ניח נפשא. אחת מתנת בריא, במשיכה דוקא דומיא דהקנאתו אבל אגב קרקע לא כי היכי דאין לו כח למכור קרקע וכן אינו מקנה בחליפין. ומיהו בשכיב מרע מקנה באמירה כגדול דדבריו ככתובין וכמסורין משום שלא תטרף (דעתם) [דעתו].
גמרא. אמר רב נחמן מחלוקת במטלטלין אבל בגיטין דברי הכל ברמיזה. ואיכא דאמרי אמר רב נחמן כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגיטין והא אנן במטלטלין תנן אימא אף במטלטין. פירוש. אבל בגיטין, דקימא לן חרש שנשא פקחת משנתחרש אם רצה יוציא כשם שכנס ברמיזה כך ברמיזה מוציא. אימא אף במטלטלין דלא תימא גיטין דקילי משום דבקפיצה וברמיזה כנס בקפיצה וברמיזה יוציא, אבל מטלטלין שנפלו לו בירושה ויש לו זכיה בהם מן התורה לא, משום הכי תנא מטלטלין.
מתניתין. אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל מפני דרכי שלום. מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום, בור שהוא קרוב לאמה מתמלא ראשון מפני דרכי שלום. מצודות חיה ועופות ודגים יש בהם גזל מפני דרכי שלום, ורבי יוסי אומר גזל גמור. מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי שלום. ר' יוסי אומר גזל גמור. עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום. ר' יוסי אומר גזל גמור. אין ממחין ביד עניי גויים בלקט שכחה ובפיאה מפני דרכי שלום. פירוש. כהן קורא וכו', תקינו להו רבנן האי סידרא כדי דלא לאנצויי דכיון דתקנתא דרבנן היא תו לא מצי לאינצויי ולמימר אנא קרינא ברישא. מערבין וכו', בני חצר שרגילין ליתן ערוב החצר בבית אחד אין משנין את מקומו ליתנו בבית אחר מפני דרכי שלום, ובגמ' מפרש לה. קרוב לאמה, אמת המים המביאה מים מן הנהר לשדות ורגילין לעשות בורות שאם תיבש האמה ימלאו מן הבור וישקו את השדות ומרגילין מן האמה לבור עד שיתמלא ותקנו חכמים שיתמלאו בורות שבשדות בעליונות שהם קרובים למוצא האמה ואחר כך יתמלאו התחתונים וכשהוא ממלאן סוכר את האמה עד שיתמלאו. מפני דרכי שלום, שלא תהא מחלוקת ביניהם אני אסכור ראשון דהא תקנתא דרבנן היא ואע"פ שאין דין. מצודות חיה וכו', מדאורייתא כל כמה דלא מטה לידיה לאו גזל הוא, ובגמרא מפרש לה במצודה דלית לה תוך דליקניה ליה כליו. גזל גמור, מדבריהם וטעמא דרבי יוסי בכלהו דקא סבר עשו מפני דרכי שלום את שאינו זוכה לקנות קנין גמור כזוכה. המנקף, חותך כמו ונקף סבכי היער וכמו כנוקף זית.
<h2>דף נט:</h2>
לפתוח ראשון. [גיטין נ"ט ע"ב] יש מי שפירש כשמתחילין בבית הכנסת לומר ברכות בשחרית, הכהן יתחיל, (וכל) [וכן כל] ראשי הפרקים ומזמורים [שאומרים בבית הכנסת]. ורש"י ז"ל פירש [גיטין נ"ט ע"ב] לפתוח ראשון בכל דבר כבוד בין בתורה בין בישיבה. אבל הרמב"ם ז"ל פירש בספר עבודה [הלכ' כלי המקדש פ"ד ה"ב] לפתוח ראשון בתורה. ולברך ראשון. פירש רש"י ז"ל בסעודה. ולפי זה כי אמרינן פרק יש נוחלין במסיבה הולך אחר זקנה, כשאין שם כהן חשוב קאמר. והרב רבינו מאיר הלוי ז"ל פירש שאומרים לו תחלה שיברך ברכת המזון, עד שיראו אם ירצה. ובפרק בני העיר [מגילה כ"ח ע"א] אמרינן, דלא אמרינן שיברך ראשון אלא כשאין שם ישראל חשוב יותר ממנו. אבל אם הישראל גדול בתורה או שהכהן עם הארץ, חייב הישראל לברך. ואי לא עביד חייב מיתה שנאמר [משלי ח'] ולמשנאי אהבו מות, אל תיקרי למשנאי אלא למשניאי. והיינו דאמרינן בפרק בתרא דהוריות [י"ג ע"א] ממזר ת"ח קודם לכהן גדול ע"ה בכל דבר של קדושה או של כבוד. ומיהו יכול ת"ח ליתן רשות לקטון ממנו לברך היכא דליכא כהן, דהא ר' נתן רשות לרב לברך [ברכות מ"ו ע"ב]. אבל בקריאת התורה משום אינצויי [גיטין נ"ט ע"ב] כהן קורא ראשון, דשאני בית הכנסת, דדומיא דבית המקדש היא, וכל דבר שבבית המקדש אפילו כהן עם הארץ קודם לשאר כל אדם. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל דדוקא בתורה מקדימין לכהן, דבספר עבודה ריש פרק (ו') [ד'] דהלכות כלי המקדש [ה"ב] הזכיר כהן על התורה, ובבהמ"ז בס' אהבה בה' ברכות [פ"ז ה"ב] לא הזכיר כהן אלא גדול שבכולן. ובגמרא פרק הניזקין [גיטין נ"ט ע"ב] אמרינן רב הונא קרא בכהני. ודעת הראב"ד ז"ל כן בכל רב מובהק שאין בעירו כמותו. ומיהו הרמב"ם ז"ל בהלכות תפלה [פי"ב הי"ח] כתב, מנהג פשוט היום שאפילו ע"ה קודם לקרות לפני חכם גדול מישראל. ועוד כתב בספר המצות, ל"ב נצטוינו לכבד זרע אהרן ולנשאם, ושנושיבם במושב הקדושה והכבוד. ולו מאנו זה לא נשמע מהם, שכבוד ותפארת לאל יתברך אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו, והוא אמרו וקדשתו. והכי איתא ביבמות פרק האשה רבה [יבמות פ"ח ע"ב] וקדשתו, אם לא רצה דפנו, פרש"י ז"ל הכהו בשוטים, לשון הוצא ודפנא. ולשון סיפרא [פ' אמור] וקדשתו, בעל כרחו. קדושים יהיו, על כרחם. [קדוש יהיה לך] לרבות בעלי מומין. ויש מפרשים דדוקא כהן בעל מום באיבריו, אבל בעל עבירות, שהוא בעל מום בנפשו, ודאי לא מרבינן, דמום שגרמו לו מן השמים אין לנו לשלול ממנו כבודו, אבל מום שגרם הוא עצמו לא. וליטול מנה יפה ראשון. פירש רש"י ז"ל אם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר, לאחר שיחלקו החלקים בשוה אומרים לו ברור וטול איזו שתרצה. מיהו רבינו מאיר הלוי ז"ל כתב דלא איירי כלל אלא בסעודה בלבד, שישימו לפניו מנה יפה בשלחן, קודם שישימו לפני שאר הקרואים. אבל במילתא אחריתי, כגון חלוקת שום דבר עמו, אין אדם חייב לתת לו ברירה. וכתב הרב בעל התוספות ז"ל דהוא הדין כשמחלקין מתנות עניים, ויש שם כהן עני, נותנין לו חלק יפה ראשון. נתפרדה החבילה. הסדר שסדרנו בטל. ופירש רש"י ז"ל שני פירושין, האחד שאין לוי קורא כלל, והשני שאין סדר להקדים אלא מי שירצה שליח צבור, וכן מנהג. כהן אחר כהן לא יקרא משום פגם ראשון. ומפרש התם בגיטין [נ"ט ע"ב] דמוחזק לן בהאי שני דאבוה כהן הוה, לפיכך ליכא אלא פגם ראשון. ועוד דקורא אחריו לוי, ואילו היה חלל לא היה קורא אחריו לוי. ועוד דא"כ האי ישראל הוא, ואיך קורא שני. ולוי אחר לוי איכא פגם שניהם. דכיון דלוי שני קורא אחריו יאמרו הראשון פסול, וכן יאמרו על זה שישראל הוא וקורא שלישי. ומיהו ודאי בבית הכנסת שרובו או כולו כהנים או לויים, ואין שם ישראלים כדי להשלים מנין הקוראים, ודאי קוראים זה אחר זה עד שישלימו מנין הקוראים, וכן כתבו בשם רבינו שמואל. יש מן המפרשים ז"ל שכתב וזה לשונו, שמעתי מפי רבי דגרסינן בירושלמי [פ"ה דגיטין] בית הכנסת שכולו כהנים ויש בהם ישראל אחד, ישראל קורא ראשון מפני דרכי שלום. ומנהג גם כן שכהן שיורד לפני התיבה ביום ספר, ואין שם בבית הכנסת כהן אחר, שקורא ישראל ראשון, דכיון שהוא שליח צבור אין לו לבזבז עצמו לקרות ראשון. אחריהן מי קורא. אחר כהן ולוי.
גמרא. מנא הני מילי א"ר חייא בר אבא דאמר קרא וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון אמר ליה אביי לרב יוסף מפני דרכי שלום דאורייתא היא. אלא לכדמר דתניא שנים ממתינין זה לזה בקערה שלשה אין ממתינין והבוצע הוא פושט ידו תחלה ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול הימנו הרשות בידו. ואמר מר עלה לא שנו אלא בסעודה אבל בבית הכנסת לא דילמא אתי לאנצויי ואמר רב מתנה הא דאמרת בבית הכנסת לא, לא אמרן אלא בשבתות וימים טובים דשכיחי רבים אבל בשני וחמישי לא איני והא רב הונא קרא בכהני בשבתות ובימים טובים שאני רב הונא דאפילו ר' אמי ור' אסי כהני חשיבי דארעא דישראל מיכף הוו כיפי ליה. פירוש, וקדשתו, כי את לחם וגו'. לפתוח ראשון בכל דבר כבוד בין בתורה בין בישיבה הוא פותח ראשון ולברך ראשון בסעודה. וליטול מנה, אם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר לאחר שיחלקו בשוה אומרים לו ברור וטול אי זה שתרצה. לכדמר, רבה בר נחמני, שהיה רבו, דרכי שלום דקתני מתניתין להא דאמר אתא. אין ממתינין, אין צריכין להמתין. הבוצע, הבעל הבית הוא הבוצע לברך המוציא ואפילו הוא קטן. הוא פושט ידו, בקערה ללפת בו פרוסת המוציא. לא שאנו דחולק כבוד אלא בסעודה כדאמרן, אבל לענין לקרות בתורה בבית הכנסת אין כהן חולק כבוד ללוי ולא לוי לישראל דלא ליתו לאנצויי האחרים ולמימר אנא קרינא ברישא. והיינו דקתני מתניתין, כהן קורא ראשון מפני דרכי שלום כמו שכתוב בתורה ואין רשאי לחלוק כבוד ולשנותו.
אמר אביי נקיטינן אם אין שם כהן נתפרדה חבילה ואמר אביי נקיטינן אין שם לוי כהן קורא אחר כהן איני והאמר ר' יוחנן כהן אחר כהן לא יקרא משום פגמו של ראשון לוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם כי קאמרינן באותו כהן שקרא ראשון. שלחו ליה בני גלילא לר' חלבו אחריהן מי קורא לא הוה בידיה אזל שייליה לר' יצחק נפחא אמר ליה אחריהן קורין תלמידי חכמים הממונים פרנסים על הצבור ואחריהם תלמידי חכמים הראויין למנותם פרנסים על הצבור ואחריהם בני תלמידי חכמים שאבותיהם ממונים פרנסים על הצבור ואחריהם ראשי כנסיות וכל אדם. פירוש. נקיטינן, מסורת בידינו מאבותינו. נתפרדה חבילה, נפסק הקשר אבד הלוי את כבודו בשביל חבלתו המתפרדת ואינו קורא כלל, כך אמר מורי הזקן ומורי ר' יצחק בר יהודה וכך סדר רב עמרם, אבל מתלמידי מורי ר' יצחק הלוי שמעתי משמו שאין סדר לדבר להקדים לוי לישראל ומי שירצה יקדים. כהן אחר כהן, במקום לוי. פגמו של ראשון, שלא יאמרו היוצאים מבית הכנסת ולא ראו אם עלה למנין שבעה ושמא יאמרו הראשון אינו כהן אבל מן השני אין לחוש לפגמו דכיון שקורא במקום לוי לית ביה פסול דאי הוה ביה שום פסול או שהיה ישראל לא היה קורא במקום לוי. פגם שניהם, דלא ידעי אינשי פגמא בהי מיניהו ואמרי ראשון לא היה לוי לפיכך חזר וקרא לוי אי נמי שני אינו לוי אלא ישראל. באותו כהן עצמו, יחזור ויקרא במקום לוי. אחריהן, דכהן ולוי מי קורא כלום תקנו שום סדר לישראל בשבתות משום דרכי שלום. הראויין למנות וכו', דאמרינן במסכת שבת בפרק כל כתבי [קי"ד ע"א] איזהו תלמיד חכם שראוי למנותו פרנס על הצבור כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר. וכל אדם, משמע לכאורה שהאחרון גרוע מכולם מיהו עכשיו נהגו לעשות האחרון נכבד לפי שהוא גולל הספר ונוטל שכר כנגד כולם.
<h2>דף ס.</h2>
בחומשין. אע"פ שכתובים בדקדוקי חכמים ועל הגויל ובגולל, אסור לקרות בהן, כיון שאין מדובקין יחד כל חמשה חומשי תורה. מפני כבוד הצבור. שגנאי הוא להם שיאמרו הרואים אין בצבור יכולת לקנות או לכתוב חמשה חומשי תורה. וכתב רבינו תם ז"ל דדוקא בהאי ליכא אלא מפני כבוד הצבור, ואי ליכא ספר תורה אלא בכרך אחד, קורין בזה, כיון דלא אפשר באחר. אבל אם אינו עשוי כתקון ספר תורה, ודאי איסורא איכא, והמברך עליו עובר משום לא תשא. הילכך כל שכן היכא דאינו מדוקדק יפה יש בו משום לא תשא, אע"פ שכולו בכרך אחד, דהא מחוסר במילתיה. מיהו הרמב"ם ז"ל כתב בתשובה וזה לשונו, שאלה ספר תורה שאינו עשוי כהלכתו או ספרים של קלף שהם ודאי פסולין, אם מותר לברך הקורא בהן או אסור לברך. תשובה. מותר לברך, ואין הברכה על הקריאה בספר כמו הברכה שעל נטילת לולב או ישיבת סוכה. שאם היתה פסולה או הלולב פסול נמצאת ברכה לבטלה, שהמצוה היא נטילת הלולב או ישיבת הסוכה, שעליה מברך. ואם היו פסולין לא עשה מצוה. וכאן המצוה היא הקריאה בתורה, בין שקרא בספר כשר בין שקרא בספר פסול. ואפילו קרא על פה, עצמה של קריאה היא המצוה שעליה מברכין. הלא תראה שהקורא בשחר קודם שיתפלל ויקרא משנה או תלמוד או הלכה או מדרש, מברך ואחר כך קורא או דורש. הא למדת שההגייה בתורה היא המצוה שעליה מברך. וזהו ההפרש שלא הרגישו בו רוב חכמי מזרח, ודימו שהמברך וקורא בתורה בספר פסול הרי זו ברכה לבטלה. וראייה לדבר זה הא דאמרינן אין קורין בחומשין בבית הכנסת מפני כבוד הצבור. וכי יש פסלנות בעולם כמו פסלנות חומש. והלא אפילו היה ספר תורה חסר אפילו אות אחת פסול, וכל שכן חומש. ולמה נתנו הטעם מפני כבוד צבור. והיה להם ליתן הטעם מפני שהוא פסול, שנמצאת ברכה לבטלה. [כאן נשאר הנייר חלק להראות שחסר כאן]. ו"ת שהקריאה זו בלא ברכה למה נאסרה. וכי יש בעולם מי שיעלה בדעתו לאסור קריאה בלא ברכה אפילו על פה. אלא ודאי לא אמרו בצבור אלא על הקריאה שחייבין לקרותה בצבור, שהן שבעה או שלשה וכיוצא בהן, הוא שאין קורין בחומשין מפני כבוד הצבור, לא מפני שהברכה לבטלה. ועל דוקיא זו סמכו כל אנשי המערב, והיו קוראין בספר קלף בלא עבוד כלל, ומברכין לפניה ולאחריה בפני גדולי עולם, כגון רבינו יוסף הלוי ורבינו יצחק ז"ל וכיוצא בהן. ומעולם לא נשמע בזה פוצה פה ומצפצף, לפי שכולם בעלי בינה היו, וחכמתם מיושבת ומכוונת, וידעו שאין הברכה תלויה בספר אם כשר הוא או פסול אלא בקריאה, בין שקרא בספר כשר או פסול, כמו שביארנו. ואעפי"כ ראוי לכל צבור להיות להם ספר כשר כהלכותיו, ובו ראוי לקרות [ל]כתחלה בצבור. ואם אי אפשר להם, קורין אפילו בפסול ומברכין, מן הטעם שאמרנו. וכן הורה רבינו חנוך הספרדי ז"ל ע"כ. ונראה שהרב ז"ל הודה דלכתחלה אסור לברך על ספר תורה שאינו מדוקדק כהלכתו, אפילו אין בו טעות אלא שאות אחת דבוקה בחברתה. שהרי הוא ז"ל עצמו כתב פרק י' דהלכות תפלין מזוזה וס"ת [ה"א] שעשרים [דברים] פוסלים ס"ת, ואם נעשה בו אחת מהן אין קורין בו ברבים. ולא חלק בין אפשר בכשר בין לא אפשר. אלמא דאע"פ שהברכה אינה לבטלה, מיהו איסור קריאה מיהא איכא ברבים. וגם הראייה שהביא ז"ל מההיא דאין קורין בחומשין, לפירוש רש"י ז"ל אינה ראיה, דמפרש בעשוי כתקון ספר תורה, ועדיף טפי מספר תורה חסר אפילו אות אחת, דמחוסר במילתיה, והכא לא מחוסר במילתיה. וכן יש הרבה מן המפרשים ז"ל שכתבו דלכתחלה אסור לברך עליו.
אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן ספר תורה, שחסר יריעה אחת אין קורין בו. רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו אין קורין בחומשין בבית הכנסת מפני כבוד הצבור ורבה ורב יוסף דאמרי תרויהו האי ספרא דאפטרתא אסיר למקרי ביה בשבתא מדלא נתן להכתב מר בר רב אשי אמר לטלטולי נמי אסור מאי טעמא דהא לא חזי למקרי ביה. ולא היא שרי למקרי ביה ושרי לטלטוליה דר' יוחנן וריש לקיש מעייני בספרא דאגדתא בשבתא והא לא נתן להכתב אלא כיון דלא אפשר עת לעשות לה' הפרו תורתך הכא נמי כיון דלא אפשר עת לעשות לה' הפרו תורתך. וכותבין מגילה לתנוק להתלמד בה. פירוש. שחסר יריעה, משום שחסר הוא וכיון שקורין אותו ספר תורה שלם משמע. בחומשין, יש שכותבין להם ה' חומשין כל חומש בפני עצמו וכל ספריהם היו במגלה כספר תורה שלנו בגליון ועמודים. יש מתירין לקרוא בספר תורה אע"פ שיש טעות בחומש אחד כיון שבאותו שקורא הוא מוגה וטעמא דאפילו לא היה זה שקורא בו לבדו היה מותר אלא משום כבוד הצבור הילכך השתא דליכא למימר הכי שרי. כתבו בשם התוספות שהתיר רבינו משולם לקרוא בחומשין שלנו שהן קונדרסין בצבור בברכה היכא דליכא ספר תורה וחלק עליו ר"ת דבפרק השותפין [ב"ב י"ד ע"א] משמע דבעינן ספר בגליון ובעמודים מיהו כקורא בתורה בלא ברכה מותר. ויש מתירין בהפטרות בקונדרסין אפילו בברכה. מדלא תנן להכתב, פחות מספר אחד שלם לעצמו. והא לא נתן ליכתב, שום דבר תלמוד ואגדה כדאמרינן כתוב לך את הדברים האלה, דבי ר' ישמעאל תנא אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות. דלא אפשר, מלכתוב שנתמעט הלב והתורה משתכחת. עת לעשות, אם בא עת תקנה לעשות לשום שמים הפרו דברי תורה לשעה הצריכה. הכא נמי וכו', שאין לכל צבור וצבור יכולת לכתוב נביאים שלם. וכותבין מגלה, פרשה לבדה של תורה או שנים. והכי הלכתא ואע"ג דלא אתברר בגמרא שפיר, מכל מקום פסקו הגאונים כן משום עת לעשות דכיון דלא אפשר כתבינן.
<h2>דף ס:</h2>
פיסקא. מערבין בבית ישן מאי טעמא משום כבוד בעל הבית והא ההוא שפורא דמעקרא הוה בי רב יהודה ולבסוף בי רבה ולבסוף בי רב יוסף ולבסוף בי אביי ולבסוף בי רבא אלא משום חשדא. פירוש. שיפורא, רב שרירא גאון פרש בכתב תשובתו שפורא הוא שופר שהיו נותנין לתוכו הנדבה השלוחה לבני הישיבה כמו י"ג שופרות היו במקדש. ומשמע שראוי להניח השופר הזה שהוא תיבה בבית ראש הישיבה לחלק לתלמידיו. ומעקרא הוה בי רב יהודה שהיה ראש ישיבה בפום בדיתא ולבסוף כשנפטר ומלך רבה נתנוהו בביתו ובתר רבה מלך רב יוסף והדר מלך אביי והדר מלך רבא. משום חשדא, הואיל והורגל הערוב בתוך אותו בית אם באת לשנותה ממקומה הנכנסים באותו בית ולא יראו הערוב יחשדו בני החצר שמטלטלין בלא ערוב, או כמו שפרש ר"ת ז"ל חושדין בני הבית שהיו גונבין אותו ולכך סלקוהו משם, אבל בשפורא ליכא חשדא שהכל יודעים שבבית ראש הישיבה ראוי להיות.
פיסקא. בור הקרוב לאמה, איתמר בני נהרא רב אמר תתאי שתו מיא ברישא ושמואל אמר עלאי שתו מיא ברישא במיזל כולי עלמא לא פליגי כי פליגי במסכר ואשקויי. והשתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כל דאלים גבר. פירוש. בני נהרא, שדות של שפת הנהר. במיזל אם אינן סוכרין את הנהר אלא דולין ומשקין והנהר מושך כפשטו כולי עלמא לא פליגי שכל הרוצה לדלות ידלה. כי פליגי וכו', שאין בו כדי כלם יחד ורוצים העליונים לסכרו שלא ירדו המים למטן ולהמשיך המים דרך נגרים קטנים כדי שישתו כל שדותיהם והתחתונים מעכבין עליהם אלא א"כ נשקה אנחנו תחלה. כל דאלים גבר, וכן פסקו הגאונים ז"ל ואע"ג דקימא לן הלכתא כשמואל בדיני, הני מילי היכא דלא אסתפקא להו בגמרא, אבל כי מספקא להו אנן נמי לא פסקינן בה אלא כמאי דאתמר בגמרא. והא דאמרינן במתניתין בור הקרוב לאמה מתמלא ראשון הא פרשה תלמודא באמה מהלכת על פי בורו שנתמלא מאליו דרך הלוכו, הרשב"א ז"ל כתב בשם רבו הר' יונה זצ"ל שהיה הבור חפור שם מתחלה שאם לא כן שלא כדין היה עושה שיחפור כדי שימלא קודם. וזה הולך על דרך פרש"י ז"ל שפירש דהא דאמר אביי על עובדא דבני הרמך שכרו בראש הנהר חפירה סביב שדותיהם כדי שיכול מקצת מי הנהר דרך שם ונמצא שהיו מזיקים לשדות העליונים שאין המים הולכים להם בחוזק כבתחלה ולא היו שוטפים במרוצה ואביי אמר להו זילו סליקו נפשייכו מהתם דלתתאי אמר להו דלאו כל כמינייהו לאתקולי נהרא. וכתב הרמב"ן ז"ל גם כן, כן נראה הדין. והרשב"א ז"ל כתב ראיתי בתוספות דאפי' למאן דאמר כל דאלים גבר לית להו לבני הרמך לאתקולי נהרא ולהוליכו דרך אחרת, אלא שהם ז"ל כתבו בשם ר"ח ז"ל דלעילאי אמר אביי זילו סליקו נפשייכו דכיון דקימא לן כל דאלים גבר לא יניחו התחתונים את מסבתם הילכך אל תקבלו אריסות וחכירות באותו מקום וכן פרשו מקצת רבותינו בעלי התוספות ז"ל. וכתב נמי הרמב"ן ז"ל ולישנא דגמרא הכי משמע דבהדי עילאי היה מדבר אביי. והא דאמרינן כל דאלים גבר ולא אמרינן שודא דהא מילתא דספקא הוא, כתבו בתוספות דלא אמרינן שודא אלא היכא דמאן דזכי השתא בשודא זכי לעולם, אבל הכא אינו כן דכל שעה דאתו לאשקויי יבואו לזו ולפעמים יהבינן לתתאי ולפעמים לעלאי ומחזי כי חוכא. לפרש"י ז"ל דלבני הרמך אמר דלאו כל כמינייהו וכו' שמעינן דאע"ג דקי"ל גרמא בנזקין בדיעבד פטור היינו כשעושה בתוך שלו אבל הכא לא עשו בתוך שלהם. אי נמי דכל היכא שיכול לסלק מסלק וכל שעתא ושעתא לכתחלה הוא. בגמרא מיתי עובדא דרב שימי בר אשי אמר ליה לאביי לותבן מר בעדנא, ללמוד אותי, אמר ליה אית לי עדנא לדידי בגרסא. אמר ליה לותבן מר בליליא. אמר לי אית לי מיא לאשקויי. אמר ליה אנא משקינא למר מיא. אזל לעלאי אמר להו תתאי שתו מיא ברישא ואין אתם רשאים לסכרו. ולתתאי אמר עלאי שתו מיא ברישא, סכר מסכר ואשקי כי אתא לקמיה דאביי אמר ליה כבתרי עבדת לי לא טעמינהו אביי לפירי דההוא שתא. למדנו מכאן דבמקום דאמרינן כל דאלים גבר שרי לאערומי ובכלל כל דאלים גבר הוא, והא דלא טעים אביי דמ"מ דינא או כמר או כמר ומאן דעבד כתרוייהו מגזל גזל לחד מינייהו, וכדאמרינן פרק חזקת [ב"ב ל"ה ע"ב] זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי וכו' כל דאלים גבר אמרי נהרדעי אם בא אחד מן השוק והחזיק בה אין מוציאין מידו, אע"ג דגזלן של רבים שמיה גזלן מ"מ לא נתן להשבון. ולמדנו שתלמודו קודם ללמוד אחרים, וכל היכא דאיכא פסידא דלא הדר מותר לבטל תלמוד תורה בההיא שעתא.
פיסקא. מצודות חיה וכו', באוזלי ואוהרי כולי עלמא לא פליגי כי פליגי בלחי וקוקרי. פירוש. אוזלי, רשתות של חוטין שיש להם תוך. אוהרי, של גמי אנקאריש בלע"ז. כולי עלמא לא פליגי, דכיון דיש להם תוך קנה לו כליו והוי גזל גמור. בלחי, חכים אם בלע"ז וכמו ונתתי חחי בלחייך. קוקרי, שאר מצודות ומכשולים שנותנים חוט ארוך בנהר וחורזין בו מחטין על פני כולו. ולית הלכתא כר' יוסי דאמר במתניתין דגזל גמור הוא להוציאו בדיינים אלא הלכתא כרבנן.
<h2>דף סא.</h2>
פיסקא. עני המנקף וכו', תנא אם נטל ונתן ביד הרי זה גזל גמור. אין ממחין וכו', תנו רבנן מפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל ומבקרין חולי גויים עם חולי ישראל וקוברין מתי גויים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום. פירוש. אם נטל, אם לקט ונתן על גבי קרקע ביד אע"פ שלא נתכוין לזכות בהם הואיל ומטו לידיה זכה והוי גזל גמור, והכי משמע בירושלמי [פ"ה ה"ט], הרשב"א ז"ל. וקוברין מתי גויים וכו', מפרש"י ז"ל נראה, שכתב, לא בקברי ישראל אלא מתעסקין בהם אם מצאם הרוגים עם ישראל, משמע דוקא בעודנו מתעסק בשאר מתי ישראל דאז הוה ליה איבה אם מתעסק באלו ומניח את אלו אבל אם מצאן בפני עצמן לא, דנקיט ליה עלה, לא מזדהמנא, וכדאמרינן בהרבה דברים בעבודה זרה [כ"ו ע"א]. והרשב"א ז"ל כתב דלא מחור דעם מתי כשם שמתעסק משמע, וכן משמע מן הירושלמי [פ"ה ה"ט], דגרסינן התם, עיר שיש בה גוים וישראל מעמידין גבאי גוים וגבאי ישראל, וגובין משל גוים ומשל ישראל, ומפרנסין עניי גוים ועניי ישראל, ומבקרין חולי גוים וחולי ישראל, וקוברין מתי גוים ומתי ישראל, ומנחמין אבלי גוים ואבלי ישראל, ומכניסין דלי גוים ודלי ישראל מפני דרכי שלום. ומפורש עוד בתוספתא [פ"ג הי"ח] שאינו מזכיר בכלן ישראל אלא מספידין מתי גויים מפני דרכי שלום ומנחמים אבלי גויים מפני דרכי שלום.
מתניתין. משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה וריחים ותנור אבל לא תבור ולא תטחון עמה. אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה אבל משתטיל את המים לא תגע עמה שאין מחזיקין ידי עוברי עברה. וכלן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום. ומחזיקין ידי גויים בשביעית אבל לא על ידי ישראל, ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום. פירוש. החשודה, לשמור פירות שביעית ולהצניעם מן הבעור ואילך. לא תבור ולא תטחון עמה לסייעה מפני שאסור לסייע בידים ידי עוברי עברה בשעת העברה. ופירות אלו מחשד שביעית נינהו. ובוררת וטוחנת, דמירי בטומאה דרבנן לא גזור בה משום מסייע במקום דרכי שלום. אבל משתטיל וכו', שמטמאה מחמת כלים טמאים וזו מסיעתה לגלגל ואסור לגרום טומאה לחלה. וכלן לא אמרו וכו', שהתירו להשאילה כלום ולסייעה בלא שעת עברה עצמה אלא מפני דרכי שלום.
<h2>דף סב.</h2>
גמרא. מחזיקין ידי גויים וכו', מחזיקין והא אמר רב דימי בר שישנא משמיה דרב אין עודרין עם הגוי בשביעית ואין כופלין שלום לגוי, לא צריכא למימר להו אחזוקו בעלמא כי הא דרב יהודה אמר להו הוחזקו רב ששת אמר להו אשרתא. ואין כופלין שלום לגוי, רב חסדא מקדים ויהיב להו שלמא, רב נחמן בר יצחק אמר ליה שלמא למר שלמא למר. תניא לא יכנס אדם לביתו של גוי ביום אידו ויתן לו שלום מצאו בשוק נותן לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש. פירוש. מחזיקין, משמע ליה מסייעין ממש. עודרין, חופרין. ואין כופלין דהאי דנותנין שלום לגוי מפני דרכי שלום הוא דשרי ומשום דרכי שלום בחדא זימנא סגי. למימר להו אחזוקו, כדרך שאומרים לעושי המלאכה העוברים עליהם אומרים להם תחזקנה ידיכם. אשרתא, אף הוא לשון חזוק כמו אשרנוהו. שלמא למר, לא היה מתכוין לברכו אלא לרבו היה מתכוין. לא יכנס וכו', דכיון מושלחה קרי ביה ושלחה שכן היא עצמה מקבלת גיטה. מאי, מי אמרינן דאחשביה כולי האי חישינן דילמא אזיל ומודה.
<h2>דף סב:</h2>
האומר התקבל גט זה לאשתי הולך גט זה לאשתי אם רצה לחזור יחזור. האשה שאמרה התקבל לי גיטי אם רצה לחזור לא יחזור, לפיכך אם אמר לו הבעל אי איפשי שתקבל לה אלא הולך ותן לה אם רצה לחזור יחזור רבן שמעון בן גמליאל אומר אף האומרת טול לי גיטי אם רצה לחזור לא יחזור. פירוש. התקבל וכו', אשמעינן תנא דאע"ג דבעל לאו בר שוויי שליח לקבלה הוא והוה סלקא דעתך למימר דאע"ג דמטי גט לידה לא ליהוי גיטא קמ"ל דהתקבל והולך קאמר. אם רצה, הבעל לחזור יחזור דאע"ג דבעלמא גבי ממון לשון התקבל הויא זכיה ולא היה יכול לחזור, שני הכא גבי גט דחוב הוא לה ואין חבין לאדם לעשות לו שליח לחובתו אלא מדעתו. גרסינן בירושלמי [פ"ו ה"א] הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה ע"כ, משמע דאפילו בהאי גונא לא אמרינן זכות הוא לה. לא יחזור, דכיון דאיהי שויתיה שליח הרי הוא כידה ומיד נתגרשה בקבלתו של זה. לפיכך, כיון דאומרת אין יכול לחזור אין לו תקנה לחזור אלא אם כן אומר לו הבעל לזה שעשאתו היא שליח לקבלה אי איפשי שתתקבל לה להיות כידה אלא שליח שלי תהיה להוליכו לה. אם רצה לחזור, כל זמן שלא הגיע גט לידה יחזור, שאינה מתגרשת אלא מדעת המגרש והרי אמר לא יהא גט עד שיגיע גט לידה. טול לי גיטי, לשון קבלה הוא.
גמרא. פשיטא איש הוי שליח להולכה שכן בעל מוליך גט לאשתו אשה הויא שליח לקבלה שכן אשה מקבלת גיטה מיד בעלה איש לקבלה ואשה להולכה מאי, פשוט מינה חדא איש כשר לקבלה שכן אב מקבל גט לבתו קטנה, אשה להולכה מאי, אמר רב מרי תא שמע אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה והתם הולכה היא. פירוש. שכן בעל, כשר עליו להוליך גט לאשתו ובמידי דאיהו כשר שלוחו נמי כשר כיון דאתרבי שליחות בקרא מושלחה ודאי שלוחו זכר כמותו. ואשה אחרת פשיטא לן דהויא שליח לקבלה לחברתה מאחר דרבי קרא שליחות לקבלה מושלחה קרי ביה ושלחה שכן היא עצמה מקבלת גיטה. מאי, מי אמרינן כיון דהוא עצמו לאו בר קבלה הוא שאר זכרים נמי לאו בני קבלה הן, וכן לענין הולכה באשה. פשוט מינה, כלומר מתרתי בעיין דבעינן חדא מצית למפשט מנה דאיכא למימר דילמא מתניתין באיש קא מיירי דכשר אף לקבלה ודין הוא שהרי מצינו שראוי לקבלה בגט של בתו הקטנה, שהתורה זכתה לו לקבל קדושיה כדילפינן בכתובות [מ"ו ע"ב] מויצאה חנם אין כסף ולקבל את גיטה נמי משום דכתיב ויצאה והיתה אתקש יציאה להויה הילכך בשליחות נמי כשר. אבל אשה להולכה אכתי מבעי לן. אף הנשים וכו', חמותה ובת חמותה צרתה ובת צרתה. והתם הולכה היא דקתני לההיא (בפ"ק) [פ"ב כ"ד ע"א] בהולכה מדקתני צריכה לומר בפני נכתב והוינן בה מכי מטי לידה איגרשה לה ותרצינן דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם וכו'.
איתמר הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הילך כמו שאמרה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת משום דעקר שליח לשליחותיה לגמרי דאמר שליח לקבלה הוינא להולכה לא הוינא. פירוש. הבא, האשה שאמרה לשלוחה הבא לי גיטי. ואשתך, והוא אמר לבעל אשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא הבעל אומר לשליח הולך כמה שאמרה משלחך. אפילו הגיע, דשליח לאו בתורת הכי קבליה דלא ניחא ליה בטרחא דהולכה ועקריה לשליחותיה ואמר שליח לקבלה הוינא אי איפשי להיות שליח להולכה, הילכך אי נמי מימליך ואמטייה ניהלה לאו גיטא הוא דמעקרא לא קבל עליו להיות שליח הבעל להוליך, הלכך הוי לדידה כטלי גיטיך מעל גבי קרקע דהא לא שקלה ליה לא מבעל ולא משליח הבעל ולפיכך אינה מגורשת. אבל איפכא כגון דאמרה ליה התקבל לי גיטי ואמר השליח אשתך אמרה לי הבא לי גיטי כיון שהגיע גט לידה מגורשת דלא עקר שליחותיה אלא ממעט הוא בשליחותיה דאיהי אמרה ליה דכיון דהגיע גט (לידה) [לידו] תיגרש ואיהו ממעט דעד דלימטי גיטא לידה לא תגרש, וכן כתוב בהלכות גדולות ובהלכות רבינו אלפסי ז"ל. דעת הרב בעל העטור ז"ל דכי אמרינן עקריה לשליחותיה וגם שליח הבעל לא הוי דוקא דאמר הילך כמו שאמרה, אבל אמר לו הבעל הולך, או הילך, או התקבל ולא אמר כמו שאמרה מכי מטי גיטא לידה מיגרשא דשליח הולכה שוייה, ואיהו נמי כשפשט ידו וקבלו על דעת מה שאמר לו הבעל קבלו והתקבל דאמר לו הבעל התקבל והולך קאמר. והרשב"א ז"ל אינו סובר כן אלא בין הכי ובין הכי הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי אף משהגיע גט לידה אינה מגורשת.
<h2>דף סג.</h2>
תנו רבנן התקבל לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הולך ותן לה זכי לה והתקבל לה רצה לחזור לא יחזור. ר' נתן אומר הולך ותן לה רצה לחזור יחזור, זכי לה והתקבל לה רצה לחזור לא יחזור. רבי אומר בכלן רצה לחזור לא יחזור, אבל אם אמר לו אי איפשי שתקבל לה אלא הולך ותן לה רצה לחזור יחזור. אמר ר' אבא בר רב הונא אמר רב לא הגיע גט לידה נעשה שלוחו ושלוחה ואם מת חולצת ולא מתיבמת אלמא מספקא לן אי הלכה כרבי אי הלכה כרבי נתן. פירוש. התקבל, האשה עשאתו שליח קבלה והשליח נמי אמר לבעל כן. לא יחזור, קסבר הולך כזכי דמי. ר' אומר וכו', אמרינן בגמרא רבי היינו תנא קמא ופריק אי בעית אימא אי איפשי אתא לאשמעינן משום דגלי אדעתיה דהולך דקאמר ליה לאו כזכי הוא. וחולצת, אם מת הבעל קודם שהגיע גט לידה. ולא מתיבמת, דמספקא לרב אי מדמינן גט למתנה משום דמדעתיה מגרש כמו מתנה דמדעתיה יהיב ואמרינן שלהי פרק קמא דמכלתין [ט"ו ע"א] הלכה כר' שמעון הנשיא דבמתנה הולך לאו כזכי, או כחוב דמי דכיון שמנתה היא שליח ומחזרת להתגרש גומר לגרש הוא ומזכה כחוב ופקדון דאמרינן בהו הולך כזכי כפשטה דבריתא ואיתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר. ומצינו בתוספתא [פ"א הי"א] מפורש בהך דתניא כותיה דרב האומר תן מנה לפלוני שאני חייב לו, תן מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי, הולך מנה זו לפלוני שאני חייב לו וכו', אם רצה לחזור לא יחזור וחייב באחריותו עד שיקבל את שלו. הולך מנה זו לפלוני תן מנה לפלוני הולך שטר מתנה זה לפלוני תן שטר מתנה זה לפלוני אם רצה לחזור יחזור. הלך ומצאו שמת יחזיר לנותן אם מת יחזיר ליורשיו. התקבל מנה זה לפלוני זכה במנה זה לפלוני, התקבל שטר מתנה זו לפלוני זכה בשטר מתנה זו לפלוני, אם רצה לחזור לא יחזור. והלכתא כר' נתן דאמר הולך לאו כזכי דמי דגרסינן בפרק השולח [ל"ב ע"ב] אמר אביי נקיטינן שליח מתנה כשליח הגט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכי, אבל אי אמר לו הילך בין לרבי בין לר' נתן כזכי דמי, כן פסקו רבינו אלפסי ז"ל ושאר הפוסקים ז"ל כאביי דבתרא הוא ורב נמי לא פליג עליה. והא דאמרינן מספקא ליה לרב אי כרבי אי כר' נתן בגט קאמר דמספקא ליה לבעלי הגמרא הכא אבל לדידן לא מספקא לן וכדפרישנא. וכי היכי דקימא לן כר' נתן בהולך הוא הדין בתן דהולך ותן קאמר, וכן משמע בירושלמי [פ"ו ה"א] ומן התוספתא [פ"א הי"א] דהולך ותן שוין נינהו. ואע"פ דאמרינן פרק קמא [י"א ע"ב] כל האומר תנו כאומר זכו דמי, הני מילי בשחרורי עבדים דמילתא דזכותא היא ופעמים שנותן דמי עצמו ויוצא והויא ליה כחוב.
<h2>דף סג:</h2>
אמר רב אין האשה עושה שליח לקבל לה גיטה מיד שליח בעלה ור' חנינא אמר אשה עושה שליח לקבל לה גיטה מיד שליח בעלה מאי טעמיה דרב אי בעית אימא משום בזיון דבעל ואי בעית אימא משום חצרה הבאה לאחר מכן מאי בינייהו איכא בינייהו דקדימא איהי ושויא ליה שליח מעקרא. ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו אזל שליח אשכחה כי יתבה וקא לישה אמר לה הא גיטך אמרה ליה ליהוי בידך אמר רב נחמן אם איתא לדר' חנינא עבידנא בה עובדא אמר ליה רבא ואם איתא לדר' חנינא עבדת ביה עובדא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל. שלחוה לקמיה דר' אמי שלח להו לא חזרה שליחות אצל הבעל. הוה עובדא ואצרכה ר' יצחק ב"ר שמואל בר מרתא גט וחליצה תרתי אלא גט מחיים חליצה לאחר מיתה. פירוש. משום בזיון דבעל, כסבור קל הוא בעיניה שאינו מקבלתו בעצמה דבשלמא כי עבדא שליח לקבל גט מיד הבעל עצמו אין כאן חשש בזיון דהא ידע ולא קפיד. משום חצרה הבאה וכו', לאחר שנתן לה הבעל הגט בחצר של אחרים קנאתו, דההוא לא גיטא הוא, דבעינן ונתן בידה או בחצרה דאתרבו מידה, וזה בשעה שנתן לא היה בחצר שלה, וגזרינן שלא יקבל שליח האשה מיד שליח בעלה משום דדמי להא שקדם הבעל ומסרו ליד השליח ואחר כך עשתה היא שליח לקבלו ואתי נמי למימר חצר הוי שליח הבעל וכשקנאתו היא נעשה החצר עצמה שלוחה. מאי בינייהו בין הני תרי לישני דרב. דקדימה וכו', ושויא שליח דידה קודם שמסר הבעל ליד שלוחו דהשתא לא דמי לחצרה הבאה לאחר מכן, אבל משום בזיון דבעל איכא דאע"ג דאיהי לא אכונה לבזותו דהא מעקרא שויא ליה שליח, מכל מקום בשעה שמסרו בעל לשליח מקפד קפיד דלא לימסריה שליח אלא לידה ולא ליד שלוחה משום בזיון. מיהו היכא דידעינן דשמע בעל ולא קפיד כשר וליכא משום בזיון כדאיתא שלהי המביא בתרא [כ"ד ע"א], והכי איתא בירושלמי [פ"ו ה"א] על אשה שעשתה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה והוה מכשר ליה הונא בשם רב ומקשה מדרב דהכא ופריק אחר הדלת היה עומד ושמע את קולה. ואין צריך כל זה אלא לבעל הלכות ז"ל שפסק כרב ולרבנו שמואל בן חפני ז"ל נמי שפסק כרב ואמר דכל רב ור' חנינא הלכה כרב. ולא נתברר טעמו לשאר מפרשים, אבל רבינו האיי גאון ז"ל פסק כר' חנינא מדיוקא דהך עובדא דלישה דסמוך דחיישי לחזרה שליחות ולא חיישי להא דרב, דאפילו חזרה שליחות, פסול, הילכך הלכה כר' חנינא ורבינו אלפסי ז"ל מסכים עמו, וזה לשונו, טעמא תריצא ומעליא הוא ומסתברא כותיה. ושאר המפרשים ז"ל כתבו דר"ח נמי פסיק כר' חנינא ואמר דרב תלמיד הוא אצל ר' חנינא. ודעת הרשב"א ז"ל נוטה לפסוק כר' חנינא ודעת הרמב"ן ז"ל נוטה לפסוק כרב משום דהוי דבר שבערוה וכתב שבעל מתיבות פסק נמי שלא תקבלנו שלוחה מיד שליח הבעל כרב. וכתבו המפרשים בשם הראב"ד ז"ל דגרסינן, ליהוי לי בידך דהוה ליה כפקדון אבל ליהוי בידך ולא אמרה לי לכולי עלמא לאו כלום הוא, והכי איתא בירושלמי [פ"ו ה"א] דמפליג בין יהא בידך ליהא לי בידך, וכדקתני במתניתין ובריתא, שא לי טול לי. והרמב"ן ז"ל נמי הביא ראיה מן התוספתא [פ"ד ה"ד] דקתני, הרי זה גיטיך ואמרה תנהו לפלוני אין זו מגורשת שיקבלהו לי הרי זו מגורשת, וכן נמי אמרינן בקדושין [ח' ע"ב] התקדשי לי במנה תנהו לאבא ולאביך אינה מקודשת שיקבלם לי הרי זו מקודשת. ומיהו התקבלי סתם נמי נראה דמהני ולא בעי לי. ובהלכות רבינו אלפסי ז"ל ובפר"ח ז"ל גרסי הכא ליהוי פקדון בידך והאי לישנא ודאי הוי כאלו אמרה ליה יהא לי פקדון בידך דהא בעל לא מסריה ניהליה לפקדון. אם איתא לר' חנינא, אם הייתי יודע שהלכה כמותו עבידנא בהא מילתא עובדא כותיה ואמינא מגורשת ולא חיישנא לחצרה הבאה לאחר מכן, זהו פרש"י ז"ל. אמר המחבר ויש שתמהו על פרש"י ז"ל מאי קמ"ל פשיטא, ומשום הכי עושין פירוש אחר. ונראה לי דרש"י נשמר מזה ולפיכך לא פירש ולא חיישינן לבזיון דבעל משום דאפשר דסבירא ליה ז"ל דאפילו לר' חנינא אם איתא לבזיון דבעל חיישינן אבל הכא ליכא משום בזיון דבעל כיון דקא לישה. או אפילו נאמר דכל דלא מפסקת לישתה לקבל גיטה בזיון דבעל הוא, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל, אכתי הוה מצית למימר דאפילו לר' חנינא הוה לן למיחש לחצרה הבאה לאחר מכאן, משום דאיכא קרא דכתיב ונתן בידה קמ"ל ע"כ. והא לא חזרה שליחות, דהאי שליח דשוי בעל כשנעשה שליח למי שנשתלח לו נתק משליחותו הראשון עד שלא היה לו שהות לחזור אצל שולחו ולומר עשיתי שליחותך, ושליחות שאינה ראויה לחזור ולהגיד אינה שליחות. הוה עובדא, כי האי גונא ואצרכה גט אחר משום דלא חזרה שליחות. תרתי, בתמיה אם גט מחיים למה חליצה משמת. גט מחיים, אם באת לינשא בחייו צריכה גט שני. וחליצה לאחר מיתה, אם מת ולא נתן לה גט. והכי הלכתא דדבר שבערוה הוא וחולצת ולא מתיבמת.
ההיא איתתא דקרו לה נפאתא אזול סהדי וכתבי תפאתא אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב עשו שליחותן עדים. מתקיף לה רבא מי קאמר להו כתובו חספא והבו לה אלא אמר רבא אי כתבו סהדי גיטא מעליא ואבד ודאי עשו עדים שליחותם. מתקיף לה רב נחמן מי קאמר להו כתובו ואנחיתו בקופסייכו אלא אמר רב נחמן כותבין ונותנין אפילו מאה פעמים. פירוש. נפאתא, כך שמה. אזול סהדי, שאמר להם הבעל כתבו גט ותנו לה וכתבי תפאתא, טעו בשמה. עשו עדים, לגט אחד עשאם שלוחים ועדים וכבר כתבו גט אחד [ו]אינם שלוחים עוד לחזור ולכתוב עוד גט אחר כשר. ואבד, קודם שנתנוהו לה. עשו עדים שליחותם, ואין רשאין לכתוב שני וליתן לה שהרי כבר כתבו גט כשר. אפילו מאה פעמים. וכן הלכתא דלא נגמר השליחות עד שיתנו לה גט כשר וכן הדין בכל שטרות הדומות לגט שהקנין תלוי בהם, אבל שטרי ראייה שהקנין נגמר משעה שקנו מידו יש מפרשים שאם אבד השטר אין רשאין לכתוב עוד אחד שכבר עשו שליחותן. אם עד אחד בלבד חתם שמו בשטר ונאבד קודם שחתם חברו איכא דאמרי דכיון דראוי עדותו לחייב שבועה שכבר עשו שליחותו. והנכון כאותם שפרשו שכל שלא עשו שטר שעבוד לא עשו שליחותן וחוזר לחתום שמו עם חברו בשטר אחר. לענין גיטין כתבו בתוספות טוב שהבעל לסופר יצוה שיכתוב כמה גיטין כשרים להוציא מכל דקדוקי המפרשים כיון דאמרינן דכל שכתבו גט כשר כבר עשו שליחותן ואינן סלוקו סלקינהו או דילמא משום טירחא קאמר להו תיקו.
בעא מיניה רבא מרב נחמן אמר לשנים כתבו ותנו לשליח מהו מי אמרינן סלוקו סלקינהו או דילמא משום טירחא קאמר להו תיקו. פירוש. ותנו לשליח שמנוהו וכן עשו ואבד בדרך מי אמרינן עשו שליחותם ונסתלקו. או דילמא, האי נמי עד שיבא גט לידה ותתגרש עשאן שלוחים לכתוב אלא לטרחא דידהו חש שלא להטריחם בהולכה. הלכתא כל תיקו דאסורא לחומרא הילכך לא מצו אינהו למיהוי שלוחים להולכה דחיישינן דילמא שמא סלוקי סלקינהו. ויוליך לה מהו, אם תמצא לומר בהך דלא אמר אלא כתבו ותנו לשליח והם כתבו ונתנו לו עשו שליחותם דהא כל מה שצום גמרו ועשו הכא מאי מי אמרינן כיון דאמר כתבו ותנו ויוליך לשליח ויוליך לה עשאם שלוחים לחזור ולכתוב עד שיגיע גט לידה לכך פירש להם כל כך או דילמא האי נמי עד שיבא גט לידה לא שנא ועלתה בתיקו ולחומרא וכדאמרן. פיסקא. רשב"ג וכו', תנו רבנן טול לי שא לי יהא לי בידך כלן לשון קבלה הן.
מתניתין. האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע אפילו הן הראשונים הן האחרונים או אחד מן הראשונים או אחד מן האחרונים ואחד מצטרף עמהם. פירוש. התקבל לי וכו', עשאו שליח קבלה והוא חזר ואמר קבלתי. אמרה, לקבלו. קבל וקרע, קבלו מן הבעל. והא דבעי קרע מפרש בגמרא דבשעת השמד שגזרו על המצות אירי. ואם תאמר כל כת וכת לא מסהיד אלא בחצי דבר ואנן בעינן דבר ולא חצי דבר. תרצו בתוספות דלא מקרי חצי דבר כיון שבשעה שראו האמירה ראו כל מה שהיו יכולין לראות באותה שעה וכן כשראו הקבלה, וכאותה שאמרו בפרק חזקת [ב"ב נ"ו ע"ב] אכלה שנה בפני שנים ושנה בפני שנים הרי זו חזקה ולא קרינן ליה חצי דבר מן הטעם שאמרנו ולא מקרי חצי דבר אלא כגון שנים אומרים אחד בגבה ושנים אומרים אחד בכרסה שבשעה שראו אותו שבגבה היו יכולין לראות מה שבכריסה. והרמב"ן ז"ל תרץ דהכא לא שייך למימר חצי דבר דכיון שמנתו שליח נעשה ידו כידה מעכשו ואלו שראו שקבל כאלו ראו שקבלה היא בעצמה. אפילו הם הראשונים, כבר תמהו המפרשים מאי אפילו אדרבה דהשתא לא דמי לחצי דבר כלל כשכת אחת מעיד על הכל. וכתב הרמב"ן ז"ל דהאי אפילו לאו לשון רבותא הוא אלא למעט בעדים והכי קאמר צריכה שתי כתי עדים ואם רצו והולכין למקום הבעל אינה צריכה אלא כת אחת. או אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים ואחד שלישי שנעשה עד בזו ובזו מצטרף עמהם. או לאו דוקא אלא במקום ואו כמו שמצינו ההפך ואו במקום או גרושה וחלוצה.
<h2>דף סד.</h2>
גמרא. איתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין מי נאמן רב הונא אמר בעל נאמן רב חסדא אמר שליש נאמן הא הימניה ורב הונא אמר בעל נאמן אם איתא דלגרושין יהביה נהליה לדידה הוה יהיב לה. מתיב ר' אבא לרב הונא הודאת בעל דין כמאה עדים ושליש נאמן משניהם זה אומר כך וזה אומר כך שליש נאמן שני ממונא דאיתיהיב למחילה והתניא וכן לגיטין גטי ממון. אמר רבא ומודה רב הונא דאי אמרה קמאי דידי יהביה ניהליה לגרושין מהימנא מגו דאי בעיא אמרה לדידי יהביה ניהלי בעל. פירוש. לפקדון, הפקדתיו בידך. ושליש אומר לגרושין נתתו לי שהייתי שליח לקבלה ונתגרשה בקבלתי והאיש והאשה יחד בעיר, כן פרש"י, והשתא אתי שפיר הא דריש מכלתין [ו' ע"ב] דמביא גט ואמר בפני נכתב דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, משום שאינן בעיר ולא מצינן למימר לדידה הוה יהיב, דאף לרב הונא, דפסקינן הלכתא כותיה ושליש אינו נאמן כיון דקא מכחיש ליה בעל, מכל מקום אינו דוקא הכא דאיכא טעמא שהן בעיר אחת ואם איתא דלגרושין יהביה נהליה לדידה הוה יהיב ליה, דליכא למימר משום כסופא לא יהיב לה היכא דניחא לה להתגרש הכא שעשתה שליח לקבלה. ואע"ג דההיא דלעיל אף בעיר אחת משמע מדאמרינן [ו' ע"א] רב ששת מצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אפילו משכונה לשכונה, ואפילו הכי אי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה. יש לומר דילמא כרב חסדא סבירא ליה. אי נמי דלאחר שאמר בעל לעדים כתבו ותנו הלך לדרכו לעיר אחרת דליכא למימר לדידה הוה יהיב לה. ודוקא לפקדון הוא דבעל נאמן אבל בטענה אחרת אינו נאמן דאי אמר מזוייף הוא יתקיים בחותמיו וכשר, כדתנן, אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו. ואם טען נאבד ממני ומצאו לכולי עלמא אין טענתו טענה דלנפילה לא חיישינן. לדידה הוה יהיב לה, משמע דבגט יוצא מתחת ידי שליש מיירי, וכן משמע מפרש"י ז"ל דאמר, שליח לקבלה ונתגרשה בקבלתו. ואם תאמר אם כן מאי טעמיה דרב הונא דאמר לדידה וכו', והא יד שלוחה כידה. יש לומר דאפילו הכי כל שהוא עמה בעיר אינו עשוי ליתנו אלא לידה. וכיון דבשליח קבלה מיירי בין שיוצא הגט מתחת יד שליש או מתחת ידה הכל דין אחד הוא, כך העלה הרשב"א ז"ל. שליש נאמן וכו', וכאלו אמר נאמן עלי באומר לגירושין מסרתיו. ואע"ג השתא ליכא מגו דאי בעי יהיב ליה ניהליה, דודאי הכא ליכא מגו לפי שאין האשה רוצה לקלקל את עצמה, אפילו הכי נאמן כדין כל שליש דנאמן בלא מגו, וכדאמרינן בסנהדרין פרק זה בורר [ל"א ע"א] בסופו גבי ההיא סבתא דנפק שטרא מתותי ידה וכו'. תדע דהכא בדליכא מגו דאם כן לא הוה פליג רב הונא בה דמגו דאורייתא הוא ואפילו באסורא, ורב הונא גופיה מודה לרב חסדא בסמוך היכא דאיכא מגו ואע"פ שאין מגו גמור כל כך שהרי אין הגט יוצא מתחת יד האשה ואינה יכולה לומר לדידי יהביה אפילו הכי מודה רב הונא כיון שהיתה יכולה לקחת אותו מיד שליש בשעה שבאו לב"ד, דכי האי גונא נמי הוי מגו, כדאמרינן הואיל ובידו לגרשה והואיל ואי בעיא קלתיה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בשם ה"ר יעקב שכתב בתשובתו דשליש נאמן דהא הימניה ותלה הדבר ברשותו שאם רצה מוסרו לאשה והיא הולכת ונשאת על ידו וכיון שעשה כן נאמן. בגמרא אקשינן לרב חסדא דאמר שליש נאמן ממתניתין דמצרכה שתי כתי עדים, דנהי דלעולם צריכה כת אחת שיאמרו בפנינו אמרה לו שתקבלנו לה מיד בעלה דהא לא מצינן למימר הא הימניה, דמאי חזינן כדי דנימא הכי, מכל מקום השתא דאיכא עדים שאמרה לו למה לי תו כת עדים שראוהו שקבלו כיון שראוהו בידו קודם שיקרענו די לו, דבאותה שעה שליש היה ואמרת שהוא נאמן דהא אין הבעל מערער בו כלל ולא שמענו שיכפור בו, דודאי אם היה כופר בעקר הגט צריך לקיימו, כדאיתא בפ"ק [ו' ע"ב], ואפילו היה הגט בידה אבל השתא כל שראוהו בידו ידו כידה וכשם שהאשה שהיה גט יוצא מתחת ידה אינה צריכה לעדים של קבלה כך זה משנעשה שליח שלה והרי גט בידו אינו צריך עדי קבלה וקשיא לרב חסדא. ופריק רבא מתניתין ר' אליעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי. מיירי כשאין עדים חותמים בגט אבל אם היו עדים חתומים בגט כשר אפילו לר' אליעזר דמסתמא כדין נמסר בידה בעדי מסירה וכדתנן [פ"ו ע"א] אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם. דהא דאמרינן דסגי בשראוהו בידו דוקא שלם, או אי נמי קרוע אלא שכתוב בו הנפק שאז היא ראיה שבא לידו שלם וקיימו, [ש]הבעל לא מקיים גיטא וכדאמרינן בפ"ק דמציעא [כ' ע"ב] מאן מקיים שטריה מלוה, אבל אי לאו הכי אלא שראוהו בידו קרוע אין הקרעים ראיה, ואפילו בידה של אשה עצמה, לפי שאפשר שנמלך בעל שלא לגרש וזרקו קרוע וזה מצאו, כדאמרינן פ"ק דמציעא [י"ח ע"א], וכי תימא דקרעינן לגיטא אמרה בעינא לאנסובי ביה, אלמא גט מקורע קרע בית דין פסול. לפי זה הא דאמרינן מתניתין ר' אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי לאו למימרא שצריכין להעיד בפנינו כן ושאין מתירין אותה בלאו הכי, אלא אמעקרא דדינא קאי ור' אליעזר היא דאמר אינו כשר אלא כשנמסר לה בעדי מסירה, וזו כונת רש"י ז"ל שפירש, ר' אליעזר היא דאמר אין גט כשר אלא בעדי מסירה, וכן הרב בעל העטור ז"ל שכתב אין גט כשר בלא עדי מסירה, כסתמא דמתניתין שנים שאמרו בפנינו קבל. זו היא כונתו ואם לא כן לא נראו דבריהם וכמו שכתבנו, הרשב"א ז"ל. לענין גט מקורע שנו בתוספתא בשלהי מכלתין [פ"ז ה"י], נקרע כשר, נתקרע פסול, נקרע בו קרע של ב"ד פסול, נמוק או שהרקיב או שנעשה בו ככברה כשר, נמחק או שנטשטש ובבואה שלו קיימת אם יכול לקרות כשר אם לאו פסול, ע"כ, וכתב הרשב"א ז"ל דפסול ר"ל שאין תורת גט עליו ופסול לגרש, וכשר ר"ל נמי שיש תורת גט עליו וכשר לגרש בו. וראיה מנטשטש ובבואה קימת או לא קימת דאמרינן כשר או פסול, וכי תעלה על דעתך שכשר להשיאה כשנטשטש ובבואה שלו קיימת, והא פשיטא, וכי משום שנטשטש אבד כחו הואיל שבא לידה שלם, ואם בבואה שלו אינה קיימת פשיטא נמי דלא מנסבינן לה ביה, וכי אם מוציאה ניר חלק מתחת ידה ואמרה דגיטא הוה כתיב ביה מי מנסבינן לה, אלא ודאי כשר לגרש או פסול לגרש קאמר, הילכך נקרע בו קרע של ב"ד פסול פסול לגרש קאמר. והקשה על הרמב"ם ז"ל שכתב [גירושין פ"ד הי"ז] שאם מסרו לה בפני עדים אע"פ שהוא קרוע שתי וערב כשנתנו לה בפניהם כשר, ומן התוספתא לא משמע הכי דכחרש הוא חשיב שאין תורת גט עליו ופסול לגרש בו אפילו בעדי מסירה, ואע"פ שיש עדים שהיה גט כשר מתחלתו כיון שעכשיו נטשטש קאמר לפסול. ובתוספתא סוף בבא בתרא [פי"א ה"ו] משוה דין הגט לשאר שטרות, ושמא כן הוא הדין בשאר שטרות שקונה בהן, כגון שטר מתנה וכיוצא בו. דאיתיהיב למחילה, שאם מחלו מחול הילכך שליש נאמן דכיון שהאמינו ומסר בידו נתרצה בהבטחתו עליו למחול על ממונו ולהאמין כל מה שיאמר, אבל במלתא דאסורא אין בידו להאמינו. גיטי ממון, שאין גט אלא לשון שטר. מודה רב הונא וכו', הוא הדין לרב חסדא דאמר לעיל שליש נאמן שאמר כן אפילו בשאין גט השלישות יוצא מתחת ידו, כן כתב הראב"ד ז"ל, וכתב הרשב"א ז"ל אם כדבריו שליש דעלמא, אע"פ שאין שלישותו יוצא מתחת ידו יהא נאמן לזכות מי שנתן בידו דאי בעי מהדר ליה בידיה. ולדידי ניחא לי, ואי לאו דאמרה הרב ז"ל משום טעמא דמגו הייתי אומר דבגט יוצא מתחת ידה אפילו בלא מגו מהימן ומגורשת מדינא לרב חסדא וטעמא דכיון שמסרו לידה נאמן היה בשעת מסירתו, ואע"פ שלא מסרו לה בעדים, תפיסתה מוכחת עליו דאיהו יהביה ניהליה, ושליש דעלמא דאמרינן דבשאין שלישות יוצא מתחת ידו אינו נאמן דוקא באומר לחובת מי שיוצא עכשיו מתחת ידו, אי נמי בשיודע שלקחוהו שלא מדעת, כאותה דבעל המקח שתפשו שניהם ושניהם אדוקים בו וכיוצא בזה, ע"כ לשון הרשב"א ז"ל.
בעל אומר לגרושין ושליש אומר לגרושין והיא אומרת נתן לי ואבד אמר ר' יוחנן הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. אמאי וליהמניה לשליש מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמניה ולהמניה לבעל דאמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן מי קאמר גרשתי. ולימא חזקה חזקת שליח עושה שליחותו דאמר ר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם חזקה חזקת שליח עושה שליחותו. הני מילי לחומרא אבל לקולא לא. וליהמניה לדידה מדרב המנונא דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה הני מילי היכא דליכא עדים דקא מסייעי לה אבל היכא דאיכא עדים דקא מסייעי לה מעיזה ומעיזה. פירוש. לגרושין נתתיו לשליש למסרו לה. ולהימניה לשליש, נמצא בהלכות רבינו אלפסי ז"ל שמכאן ראיה דהלכתא כרב חסדא דאמר שליש נאמן ולא כרב הונא אע"ג שהוא רבו של רב חסדא מדסוגיין אזלא כותיה. ותפס עליו רבינו אפרים תלמידו ז"ל דהכא כיון דליכא הכחשה לכולי עלמא שליש נאמן ולא גמרינן מאי דאית ביה הכחשה ממאי דלית ביה הכחשה הא דלעיל דבעל מכחישו מהא דלית ביה הכחשה. והרמב"ן ז"ל העיד על רבינו אלפסי ז"ל שראה בנוסחא ראשונה שלו מכתיבת ידו שהיה כתוב בה חזינן מאן דפסק כרב חסדא ואנן לא סבירא לן הכי דרב הונא רבו של רב חסדא הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, הילכך הלכה כרב הונא. ועוד כתוב בה ונהמניה לשליש מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמניה, ואי קשיא לך הך קמייתא דאמרינן שליש לא מהימן ואע"ג דקא נפיק גיטא מתותי ידיה והכא אי נפיק גיטא מתותי ידיה נאמן. התם בעל קא מכחיש ליה הילכך איתרע ליה שלישותו והכא בעל קא מהימן ליה ע"כ. וכתב הרשב"א ז"ל, מיהו אחר שלא נתגלה טעמו של רבנו אלפסי ז"ל ראוי להחמיר כדבריו הראשונים. ועוד דהכא איכא מגו גמור דכיון דבעל לא מכחיש ליה אי נפיק מתותי ידיה דשליש ודאי נאמן דאלו רצה מוסרו לאשה, ולא דמי לההיא דלעיל, דהתם ליכא מגו גמור לפי שהיא לא תקבלנו מידו שאינה רוצה לקלקל את עצמה, וכל היכא דאיכא מגו גמור לא אמרינן אם איתא דלגרושין לדידה הוה יהיב ליה, דלא אמר רב הונא הכין אלא בשאין שם מגו גמור וכמו שכתבנו לעיל, וכן פסק ר"ח ז"ל. גרשתי וכו', נאמן דמה לו לשקר הרי בידו לגרשה. מי קאמר גרשתי שליח להולכה הוא דעבד. מיהו לענין הלכתא קימא לן פרק יש נוחלין [ב"ב קל"ד ע"ב] דבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן ואסיקנא מהא דר' יוחנן דאמר נאמן שחוששין לה דאמר ליה רבא לרב נתן בר אמי זיל חוש לה, הילכך אפילו אמר בעל נתתיו לה ונאבד הימנה אינו נאמן להתירה לעלמא אלא בגט אחר ואם מת אסורה לכהן וחולצת ולא מתיבמת. חזקת שליח, כיון דבעל נאמן דמסריה להאי על מנת לגרש נימא שחזקה היא שהשליח עשה שליחותו. אסור בכל הנשים, שמא זו קרובת ארוסתו שקדש לו שלוחו היא אלא אם כן חזר שלוחו לומר לו פלונית קדשתי לך או לא קדשתי לך שום אשה. הקשו בתוספות אם כן דמהאי טעמא הוא אף כל הנשים שבעולם יאסרו להנשא שמא השליח קדשן, ואם אתה מתירן לאחרים מפני שנאמנות לומר לא נתקדשנו תתיר אליו גם כן כל הנשים שקרובותיהן אומרות לא נתקדשנו לו. ועוד הקשו כל הקטנות שבעולם יאסרו לינשא שמא קדשה אביה לזה השליח עד שיאמר לא קדשתיה לו ומת אביה או שהלך למדינת הים יאסרו עולמית. והם ז"ל מעלים השמועה שהיא קנס משום שעשה שלא כהוגן שצוה לקדש לו אשה סתם ולדידיה דעבד שלא כהוגן קנסו רבנן לאחריני לא קנסו. וכתב הרמב"ן ז"ל ואין דבריהם בכאן מתחורין כלל דמה אסור בזה וכי היה לו לחוש שימות שליח, ועוד אי משום קנס היאך עלה בדעת הגמרא לומר אפילו לקולא נאמר כן. ועוד קשיא להו בענין קן סתומה התם פרק ב' דנזיר [י"ב ע"א] וצריכין לדחוק הרבה שם. אלא כך ראוי לומר דכל הנשים מותרות לינשא ואפילו קטנות שמת אביהם לפי שבחזקת פנויות הן ואין חזקה דחזקת שליח עושה שליחותו מוציאן מחזקתן, ועוד חזקה על האב שאינו מקדש את בתו ושותק לקלקל עליה ואלו קדשה היה מודיע לה ולאנשים הרבה, אבל הוא אסור בנשים שיש להם קרובות לפי שאין חזקה של קרובות שאינן באות לדון לפנינו מועילה לו, הא אלו באות קרובות ואמרו לא קדשנו שליח ודאי מותר בהן דעד אחד נאמן באיסורין, וכל שכן הכא דלא אתחזק אסורא וחשש בעלמא הוא, וכל שכן מתוך שנאמנות על עצמן ונשאות לאחרים נאמנות הן לזה, ע"כ. לחומרא כי הא דר' יצחק, אבל לקולא כי הכא לאחזוקה במגורשת לא אמרינן הילכך אי בעלה כהן הוא אתסרא עליה ולעלמא לא משתריא עד דיהיב לה גיטא אחרינא ואי מיית ועדיין לא יהיב לה גיטא אחרינא אסורה לכהן ואי אית לה יבם חולצת ולא מתייבמת. גרשתני נאמנת, ומתירין אותה לינשא אפילו לכתחלה דאלימא חזקה זו דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה, וכן דעת הר"ם במז"ל [גירושין פי"ב ה"ד]. ודוקא דליכא דמסייע לה אבל אי איכא דמסייע לה כגון בעלה כי הכא, אי נמי עד אחד וכיוצא בו אינה נאמנת, וכן נמי שלא בפניו של בעל מעיזה ומעיזה ואינה נאמנת ואם נשאת לאחר ואחר כך באו עדים תצא, וכן פסק ר"ח ז"ל כדמשמע פרק האשה שנתארמלה [כתובות כ"ב ע"א] מתניתין האשה שאמרה אשת איש הייתי וכו' וכרבה בר אבוה דמתני לה התם אסופא. והעלה הרשב"א ז"ל דאין חוששין לקדושי שני כלל וכמו שנראה מפרש"י ז"ל שלהי המגרש [פ"ט ע"ב], ומרבנו אלפסי ז"ל בהלכותיו שלא הביא שם הא דרב הונא אשת איש שפשטה ידה וכו' שהיה נראה דחיישינן לה אלא אין לחוש כלל. לענין כתובה דאשה שאמרה לבעלה גרשתני דאמרינן נאמנת, איכא מרבואתא ז"ל דאמרי כיון שנשאת לאחרים גובה כתובתה משום מדרש כתובה כדאמרינן ביבמות [קי"ז ע"א] אמרו להם ב"ש לב"ה מספר כתובתה נלמוד שכן כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי. ומיהו דוקא עיקר כתובה אבל לא תוספות, וכן כתב הרב ז"ל משום קצת רבואתא ז"ל, וכן כתב הרמב"ן ז"ל פרק האשה שנתארמלה ומביא ראיה ממתניתין שלהי נדרים [צ' ע"ב] שמשוה אותם לשלש נשים שיוצאות ונוטלות כתובה, ודוקא בעקר כתובה אבל לא בתוספת דמדרש כתובה ליתיה בתוספת, והכי מוכח פרק הכותב [כתובות פ"ט ע"א] ע"כ. והרב בעל העטור ז"ל כתב דלאפוקי ממונא לא מהימנא ולא דרשינן בהא מדרש כתובה והרי היא כט"ו נשים דמפסדן כתובה ותוספת ושריין לעלמא, עכ"ל הרשב"א ז"ל.
<h2>דף סד:</h2>
מתניתין. נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה אמר רבי יהודה אין שתי ידים זוכות באחת אלא אביה מקבל את גיטה בלבד וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש. פירוש. היא ואביה, או היא או אביה דיש לה יד שגדולה היא ואביה נמי זכאי לקבלו. ואמרינן בגמרא לרבנן, דהלכתא כרבנן דרבים נינהו, סברי יד יתירה רבי לה רחמנא. וכתב רבינו אלפסי ז"ל דכי פליגי רבנן דוקא בגירושין אבל בקדושין דברי הכל אביה ולא היא דהתורה זכתה שבח נעורים לאב ובזה יש שנוי בין קדושין לגרושין. ופרשו בתוס' דיד יתירה לאו יד דידה קאמר אלא יד אביה דלעולם היא מתגרשת על ידי עצמה ואפילו קטנה, ונערה דנקט להודיעך כחו דר' יהודה אבל לרבנן אפילו קטנה כל שיודעת לשמור את גיטה מתגרשת בין על ידי עצמה בין על ידי אביה, וכן כתבו בשם רש"י ז"ל. וכן כתב הרב בעל העטור ז"ל והכי משמע ממתניתין דבסמוך קטנה שאמרה תתקבל לי גיטי אינה מתגרשת ואפילו בשיש לה אב מיירי. אבל הראב"ד ז"ל כתב דדוקא נערה אבל קטנה אביה ולא היא ומתניתין דבסמוך דוקא בשנתן לה אביה רשות לקבל את גיטה דהוה ליה כמי שמוחל לה אותו זכות שיש לו עליה לאותה שעה והרי היא ברשות עצמה בשעת קבלת הגט. והרשב"א ז"ל כתב דלא מחוור ליה האי פירושא דאי בנותן רשות מאי קא דייק פרק האיש מקדש [קדושין מ"ד ע"ב] הא נערה הרי זה גט שני התם דנתן לה רשות אביה. ומיהו לעקר הדין כן נראה סברתו של רבינו אלפסי ז"ל שכתב לקמן גבי שלש מדות וכו' וכנגדה בקטנה מתגרשת בקדושי אביה דוקא אחר מיתת אביה אבל בחיי אביה אביה מקבל גיטה ולא היא. ואם תאמר מה טעם בנערה יותר מבקטנה י"ל משום דמטעם שליחות הוא וכדמשמע התם ובשליחות סבר לה כר' יהודה דאמר אין שתי ידים זוכות כאחת, עכ"ל הרשב"א ז"ל. שאינה יכולה לשמור וכו', פרש"י ז"ל אינה יכולה להתגרש אפילו בקבלת אביה דכתיב ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצתה זו שמשלחה וחוזרת וזו היא שוטה או קטנה שאינה מבחנת בין גיטה לדבר אחר, וכן דייק לישנא דנקט אינה יכולה להתגרש דמשמע אינה יכולה כלל ואפילו על ידי אביה. אבל ר"ת ז"ל חולק עליו ואמר דודאי מתגרשת על ידי אביה דיד אביה כידה ושפיר דרשינן ונתן בידה, ולמאן דדריש התם ביבמות [קי"ג ע"ב] מושלחה הכא כגון שיש לה אב משלחה ואינה חוזרת היא דאביה משמרה. והירושלמי, התם פרק חרש [ה"א], מסייע ליה דאמר שאינה יכולה לשמור את גיטה, ולא נקט לשמור את עצמה, וכל שיש לה אב הוא משמר את גיטה. והוא שלא נשאת אבל נשאת שוב אין לאביה רשות בה. והכי נמי כתב רבינו האיי ז"ל בתשובותיו דקטנה על ידי אביה מתגרשת אע"פ שאינה יכולה לשמור את גיטה. וכן כתב הרב בעל ההלכות בהלכות מיאון אי בציר מהכי לא הוי גט ולא מגרשה עד דמקבל אביה לגיטה שכן אב מקבל גט לבתו קטנה על כרחה, ע"כ.
גמרא. תנו רבנן קטנה היודעת לשמור את גיטה מתגרשת ושאינה יודעת לשמור את גיטה אינה מתגרשת ואי זו קטנה היודעת לשמור את גיטה כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר שאינו שטר.
<h2>דף סה.</h2>
אמר רבא שלש מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון. הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וכנגדן בקטנה מתגרשת בקדושי אביה. הגיעו לעונת נדרים נדריהן נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים. פירוש. שלש חלוקות בזכיית קטן, צרור כשנותנין לו צרור זורקו וכשנותנים לו אגוז נוטלו. זוכה לעצמו כשנותנין לו חפץ ואין זוכה לאחרים, אם זכה אדם לחברו על ידי קטן שמסר בידו החפץ ואמר זכה בחפץ זה לפלוני לא זכה להם ואם בא לחזור חוזר הנותן. הא דאמרינן שזוכה לעצמו דוקא באחרים מקנים לו כדפרשנו אבל כשאין דעת אחרת מקנה לו אף לעצמו אינו זוכה, כדתנן לעיל פרק הנזקין [נ"ט ע"ב], מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי שלום, אלמא אפילו מדרבנן לאו גזל גמור הוא ואין זוכה לאחרים אפילו בדעת אחרת מקנה עד שיביא שתי שערות, דהלכתא כשמואל דאמ' הכי פרק קמא דמציעא [י"ב ע"ב]. וכנגדן בקטנה, חשיב לה יודעת לשמור קדושיה ומתקדשת בקדושי אמה לדעתה או בקבלת עצמה אם יתומה היא. למיאון, שצריכה למאן ואינה יוצאת בלא מיאון, דתנן ביבמות [ק"ז ע"ב] כל תנוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה יכולה למאן וזו יודעת לשמור (גיטה) [קידושיה] היא. הפעוטות, כבר פרשוה אמוראי בשלהי הנזקין [נ"ט ע"א] כבר שית כבר שבע כבר תמני כבר תשע כל חד וחד לפום חורפיה. מקחן מקח, אמרינן בכתובות שלהי מציאת האשה [ע' ע"א] אמר רב נחמן לא שאנו אלא שאין שם אפטרופוס אבל יש שם אפטרופוס אין מקחן וכו', וכתב הרשב"א ז"ל וה"ה למתנה. וכנגדן בקטנה, משתגיע לימים הללו משלחה ואינה חוזרת קרינא ביה ומתגרשת בקבלת עצמה אפילו קבל בה אביה קדושין ומת ואע"פ שקדושיה קדושי תורה. זו גרסת רש"י ז"ל, וכן מצאתיה בגמרות ונראת נכונה שלענין קבלת הגט בעצמה ראוי שתהיה גדולה יותר. אבל גרסת רבינו אלפסי ז"ל והרבה מן המפרשים דבפעוטות תנן וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון וגבי צרור ואגוז תנו וכנגדן בקטנה מתגרשת וכו'. ויש שמפרשים דבריהם דלשמור קדושי כסף דמיא ליודעת טיב משא ומתן וזו היא עונת פעוטות אבל הגט אין צריך שמירה כל כך שאן דרך לגזלו ממנה. ויש שכתבו דגרסת רש"י ז"ל נכונה, וכל זה תלוי בפלוגתא דר' חנינא בן אנטיגנוס ורבנן התם ביבמות פרק ב"ש [ק"ז ע"ב]. לעונת נדרים וכו', הגאונים ז"ל כתבוה סתם וכן רבינו אלפסי ז"ל, ומדתנן פרק יוצא דופן [נדה מ"ה ע"ב], נדריו נבדקין והכא אמר רבא נדריהם נדר ולא הזכיר בדיקה כלל, נראה כמו שכתב הרב בעל הלכות בהלכות מיאון וזה לשונו ז"ל. הגיעו לעונת נדרים קטן בן י"ג שנה ויום אחד וקטנה בת י"ב שנה ויום אחד נדריהן נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת מחלץ לא חלצה עד דהויא בת י"ב שנה ויום אחד והיא דאתיא שתי שערות ע"כ, וכל כי האי גונא שהגיעו לעונת נדרים אע"פ שאין יודעין לשם מי נדרו לשם מי הקדישו נדריהן קיימין, וכדקתני התם במתניתין [שם], אחר זמן אע"פ שאמרו אין אנו יודעין לשם מי הקדשנו לשם מי נדרנו נדריהן נדר והקדשן הקדש. וקטנה דנקט לאו דוקא אלא משום דקטנה היא למכור בנכסי אביה קרי לה קטנה. הזכר מבן י"ב שנה ויום אחד עד בן י"ג שנה ויום אחד בתוך זה הזמן בודקין אותו אם אומר יודע אני לשם מי אני נודר ולשם מי אני מקדיש נדרו נדר והקדשו הקדש, ואפילו הביא שתי שערות נבדקין נדריו, וכנגדו בקטנה חולצת כיון שהגיע לימים הללו גדולה היא, אם הביאה סמנין, שהאשה ממהרת לבא מן האיש כמו שמפורש בפרק יוצא דופן [שם]. ולמכור בנכסי אביו, קרקעות עד שיהא בן עשרים יש לו דין קטן משום דאלימא כח ירושה, אבל בנכסים שלו שנתנו לו במתנה או שקנה אפטרופוס לו מוכר מבן י"ג שנה. ומתנה שיש בה אחריות דינה כמכר כדאמרינן [ב"מ ק"ח ע"ב] גבי דינא דבר מצרא.
מתניתין. קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה לפיכך אם רצה הבעל לחזור יחזור שאין הקטן עושה שליח. ואם אמר לו אביה צא והתקבל לבתי גיטה אם רצה לחזור לא יחזור. האומר תן גט זה לאשתי במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר פסול. הרי היא במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר כשר. האשה שאמרה התקבל לי גטי במקום פלוני וקבלו לה במקום אחר פסול, ור' אליעזר מכשיר. הבא לי ממקום פלוני והביא לה ממקום אחר כשר. הבא לי גטי אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה. התקבל לי גיטי אסורה לאכול בתרומה מיד. התקבל לי גיטי ממקום פלוני וקבלו במקום אחר אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום, ור' אליעזר אוסר מיד. פירוש. לחזור, קודם שהגיע גט לידה יחזור וכבר כתבנו במתניתין דלעיל אי אפילו בחיי אביה יש לה יד לקבל גיטה או דוקא לאחר מיתת אביה. ונתנו לה וכו', פסול דאין רצונו שילעיזו עליו באותו מקום וקפידא הוא. הרי היא במקום פלוני, אינו אלא כמראה מקום שם תמצאנה. ור' אליעזר וכו', לית הלכתא כותיה, חדא דקימא לן הלכה כסתם מתניתין, ועוד דהא ר' אליעזר אוקימנא לה בשטה פרק גט פשוט [ב"ב קס"ה ע"א] רשב"ג ור' אליעזר ור' שמעון כלהו סבירא להו מראה מקום הוא ר' אליעזר הא דתנן האשה שאמרה וכו'. אוכלת בתרומה, אם אשת כהן היא. לאותו מקום, שכך אמרה לו לא תהא שליח לקבלה אלא שם. ובגמרא פריך וגיטא מיהא היכי הוי הואיל וקבלו במקום אחר ואפילו כשיגיע שם והא תני לעיל פסול. אסורה לאכול מיד, שמא מצאו חוץ לעיר וקבלו הימנו.
גמרא. עד שיגיע גט לאותו מקום וגיטא מיהא הוי והא אמרת רישא לא הוי גיטא לא צריכא דאמרה ליה קבל לי גיטי במתא מחסיא וזמנין משכחת ליה בבבל והכי קאמרה ליה משקל כל היכא דמשכחת ליה שקליה ליה וגיטא לא ליהוי עד דמטי למתא מחסיא. פירוש. וזמנין דמשכחת וכו', כיון דהדרי אמרה ליה הכי מכלל דלא קפדה אי מקבל ליה בדוכתא אחרינא והא דקבעא ליה עקר במתא מחסיא, הכי קאמרה ליה, לא תהא שלוחי לקבלה להתגרש אני על ידך עד דמטית התם, ואם תאמר וכי מטי התם היכי הוי גיטא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל ויש לומר דכיון שהבעל לא התנה כך כלל אלא היא לא הוי שלוחו אלא שלוחה מתחלה ועד סוף עד מתא מחסיא שליח הבאה ובמתא מחסיא שליח קבלה ובכי הא לא שייך למימר לא חזרה שליחות אצל הבעל, הרמב"ן ז"ל. עוד יש לומר דהלא לא הוי אלא כקבלה אריכתא דהכי קאמרה ליה קבליה ולא תגמור הקבלה עד דמטית למתא מחסיא והוה ליה כאומר לאשה הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום, הרשב"א ז"ל.
<h2>דף סה:</h2>
מתניתין. האומר כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה או כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו ויתנו. פטרוה פרנסוה עשו לה כנימוס עשו לה כדת עשו לה כראוי לא אמר כלום. פירוש. כתבו גט וכו', כבר הוחזק לשון בני אדם לקרות לספר כריתות גט אשה. וכן אם אמר גרשוה כבר נהגו לקרותן גרושין, וכן אם אמר כתבו אגרת ותנו לה גם זה לשון הגט שכותבין בו ודן דיהוי ליכי וכו' ספר תרוכין ואגרת שבוקין, ולפיכך אם אמר הבעל לשנים אחד מן הלשונות הללו הרי אלו יכתבו ויתנו. פטרוה, לא אמר כלום דילמא לשון פטור הוא להקל מעליה חובות שחייבת. פרנסוה, כל פרנסה לשון עשיית צרכיה היא קונדיר בלע"ז, כמו לפרנסה שמין באב [כתובות ס"ח ע"ב], וכמו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות [שם ס"ט ע"א], הילכך לא ידעינן אי צרכי גט הוא שלא תהא זקוקה ליבם או צרכי מלבוש וכסות הוא. כנימוס, כחוק לא ידעינן אי חוק גט הוא אי חוק מזון או כסות, וכן לשון כראוי. גמרא. תנו רבנן שלחוה שבקוה תרכוה, הרי אלו יכתבו ויתנו. פטרוה פרנסוה עשו לה כנימוס עשו לה כדת עשו לה כראוי, לא אמר כלום.
מתניתין. בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירה. ר' שמעון שזורי אומר אף המסוכן. פירוש. היוצא בקולר, ליהרג למלכות. ואומר כתבו, ואע"פ שלא אמר תנו. יכתבו ויתנו, דאגב פחדיה טריד ולא פריש. המפרש, מן היבשה לים. והיוצא בשיירה, למדברות. המסוכן, חולה. ירושלמי [פ"ו ה"ה] אמר ר' מנא ולא סוף דבר בקולר של סכנה אלא אפילו בקולר של ממון שכל הקולר בחזקת של סכנה. תוספתא [פ"ד ה"ו], הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה. רשב"ג אומר אם נפל מעצמו הרי זה גט אם הרוח דחפתו אינו גט. ספק מעצמו נפל ספק רוח דחפתו אם לאלתר נפל כותבין ונותנין שאני אומר מעצמו נפל ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ואין נותנין שאני אומר שמא הרוח דחפתו. ובחבור הר"ם במז"ל [גירושין פ"ב הי"ג] יש טעות ידי סופר במקום זה הגיהו הראב"ד ז"ל.
גמרא. גניבא יוצא בקולר הוה כי קא נפיק אמר ארבע מאה זוזי לר' אבינא מחמרא דנהר פקוד. מתקיף [רבי] אבא מתנת שכיב מרע במקצת היא ומתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין שני הכא דמצוה מחמת מיתה הוא מכלל דר' אבא סבר מצוה מחמת מיתה בעיא קנין והא קימא לן דלא בעי קנין. אלא ר' אבא הכי קא קשיא ליה חמרא לא קאמר מחמרא קאמר ואידך מחמרא כדי ליפות את כחו. שלחו מתם מחמרא כדי ליפות את כחו. פירוש. מחמרא, מיין שלי. מתקיף, היכי קנה ר' אבינא להך מתנה דגניבא. במקצת, ששייר לעצמו שלא נתן כל נכסיו ובעיא קנין דהכי קימא לן בבבא בתרא בפרק מי שמת [קנ"א ע"ב] דכיון ששייר לגרמיה מידי אינו כמתנת שכיב מרע הואיל וחס על פרנסת עצמו והרי הוא כמתנת בריא. דמצוה מחמת מיתה הוא, שהיה יודע שהיוצא בקולר אינו חוזר. וכתב הרשב"א ז"ל דהני ארבעה דמתניתין הכי דינייהו דלא בעו קנין וכן מצא ז"ל בירושלמי. ודעת רבינו אלפסי ז"ל נמי כן הוא דהני ארבעה כמצוה מחמת מיתה נינהו, ולגבי מסוכן לא חדית ביה שאם עמד חוזר כעין שהוא חוזר במתנתו, ואי נמי מסוכן קרי ליה כל שקפץ עליו החולי שלא כדרך העולם, אבל בשכיב מרע דעלמא בעינן עד דאמר ליה לההוא גברא דמאית והכי איתא בירושלמי, עכ"ל הרשב"א ז"ל. הכי קא קשיא ליה, היכי קנה. חמרא לא קאמר וכו', אלא זוזי מחמרא קאמר דניתבו ליה וכי עושין מעות מיין. כדי ליפות את כחו, פירשו בתוספות דאי הוה אמר חמרא שוה ארבע מאה אם החמיץ קצתו הוו מדחי ליה לפי חשבון שהרי עשאן שותפין, וכן אם אמר ארבע מאה מדמי חמרא ואבדו מקצת המעות הוו מדחי ליה לפי חשבון, ויאמרו לו קבל מן ההפסד חלקך, אבל עכשו שאמר מחמרא יפה כחו ואפילו לפי חשבון לא יפסיד כל זמן שנשאר שם יין שוה ארבע מאות שהרי שוה ארבע מאות נותן מן היין בין ירויחו או יפסידו. ומיהו אם נפסד כל היין פשיטא דלא גבי משאר נכסי, כדאיתא ריש פרק הנודר מן הירק [נדרים נ"ה ע"א] גבי עללתא, דדוקא מעללתא גבי אבל משכר בתים ושכר ספינות לא, והכא נמי מחמרא דוקא אית ליה אבל משאר נכסי לא גבי. כתב הרמב"ן ז"ל שאם אמר לו יין שוה ד' מאה והחמיץ מראהו מחומץ דמדמי לה מר להא דאמרינן במנחות [ק"ח ע"ב] בית בבתי אני מוכר לך ונפל אחד מהם או שור בשורי אני מוכר לך ומת אחד מהם מראהו מת מראהו נפול ואם לא החמיץ יש לו לטרוח ולמכור לעצמו וליקח כפי מה שהיה שוה בשעת המתנה. ואם אמר לו [ד'] מאה מדמי חמרא הרי היורשים מוכרים אותו אבל אינו נוטל אלא כשער המתנה ואם הוזל פוחתין לו, לפיכך אם אמר מחמרא ימכרו היורשים ויתנו לו הד' מאות שלמים ומיהו אם הוקר אינו נוטל [אלא] הד' מאות, כדאיתא בכתובות בסוף נערה [נ"ד ע"א] ע"כ. והרשב"א ז"ל חולק בדבר ומסכים עם התוספות ואמר דלא אמרינן מראהו מת מראהו נפול אלא בדבר מסויים כגון שור או בית אבל זה שלא אמר חבית שהוא דבר מסויים אלא חמרא לא. וכתב עוד בשם הראב"ד ז"ל דמחמרא ליפות את כוחו ואם הוקר רוחא למקבל מתנה, והתם בסוף נערה גריס ז"ל, מדמי חמרא לפיכך אמר רב יוסף התם רוחא ליתמי אם הוקר, אבל אם אמר מחמרא רוחא לברתא, והכא נמי דאמר מחמרא ליפות את כחו [ש]אם הוקר רוחא לר' אבינא.
<h2>דף סו.</h2>
אמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר ומה גיטו אע"ג דלא פריש כיון דאמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו אף מתנתו כיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מיניה. פירוש. מה גיטו, אע"ג דלא פריש כדתנן במתניתין במסוכן ויוצא בקולר. אף מתנתו וכו'. וכתב רבינו אלפסי ז"ל למימרא דהני ארבעה דמתניתין דכלהו בשכיב מרע דמצוה מחמת מיתה נינהו וכן הלכה.
מתניתין. מי שהיה משלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו. הבריא שאמר כתבו גט לאשתו רצה לשחק בה ומעשה בבריא שאמר כתבו גט לאשתו ועלה לראש הגג ונפל ומת אמר רשב"ג אם מעצמו נפל הרי זה גט ואם הרוח דחתו אינו גט. פירוש. כל השומע קולו וכו', ופירש שמו ושם עירו. הרי אלו יכתבו ויתנו, דהרי זה כיוצא בקולר ומסוכן דמתניתין דלעיל. כתב הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל, [ב"ב קל"ח ע"א] מסתברא שאם שמעו שלשה אחד כותב ושנים חותמין ואינו צריך מעמד כלן, אע"פ שאמר כל השומע שלא נתכון זה לרבות בעדים, אלא ליתן רשות לכל שנים שאי זה שירצה יהא רשאי לכתוב. רצה לשחק בה, הואיל ולא אמר תנו. אם מעצמו נפל הרי זה גט, דדעתו היה מתחלה לכך וסופו הוכיח והוה ליה כמפרש ומסוכן.
גמרא. מעשה בבריא וכו', מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני ואם הוכיח סופו על תחלתו הרי זה גט ומעשה נמי בבריא. פירוש. מעשה לסתור, רישא תנא לא אמר כלום ואחר כך נתן חילוק בין מעצמו נפל ובין דחתו הרוח. ומעשה נמי בבריא וכו', והלכתא כרשב"ג דבהא לא פליגי רבנן עליה ואע"ג דפליגי עליה גבי הכותב נכסיו לאחר ושתק ולבסוף צוח דאמר רשב"ג הוכיח סופו על תחלתו ורבנן אמרי לא הוכיח סופו, הכא שני דאמר כתבו. וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל כרשב"ג, הרמב"ן והרשב"א ז"ל.
ההוא גברא דעל לבי כנישתא אשכחיה למקרי ינוקי הוא ובריה דיתבי ויתיב אחרינא גביהו אמר להו בתרי מינייכו ליכתבו גט לאנתתיה. שכיב מקרי דרדקי מי משוי איניש שליח לברא במקום אבא או לא אמר רב נחמן לא משוי איניש שליחא לברא במקום אבא ורב פפא אמר משוי איניש שליחא לברא במקום אבא אמר רב הלכתא משוי איניש לברא שליחא במקום אבא. פירוש. מי משוי איניש שליח ברא במקום אבא, דלא מקפיד בהי מנייהו ומעקרא להאי ברא נמי שוייה שליח ועכשו שמת האב (וכתב) [יכתוב] לה הבן וחברו שהרי הלך הבעל למדינת הים.
מתניתין. אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו. אמר לשלשה תנו גט לאשתי יאמרו לאחרים ויכתבו ויתנו מפני שעשאן ב"ד דברי ר' מאיר וזו הלכה שלח ר' חנניה איש אונו מבית האסורין מקובל אני באומר לשלשה תנו גט לאשתי יאמרו לאחרים ויכתבו מפני שעשאן ב"ד א"ר יוסי נמנו לשליח אף אנו מקובלים שאפילו אמר לב"ד הגדול שבירושלים תנו גט לאשתי שילמדו ויכתבו ויתנו לה. פירוש. אמר לשנים תנו, אע"ג דלא אמר להם כתבו ותנו הרי אלו יכתבו ויתנו בעצמן ולא יאמרו לעדים אחרים לחתום דלאו ב"ד מנינהו לצוות על אחרים, אלא עדים שוינהו. ובגמרא מפרש על כתב הגט אם יכולים לצוות על אחרים לסופר אחר לכתוב או הם עצמם צריכים לכתבו. או לג', נמי כתבו גט ותנו לאשתי, אע"פ שהם ראויין ליעשות ב"ד כיון דבהדיא אמר להם כתבו לאו ב"ד שוינהו אלא עדים. אמר לשלשה תנו, ולא אמר כתבו, הרי אלו יאמרו לאחרים לכתוב ולחתום וליתן מפני שעשאן ב"ד. מבית האסורין, משמו של ר' עקיבא שנחבש בבית האסורין. נמנו לשליח, לחנניה שנעשה שליח בהליכה זו לאמרה בבית המדרש. אם אינם יודעים לכתוב ילמדו לכתוב עד שיכתבוהו בעצמן.
<h2>דף סו:</h2>
גמרא. אמר ר' ירמיה בר אבא שלחו מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר וכתב וחתמו הם מהו שלח להו תצא. אמר שמואל אמר רבי הלכה כר' יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח. ואי סבירא לן דכתבו כתב ידן הוא כתב הגט נעשה כאומר אמרו ומודה ר' יוסי באומר אמרו ומי מודה ר' יוסי באומר אמרו והתנן כתב סופר ועד כשר וא"ר ירמיה חתם סופר שנינו ואמר ר' חסדא מתניתין מני ר' יוסי דאמר מילי לא ממסרן לשליח ואי ס"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו נפק מיניה חורבא דזימנין דאמר להו לשנים אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתומו ומשום כסופא דסופר חיישי ומחתמי ליה ובעל לא אמר הכי. פירוש. וחתמו הם מהו, האי דקתני במתניתין יכתבו בעצמן אחתימה קאי והכא הרי חתמו הם, או דילמא אכתב הגט קאי. שלח להו תצא, אם נשאת בגט זה תצא מספק, דמספקא לן אי כשר אי לא. מילי לא מימסרן לשליח, דברים שנאמרו לשליח זה אינו יכול למסרן לשליח אחר ופסול, והכא מילי בעלמא מסר להו ואינו חוזר ומוסרן לסופר. דלא דמי למוסר גט לשלוחו שיכול לחזור ולעשות שליח אחר. ואי סבירא לן דכתבו דקתני מתניתין לא קפיד הבעל אלא אחתימה שיחתמו הם בגט, אבל בכתיבת הגט לא קפיד בעל ולא אמרינן בזה מילי לא מימסרן לשליח אלא חשבינן ליה כאלו הכי (אבל בכתיבת הגט לא קפיד בעל) הבעל אומר להם, אמרו לסופר ויכתוב, וקא סלקא דעתך דמודה ר' יוסי באומר אמרו. ומי מודה ר' יוסי. חתם סופר שנינו. האי כתב סופר דקתני חתם הוא שאם חתם הסופר בגט ועד אחד עמו כשר. ואמר רב חסדא מתניתין דמכשיר חתימת סופר בגט ר' יוסי היא דאמר מילי לא מימסרן לשליח, הילכך אין אדם חותם בגט אלא אם כן שמע מפי הבעל עצמו, לפי שאין השליח רשאי לומר לעדים חתמו בגט פלוני ומשום הכי ליכא למיחש שמא הבעל לא צום שיחתמו אלא לשלוחו צוה שיאמר לסופר זה לכתוב ולאחרים לחתום, שלעולם לא יחתמו אלא אם כן שמעו מפי הבעל עצמו ובהכי לא נפיק חורבא. ומהכא שמעינן דבאומר אמרו פליג ר' יוסי, דאי סלקא דעתך דמודה ביה היכי מכשר חתימת סופר אתיא מנה חורבא דזמנין וכו'. כתב הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל דטעמא דר' יוסי דפליג אף באומר אמרו אע"ג דבעלמא עושה שליח שלא בפניו, משום דגט שאני דכיון דבעינן לשמה ובעינן וכתב לה, כלומר שיכתוב לה הבעל, אין הסופר והעדים עומדים במקום בעל אלא אם ישמעו הם מפיו של בעל ממש, אבל בשאר דברים של גט אפילו לר' יוסי עושין שליח שלא בפניו, ולפיכך יכולה אשה לומר פלוני שהוא במדינת הים הריני עושה אותו שליח [לקבל] גיטי שם מיד בעלי. וכן כתוב בהלכות גדולות, ועגונה דאתיא לבי דינא ואמרה הוו עלי סהדי דפלוני דאיתיה במדינת הים שויתיה שליח לקבלה לקבל גיטא מיד בעלי וכתבין לבי דינא דבמדינת הים ומשוי ליה תו בעל לההוא שליח שליח לקבלה וכתיב גיטא ויהיב ליה עם דנפיל גיטא לידא דשליח אם נשרף או נקרע מגרשא הדא עגומה, ע"כ. אבל שליח קבלה אינו עושה שליח לקבלה אלא אם כן אמרה בפירוש שימנה שליח אחר תחתיו דמילי נינהו ולא ממסרן לשליח, ולא דמי לשליח הולכה דעושה שליח משום דהוי שליח הגט ממש ולאו מילי נינהו. ולפי ענין זה שליח מתנה באומר אמרו לכולי עלמא אומר לסופר וכותב ולעדים וחותמין. ולא אמרו מתנה הרי היא כגט אלא באומר כתבו ותנו ומשום טעמא דמילי לא ממסרן, אבל באומר אמרו לכולי עלמא במתנה שרי.
ורבנו אלפסי ז"ל פסק הלכתא כר' יוסי דאפילו באומר אמרו גט בטל ותצא, והביא ראיה מהא דרב אשי דלקמן פרק מי שאחזו [ע"ב ע"א] דאסקו כולה כר' יוסי ותניא כותיה דרב אשי, כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה אע"פ שכתבוהו ונתנוהו לו נתנו לה הרי גט בטל עד שישמעו קולו ויאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו. ישמעו, לאפוקי ממאן דאמר מודה ר' יוסי באומר אמרו. קולו, לאפוקי מדרב כהנא אמר רב דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו, אלמא לית הלכתא כותיהו. והלכתא כותיה דר' יוסי באומר אמרו, וכן כתבו בעל ההלכות ור"ח ז"ל. חתם סופר ועד כשר דכיון דאומר אמרו פסול חתם סופר כשר דהא לא נפיק מיניה חורבא וכדאמר רב בפרק המגרש [פ"ו ע"ב] חתם סופר ועד שנינו. מיהו הרב בעל (התרומות) [ספר התרומה הלכ' גיטין סימן קכ"ה] כתב דכיון דמצינו בגמרא שמואל וכמה אמוראין דאמרי באומר אמרו כשר ותעשה וכשר ולא תעשה, מדמכשרי באומר אמרו איכא למפסל בחתם סופר ועד דאי לא נפיק מיניה חורבא. ואע"ג דרב מכשיר חתם סופר ועד בפרק המגרש והלכה כרב באסורי, הני מילי לגבי שמואל אבל הכא דמכשרי אמוראי כלהו באומר אמרו ואם כן סברי דחתם סופר ועד פסול לא קימא לן כותיה דרב. ואע"ג דהני תרתי פסקי סתרן אהדדי דאי אומר אמרו פסול א"כ חתם סופר כשר, ואי חתם סופר פסול אם כן אומר אמרו כשר מכל מקום כיון דאינו מבורר כמאן נקטינן כותיהו לחומרא. ואסיקנא פרק כל הגט [כ"ט ע"א] כשמואל דאמר מתנה הרי היא כגט, שאם אמר כתבו שטר מתנה לפלוני על שדה שלי לא מצו לשוויי שליח למכתבה דטעמא דשמואל בגט משום דמילי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח, הכי נמי אמרינן במתנה דמילי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח, והכי פסק רבינו אלפסי ז"ל דהלכתא כשמואל בדיני והתם רב ושמואל פליגי.
<h2>דף סז:</h2>
מתניתין. אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אחד כותב ושנים חותמין. כלכם כתובו אחד כותב וכלן חותמין לפיכך אם מת אחד מהם הרי הגט בטל. פירוש דמתניתין בגמרא. גמרא. תנו רבנן אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אחד כותב על ידי כולן, כלכם כתובו אחד כותב במעמד כולם, הוליכו גט לאשתי אחד מוליך על ידי כלן, כלכם הוליכו אחד מוליך במעמד כולן. פירוש. על ידי כלן, בשביל כלם. מוליך במעמד כולן, ילכו עמו.
אתקין רב יהודה בגיטא כתוכו כל חד מנכון חתומו כל תרי מנכון אובילו כל חד מנכון. פירוש. אתקין רב יהודה בגט שאדם עומד במעמד רבים ויש לחוש שמא אמר כלכם ולא יחתמו כלם ונמצא גט בטל, התקין שיהו כותבין בו כך אמר לנו פלוני כתובו כל חד מנכון אפילו אין חבריו עמו. אובילו, הוליכו. ולא לימא איניש כלכם.
מי שאחזו קורדיקוס ואמר כתבו גט לאשתי לא אמר ולא כלום. אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדיקוס וחזר ואמר אל תכתבו אין דבריו האחרונים כלום. נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלשה פעמים אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. פירוש. שם שידא השולטת בשותה יין הרבה מגתו. לא אמר כלום, שאין דעתו מיושבת עליו. נשתתק, לא אשאחזו קורדיקוס קאי אלא אדם שנעשה אלם מחמת חולי. הרכין, תרגום ויט שמים וארכין. בודקין אותו, שואלין לו דברים שהוא ראוי להשיב להם לאו, אם ראו דעתו מיושבת שמרמז על תשובת לאו הרכנה שדרך בני אדם להרכין על לאו לאו ועל הן הרכנת הן. בגמרא [ע' ע"ב] פריך דילמא שיחה דלאו לאו אי נמי שיחה דהן הן נקטיה, כלומר, חולי של שגעון המלמדו להרכין ראשו בהרכנת לאו או הן ואינו משיב על שאלתם. אמר המחבר, הגרסא הנכונה לא גריס אי נמי לפי ששלשה פעמים דתני מתניתין לאו שלשה פעמים של לאו לבד או של הן לבד קאמר אלא שלשה הן ושלשה לאו שהן ששה, והכי איתא בירושלמי [פ"ז ה"א], ובלבד בסרוגין אומר לו לכתוב גט לאשתך הן, לאמך לאו, לאשתך הן, לבתך לאו, לאשתך הן, לחמותך לאו ע"כ. שיחה, השתחוואה. ומתרץ דאמרינן ליה בסרוגין חד הן ותרין לאו וחד לאו ותרין הן. בסרוגין, שממתינין בין הרכנה לשאלה שעה וכי הך שיחה לא נקטיה. וכן בודקין אותו בפירי של ימות החמה בימות הגשמים ובפירי של ימות הגשמים בימות החמה, כגון צירי"רש בימות הגשמים ונישפוליש בימות החמה.
<h2>דף ע:</h2>
גמרא. אין דבריו האחרונים, א"ר שמעון בן לקיש כותבין ונותנין גט לאלתר ור' יוחנן אמר אין כותבין אלא לכשישתפה מאי טעמא דר"ל אין דבריו האחרונים כלום ור' יוחנן אמר מאי אין דבריו האחרונים כלום דכי מתציל לא צריך מהדר אמלוכי ביה ולעולם אין כותבין אלא לכשישתפה. פירוש. כותבין ונותנין לאלתר, ואפילו בתוך חליו הואיל ואמר קודם לכן ולא אמרינן שוטה הוא ואינו יכול לגרש ומלישנא יתירא דקתני אין דבריו אחרונים כלום ולא קאמר לא אמר כלום קא דייק. אמלוכי ביה, אין צריך ליטול רשות. והלכתא כר' יוחנן. ירושלמי [פ"ז ה"א] נתן לה גיטה ואמר לה לא יהא גט אלא למחר ונעשה קורדיקוס בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל, וכבר פסקנו כר' יוחנן דאין כותבין עד שישתפה בין בשוטה בין שאחזו קורדיקוס. ומשמע מן התוספתא דאפילו חולה בודקין אותו שלש פעמים, דתניא התם [פ"ה ה"א], היה חולה או משותק והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים, אם אמר על הן הן ועל לאו לאו דבריו קיימין. וכן ההיא דתניא בתוספתא [פ"ד ה"ו] הבריא שאמר כתבו גט לאשתו ועלה לגג ונפל ומת כותבין כל זמן שיש בו נשמה, בבדיקת ג' פעמים קאמר, אבל צלוב או מגויד או ששחטו בו שנים או רוב שנים כותבין ונותנין כל זמן שיש בהן נשמה ואין צריכין בדיקה דדעתיה צילתא אית להו אלא דכחישותא הוא דנקיטא בהו. וכתבו המפרשים ז"ל בשם התוספות דמהכא משמע דכל היכא דכתבינן גיטא לשכיב מרע צריכין לדקדק שלא יתקלקל בשעת כתיבה, דפעמים אינו מיושב בדעתו וכיון דמחוסר מעשה ברפואתו אין כותבין בלא בדיקה. אמר המחבר, תניא [ע"ב ע"א] כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו ונתנו לה הרי זה גט בטל עד שישמע קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו. ישמעו לאפוקי ממאן דאמר מודה ר' יוסי באומר אמרו, קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו, כתב הרמב"ן ז"ל בשם התוספות דהא דממעטינן חרש מתוך הכתב היינו משום דדעתיה שגישתא היא אבל בריא ששלח כתב ממדינת הים כתבו ותנו גט לאשתו ומקויים כותבין ונותנין ולא בעינן שמיעה ממש מפיו, ומכל מקום קולו לאו דוקא דהא איכא הרכנת הראש דמתניתין ובירושלמי [פ"ז ה"א] אמרו היא שמיעת הקול היא הרכנת הראש ע"כ. ובתוספתא [פ"ה ה"א] משמע דאפילו חלה בודקין שלש פעמים, דתניא התם, היה חולה או משותק והרכין בראשו בודקין אותו ג' פעמים, אם אמר על הן הן ועל לאו לאו דבריו קיימין. ולענין גוסס העלה הרשב"א ז"ל, בשם ר"י בעל התוספות, דהרי הוא כחי לכל דבריו ובשדעתו מיושבת עליו ויכול לדבר מתנתו מתנה וגטו גט גמור, וכן מוכח ההיא דריש אהלות [פ"א מ"ו] ובמסכת שמחות [פ"א], הגוסס הרי כחי לכל דבריו נוחל ומנחיל זוקק ליבום ופוטר מהיבום. וכן נראה מעובדא דפרק הזורק [ע"ז ע"ב] דההוא גברא דכתב גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא ולא אספיק למיתביה ניהליה למחר תקף עלה עלמא טובא אתו לקמיה דרבא אמר להו לקנייה ניהליה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא. אלמא מדאמרינן תקף עליה עלמא טובא עד שהיו מתיראין שמא לא יעבור השבת, והרי הוא מת ולא יכול לתת והוצרכו להקנות לה הבית בשבת בודאי גוסס היה, ואעפ"כ מתנתו מתנה וגיטו גט. וכן מוכח מן התוספתא דלעיל דעלה לגג ונפל כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה. וההיא דפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ז ע"ב] דאמרינן, ולר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, לאו למימר דרוב גוססין למיתה ולפיכך אינו יכול להקנותם אע"פ שיכול לדבר, אלא משום דאינו יכול לדבר דמסתמא גוסס הכי הוא.
<h2>דף עא.</h2>
תנו רבנן כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדויות ולירושות. פירוש. כשם שבודקין, אנשתתק והרכין בראשו קאי. למשאות ומתנות, למכור בנכסיו. לעדויות, מוקימנא בגמרא דוקא בעדות אשה דאקילו בה רבנן בעד אחד ואפילו שפחה משום עגונא, אבל עדות דעלמא לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. משמע מהכא דבכל עדות אשה אפילו מפי כתבם סגי ואם מצאו כתוב איש פלוני מת, איש פלוני נהרג משיאין את אשתו, וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל. וביבמות פרק האשה שהלך בעלה הביאו רבינו אלפסי ז"ל הא דירושלמי [שם פט"ז ה"ז] דפליגי ר' ירמיה ור' בון בהא אם משיאין על ידי כתב ולא פסק בה רבינו אלפסי ז"ל כלום מפני שסמך על מה שכתב כאן, ועלה דהתם העלה הרמב"ן ז"ל דמקילינן בה, דהא תלמוד מפי כתבם גופיה רחמנא פסליה ואעפ"כ משיאין והוחזקו משיאין על פי עבד על פי שפחה, אלמא אפילו עד אחד כשר לא בעינן, ולא דמי לגט דבעינן בפני נכתב ובפני נחתם, דהכא איתתא דיקא טפי ומנסבא ומילתא דעבידא לאגלויי והדין סברא עדיפא טפי, הילכך אפילו בעד אחד מפי כתבו שאינו מקוים משיאין, ע"כ. וכן דעת הרשב"א ז"ל. ולירושות, לאו ירושה דעלמא קאמר שהוא אינו ראוי להעיד על ירושה, אלא ירושת בנו הבכור שרוצה להשוות הבכור לאחד מבניו דמצי מזכי להו ברמיזה דנכסי דידיה נינהו. אמר המחבר עלה דהא דאמרינן הכא וכן בהרבה מקומות ממעטינן כתב ידו מן מפיהם, אלמא משום לא יגיד לא ממעטינן דכתב ידו הגדה היא, קשיא ליה לרב אלחנן ז"ל דאמרינן פרק מצות חליצה [יבמות ק"ד ע"ב] אלם ואלמת פסולין לחלוץ לפי שאינן בואמר ואמרה ואמאי הרי יוכלו לומר מתוך הכתב. ותרצו בתוספות דשני הגדה מאמירה, ואמר הרשב"א ז"ל יפה אמרו דכתיב ובעל כנפיים יגיד דבר ע"כ.
תנו רבנן חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל לא בגטין. תנן [יבמות קי"ב ע"ב] חרש שנשא פקחת ופקח שנשא חרשת רצה יוציא רצה יקיים נשטית לא יוציא. נתחרש הוא או נשטה לא יוציא עולמית. פירוש. לא הלכו בו וכו', לחשבו כפקח דדוקא לנשתתק הוא דבדקינן לגיטין, אבל לא לחרש כיון שנשא כשהוא פקח ואחר כך נתחרש לפי שהיו קידושיו קידושין גמורין, אבל חרש מעקרו בדקינן ליה כדתנן חרש שנשא פקחת וכו'. נשטית לא יוציא, כיון שנשטית משנשאת ואע"פ שפקחת ונתחרשה יוצאה דאשה לא בעינן דעתה שהרי יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, היכא דנשטית אמור רבנן לא יוציא שכיון שאינה יודעת לשמור עצמה ינהגו בה הפקר זנות.
<h2>דף עב.</h2>
מתניתין. זה גיטיך אם מתי זה גיטך מחולי זה זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום זה גיטיך מהיום אם מתי מעכשו אם מתי הרי זה גט מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת. פירוש. לא אמר כלום, דמשמע לכשאמות ואין גט לאחר מיתה. מחולי זה משמע מחולי זה ואילך וכיון שמת מתוך החולי נמצא שאין הגט חל אלא לאחר מיתה. גט ואינו גט, מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי, אי תנאה הוי מהיום אם אמות וכיון שהוא מת נתקיים התנאי ונמצא שהוא גט משעת נתינתו. או חזרה הוי שחזר בו ממאי דאמר מהיום ואמר לאחר מיתה יהא גט ואינו כלום, דבשלמא גבי מתנה איכא למימר גופה מהיום ופירי לאחר מיתה אבל הכא ליכא למימר הכי. ואי משום תנאה הוה למימר מהיום אם מת. ובגמרא פריך מאי שנא מרישא. חולצת, שמא אינו גט. ולא מתיבמת, שמא גט הוא והויא לה גרושת אחיו וקימא עלה בכרת הואיל ולא החזירה.
גמרא. אמר אביי אם מתי שתי לשונות משמע משמע מעכשו ומשמע לאחר מיתה אמר ליה מהיום כמעכשו דמי לא אמר ליה מהיום כמאן דאמר לאחר מיתה דמי. פירוש. אביי בא לתרץ מתניתין דאמרה רישא דאם מתי כלאחר מיתה דמי והדר תני מהיום אם מתי מעכשו אם מתי הרי זה גט, אלמא אם מתי לאו כלאחר מיתה דמי, ותירץ דשתי לשונות משמע וכו'. ובמתניתין פרשנו דסופא דקתני חולצת ולא מתיבמת משום דמספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי. ומסקינן בגמרא דאין חלוק בשתי לשונות אלו בין שאמר אם מתי או אמר שאני מת, וכן כשאמות או לאחר מיתה הני תרי לישני נמי אין חלוק ביניהם.
<h2>דף עב:</h2>
מתניתין. זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק וחלה ומת אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט ואם לאו אינו גט. גמרא. אמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר ומה גיטו במסוכן אע"ג דלא פריש כיון דאמר כתובו אע"ג דלא אמר תנו אף מתנתו כיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מיניה. [ע"ג ע"א] רבה ורבא לא סבירא להו הא דאמר רב הונא גזרה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה. אמר רבי אלעזר משמיה דרב שכיב מרע שנתק מחולי לחולי מתנתו מתנה. פירוש. גיטו, פרש"י ז"ל גיטא דשכיב מרע. כמתנתו, מה מתנתו אמרינן בבבא בתרא [קנ"א ע"ב] אם עמד חוזר, אף גיטו נמי אם עמד חוזר. ולא מיבעיא היכא דאמר אם מתי דהא לא מית אלא אפילו לא אמר אם מתי אלא יהב לה גיטא סתמא אם עמד חוזר דמסתמא אדעתא דמיתה יהב לה והא לא מת, וכן כתב רבינו אלפסי ז"ל דאפילו בסתמא מיירי. ולית הלכתא כותיה כדמסקי רבה ורבא, אלא אם עמד אינו חוזר ולפיכך צריך למעבד כדאתקין שמואל אם מתי אם לא מתי כדאיתא לקמן [ע"ה ע"ב]. מדקאמר עם עמד חוזר, בשכיב מרע דמצוה מחמת מיתה או במחלק כל נכסיו איירי כדמפורש בבבא בתרא [קנ"א ע"ב], ואם כן אמאי איצטריך למימר אף מתנתו אע"ג דלא קנו מיניה דהא פשיטא כדאיתא התם. ומהא דקדק הר"ם ב"ן ז"ל דין מסוכן לפי תלמוד שלנו שלא נתפרש אי זהו מסוכן, והכא נקט לה לאשמועינן דלענין גט חדית דמסוכן דמשוינן ליוצא בקולר ואינך, היינו באומר מסוכן אני, ולמימר הא אתא והכי קאמר, כל מקום שבגיטו אין צריך לפרש אף מתנתו אינה צריכה קנין ונקט לה הכי וזה אין לו שום חדוש אלא במסוכן, דלאינך כלהו אע"ג דלא אמרו כלום כמצוה מחמת מיתה נינהו. אלא במסוכן שאמרנו חדית לומר דאיכא מסוכן שאינו צריך לפרש בגיטו והיינו באומר מסוכן אני. ומשום שלא נתפרש בגמרא דידן סמכו הגאונים ז"ל על הירושלמי דמסוכן כל שקפץ עליו החולי ואלו בשכיב מרע אחר עד דקאמר ווי דקא מיית ליה ההוא גברא, והכי פירש רבינו הגדול ז"ל בפרק התקבל [ס"ה ע"ב]. עוד כתב ז"ל, אחרים חולקין במפרש ויוצא לשיירה לענין מתנה שלא תקנו אלא בשכיב מרע שלא תטרף דעתו עליו וכן בהולך למות כגון יוצא בקולר, דהא מאחיתופל גמרינן לה דכתיב ויצו לביתו ויחנק, בצואה בעלמא, אבל בבריא שאין מיתתו סמוכה אין לנו. ואע"פ שיש לזה פנים כדאי הוא רבינו ז"ל לסמוך עליו בזה דמפרש בים כמסוכן הוא ויוצא בשיירה כיוצא בקולר שהם קרובים למיתה ושלא לחזור כאן ומצוים לביתם, עכ"ל. והרשב"א ז"ל נוטה לדעת התוספות שפרשו בשם ר"ת ז"ל דבהא פליגי רב הונא עם רבה, דרב הונא סבר לדמויי גיטו בדאתני דאמר מהיום אם מתי למתנה סתם, דמה מתנתו בדלא אתני אם עמד חוזר ואע"פ שחזר ומת מאותו חולי. דמכל מקום כיון שעמד נתבטלה מתנתו אף גיטו בשפרש אם עמד חוזר, וטעמו דמחלק בין גט למתנה בזה לפי שנוכל לומר לענין מתנה שכל עקרו לא רצה שתחול עד לאחר מיתה מה שאין כן בגט שאם אינו חל מחיים לא יחול לאחר מיתה, הלכך אלים טפי כח הגט מכח המתנה. והא דאסיקנא רבה ורבא לא סבירא להו הא דרב הונא אינו לומר דבהולך על משענתו מתוקמא מתניתין אבל אם הלך בלא משענת הגט בטל אע"פ שמת מאותו חולי, אלא סבירא להו לרבה ורבא דמתניתין אפילו בהלך בלא משענת, גזרה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה, שאם אתה אומר דכל שעמד בלא משענת אע"פ שהתנה אם מתי מחולי זה וראינוהו שמת מאותו חולי אינו גט, יאמרו שאין התנאי מועיל שהרי מת מחולי זה ואפילו הכי אינו גט, אלא הרי הוא כאלו לא התנה כלום והוה ליה כאומר זה גיטיך לאחר מיתה ולפיכך כשהלך בלא משענת נתבטל גיטו וכשמת בלא עמידה בלא משענת שהגט גט יאמרו שאין זה גט מחמת תנאו כי אם מחמת המיתה כאלו אמר זה גיטיך לאחר מיתה ונפק מיניה חורבא. מהכא שמעינן דשכיב מרע שאמר הרי זה גיטיך אם מתי והבריא בטל גיטו, ולא אמרינן אם מתי לעולם קודם שתמות היא קאמר, אלא אם מתי מחולי זה קאמר. כל שהתנה מתוך חוליו ואם נתרפא מאותו חולי הרי זה גט בטל, אבל אם מתוך בוריו התנה באם מתי ודאי כל שמת בחייה קאמר וכל אימת דמיית הרי זו מגורשת, דומה לעל מנת שתצא חמה מנרתיקה שסוף התנאי להתקיים והוא מתנה בכך, הרשב"א ז"ל. שנתק מחולי זה לחולי אחר מתנתו מתנה, אם מת מחמת החולי האחר דלא מקרי עמד מחולי אלא אם כן בא לכלל רפואה שעה אחת.
<h2>דף עג.</h2>
ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה קביל עליה כל אונסא דמתיליד בה לסוף אפיקו בה נהרא אתא לקמיה דרבינא אמר ליה זיל שפי ביה דהא קבילת עלה אונסא דמתיליד בה אמר ליה רב אחא בר תחליפא לרבינא אונסא דלא שכיח הוא. איגלגל מילתא ומטת לקמיה דרבא אמר אונסא דלא שכיח הוא. רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע זבון שומשמי אגודא דנהר מלכא סבא אגירו מלחי למעברינהו וקבילו עלייהו כל אונסא דמתיליד לסוף אסתכר נהר מלכא סבא אמרו להו אגור חמארי אפקינהו ניהלן דהא קבליתו כל אונסא דמתיליד אתו לקמיה דרבא אמר להו קאקי חיוארי משלחי גלימי דאינשי אונס דלא שכיח הוא. פירוש. קביל עליה, המוכר. כל אונסא דמתיליד בה שיפצהו מעל הלוקח. אפיקו בה נהרא, צוה המלך שיעבירו את הנהר דרך אותה שדה. שפי ליה, העמידה לפניו בשופי. זבון שומשמי, לקחו שומשומין, אגירו מלחי, שכרו להם ספנים להוליכם לביתם. קבילו עלייהו, המוכרים. כל אונסא דמתיליד, באורחא. אסתכר, ולא יכלו הספינות לעבור שעשו בו סכר שקורין דשקולשא. אמרו להו רב הונא ורב פפא למוכרים אגור חמארי, להוליך השומשומים. קאקי חיוארי, אוזין לבנים לפי שהיו זקנים. משלחי גלימי, מפשיטין בגדי אנשים כלומר פוסקים עליהם דין להנאתן. אונסא דלא שכיח הוא והלכתא כרבא. שמעינן מהכא דבאונסא דלא שכיח כלל יש טענת אונס, דלא עדיפי גיטין ממתני בפירוש לענין ממון כדאסיקנא הכא דאע"ג דקביל עליה כל אונסא דמתיליד אפילו הכי אונסא דלא שכיח כלל לא הוי במשמע. נמצאת אומר ג' דינים חלוקים באונסין יש אונסא דשכיח וההוא לכולי עלמא אין טענת אונס בגיטין, כעובדא דההוא גברא דיהב גיטא לדביתהו ופסקיה מברא ואמר חזו דאתאי ואמר שמואל לא שמיה מתיא, ואוקימנא לה בריש פ"ק דכתובות [ב' ע"ב] אפילו כמאן דאמר יש טענת אונס משום דאונסא דשכיח שני. אונסא דשכיח ולא שכיח כחולי ומיתה וכיוצא בהן, זו שנחלקו בה וקימא לן כמאן דאמר אין טענת אונס בגיטין משום צנועות ומשום פרוצות, כדאיתא פ"ק דכתובות. אונסא דלא שכיח כלל כאכלו ארי ובנפל הבית עליו ואסוקי נהרא ואסתכר נהרא וכיוצא בהן, יש טענת אונס לכולי עלמא, ואפילו התנה בפירוש וקביל עליה כל אונסא דמתיליד אין אונסא דלא שכיח בכלל, דלא מסיק איניש אדעתיה אונסא דלא שכיח כלל. לפיכך האומר לאשתו הרי זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה או אם לא אעמוד מחולי זה, ונפל עליו בית או נשכו נחש או טרפו ארי אין זה גט.
מתניתין. לא תתיחד עמו אלא על פי עדים אפילו על פי עבד או על פי שפחה חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה. מה היא באותם הימים ר' יהודה אומר הרי היא כאשת איש לכל דבריה ר' יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת. פירוש. זאת המשנה סופא דמתניתין דלעיל. לא תתיחד עמו, זו שנתן לה גט ואמר לה מהיום אם מתי לא תתיחד עמו, שמא יבא עליה לשם קדושין וצריכא גט שני. ולמאן דלא חייש מכל מקום פנויה היא ואסור להתיחד עם הפנויה. ואין כאן טעם משום גט ישן שכבר מסרו לה קודם לכן, כלומר, שכיון שאמר לה מהיום אם מתי ולמפרע מתגרשת אין כאן משום גט ישן, ודמי למי שגרש אשתו ולאחר זמן נתיחדה עמו שאין חוששין לגט ישן כלל. והא דלקמן [ע"ו ע"ב] הרי זה גיטיך כל זמן שאעבור כנגד פניך ולגט ישן אין חוששין הואיל ולא נתיחד, דמשמע דאם נתיחד עמה הוי גט ישן, ההיא אוקמוה רבנן בשלא אמר מעכשו והוה כאלו לא נתן לה אלא נתיחד עמה בין כתיבה לנתינה. ואפילו על פי עבד, מפני שהוא בוש מלשמש בפניהם ואינם נאמנים לומר שנתיחדה, כדאיתא בירושלמי [פ"ז ה"ד], הרשב"א ז"ל. חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה ואינה בושה ממנה, ומיירי בשיש שם עדים שראוה שנתיחדה ואי לאו משום דאיכא עבד או שפחה אמרינן הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה, אבל עכשו שהיה שם עבד ידעינן שלא נתעסקו בדבר אחר, אבל שפחה דידה גיסא בה וחוששין שמא נתעסקו בפניה דשפחתה כגופה ולא מהימנא דעבידא דמשקרא כרב פפא דפרק האשה שנתארמלה [כתובות כ"ז ע"ב] דפסק רבינו יצחק ז"ל כותיה מיהו במסיחה לפי תומה מהימנה, וכן פסק הנגיד זצ"ל, ע"כ הרשב"א ז"ל. ורבינו אלפסי ז"ל כתב שלא תתיחד אפילו בנה קטן עמה לפי שאינה בושה לשמש כנגדו. ראוה שנים שנתיחדה עמו צריכה ממנו גט שני, אחד אינה צריכה ממנו גט שני, אחד בשחרית ואחד בין הערביים, זה היה מעשה ואמרו אין מצטרפין.
<h2>דף עג:</h2>
גמרא. מה היא באותן הימים וכו', תאנא ובלבד שימות ולכי מיית הוי גיטא והא קימא לן דאין גט לאחר מיתה אמר רבה באומר מעת שאני בעולם. תנו רבנן ימים שבנתים בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה ויורשה ומטמא לה כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבריה אלא שאינה צריכה ממנו גט שני דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר בעילתה תלויה, ר' יוסי אומר בעילתה בספק, וחכמים אומרים מגורשת לכל דבר ובלבד שימות. פירוש. תאנא ובלבד שימות, אבל אם לא מת אגלי מילתא דלאו גיטא הוא וחייב חטאת. ולכי מית, בתמיהה בין לר' יהודה דמשוי ליה אשת איש ודאי, טעמא משום דמהיום אם מתי כמהיום ולאחר מיתה וחזרה הוי, ובין לר' יוסי דמספקא ליה כיון דלא הוי גט למפרע משעת מסירה אם כן לא הוי גט עד לאחר מיתה וקשיא דלכי מיית לא הוי גיטא. ופריק באומר, כלומר נעשה כאומר מעת שאני בעולם וסבירא ליה לר' יהודה דמהיום אם מתי רוצה לומר מהיום שמתי בו, כלומר, שעה אחת לפני מיתתו ור' יוסי מספקא ליה דילמא מהיום ממש קאמר או שמא מיום שמתי קאמר וכר' יהודה ולפיכך בעילתה ספק. ימים שבנתים, בין נתינה למיתה. ומטמא לה, אם כהן הוא. בעילתה תלויה, תלויה ועומדת אם ימות מאותו חולי איגלאי מילתא למפרע שמגורשת מעקרא ופטור להביא קרבן על שגגת הבעילה, ואם נתרפא מאותו חולי נמצאת אשת איש גמורה מתחלה ועד סוף וחייב להביא חטאת. ולר' יוסי הויא ליה ספק לעולם ולעולם אשם תלוי מיתי. ובגמרא פריך חכמים היינו ר' מאיר.
<h2>דף עד.</h2>
מתניתין. הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת והיא תתן. על מנת שתתני לי מכאן ועד שלשים יום ונתנה לו בתוך שלשים יום הרי זו מגורשת ואם לאו אינה מגורשת. אמר רבן שמעון בן גמליאל מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי אצטליתי ואבדה אצטליתו ואמרו חכמים תתן לו את דמיה. פירוש. בגמרא פליגי אי פירושא דמתניתין והיא תתן לומר שתתגרש משעת קבלת הגט מתי שתקיים התנאי, או אמרינן לכשתתן כלומר כשתקיים התנאי אז חייל הגט, נמצא שאם נתקרע הגט או שאבד בנתיים צריכא גט שני, והכל כדמפרש בגמרא.
גמרא. איתמר רב הונא אמר והיא תתן רב יהודה אמר לכשתתן. והלכתא כרב הונא דקימא לן כל האומר על מנת כאומר מעכשו דמי ותניא נמי כותיה הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז אע"פ שנתקרע הגט או שאבד הרי זו מגורשת ולאחר לא תנשא עד שתתן. ועוד תניא הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז ומת נתנה אינה זקוקה ליבם לא נתנה זקוקה ליבם, רשב"ג אומר נותנת לאביו או לאחד מן הקרובים. עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר לי ולא ליורשי ומר סבר לי וליורשי אבל דכולי עלמא תנאה הוי. פירוש. ולאחר לא תנשא וכו' דדילמא לא יהבה ונמצא גט בטל. נתנה לפני מותו, אינה זקוקה ליבם, לא נתנה זקוקה ליבם ולא סגי לה ליתן ליורשים. לי וליורשי, אפילו היורש כשאינו בעולם, אבל דכולי עלמא תנאה הוי ולא תלה גט במתן מעות, דאי לכשתתן קאמר נהי נמי דאפילו ליורשי משמע מיהו הוה ליה גט לאחר מיתה. כתב הרשב"א ז"ל, גרסינן בירושלמי בקדושין פרק האומר [ה"ב], גבי פלוגתא דרשב"ג ורבנן אף בקדושין כן האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן ליך מאתים זוז כרשב"ג אביו ואחיו נותנין לה והיא זקוקה לחליצה וליבום. כאומר מעכשו, דהכי קאמר מעכשו יהא גט על מנת שתקיימי התנאי.
<h2>דף עד:</h2>
פיסקא. מעשה בצידן וכו', מאי תנא דקתני מעשה חסורי מחסרא והכי קתני אם אמר על מנת שתתני לי ואבדה אצטליתו אצטלית דוקא קאמר לה ורשב"ג אומר תתן לו את דמיה ואמר רשב"ג מעשה נמי וכו'. פירוש. מאי תנא, דלעיל מינה בדמים דקתני מעשה בצידן מאי ראיה. אין שונין מעשה במשנה אלא לראיה. ופסיקנא הלכתא כרבנן אצטלית דוקא ואי אבדה ואע"ג דיהבה ליה דמיה לא הוי גיטא, דהך הלכתא צידן היא, ואמר [ע"ה ע"א] רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה. סימני הלכות הן, ערב סוף גט פשוט, צידן הא דהכא, ראיה אחרונה בסנהדרין [ל"א ע"א] גבי אמרו לו כל ראיות שיש לך להביא הבא עד ל' יום. וטעמא דרבנן משום דסתם מגרש את אשתו מתוך איבה הוא מגרשה הילכך מספקא אמרינן לצעוריה איכוון לחומרא ולא תלינן למימר להרוחה איכון ותתן לו הדמים ולקולא.
בעא מיניה ר' אמי מר' יצחק הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר מחולין לך מהו אמר ליה אינה מגורשת. פירוש. מחולין לך מהו מי הויא הך מחילה קיום תנאי כאלו נתן או לא. אינה מגורשת, דלצעורה קא מכוון והא לא צערה. כיצד יעשה אם ירצה שיועיל הגט בלא קיום התנאי יטלו הימנה ויחזור ויתנו לה בלא שום תנאי. ודעת הרשב"א ז"ל בחדושיו דאי אמר לה ליהוי גיטא בלא תנאי דיו ואין צריך ליטלו הימנה ולא גרע ממתנה עליה תנאי אחר דבטלו דבריו האחרונים את הראשונים. בגמרא מייתי האומר לחברו קונם שאי אתה נהנה לי אם אי אתה נותן לבני כור של חטים או שתי חביות של יין ר' מאיר אומר אסור עד שיתן וחכמים אומרים יכול להתיר את נדרו שלא על פי חכם ואומר הריני כאלו התקבלתי, משום דהרוחה הוא וכל היכא דמחל הא לא איצטריך.
ההוא גברא דאמר ליה לאריסיה כולי עלמא דלו תלת דלוואתא ואכלי ריבעא את דלי (ריבעא) [ארבעה] ואכול תלתא לסוף אתא מיטרא ולא דלא אמר רב יוסף הא לא דלא ורבה אמר הא לא איצטריך, והלכתא כרבה. פירוש. תלת דלוואתא, כל שאר אריסין שבמקום זה משקים התבואה ג' פעמים בשנה. ושקלי ריבעא, דמנהג האריסים ליטול רביע התבואה בשביל חרישה וזריעה ונכוש והשקאה וכל צרכי השדה. את דלי ארבעה, השקה את השדה ד' פעמים. לסוף, בהשקאה רביעית אתא מיטרא. הא לא דלא, ולא שקיל אלא רביעא כמנהג המקום. הא לא איצטריך ומזלו גרם הילכך שקיל אריס השליש. והלכתא כרבה, בכל מקום שנחלק עם רב יוסף חוץ משדה קנין ומחצה [ב"ב קי"ד ע"ב]. כתב רבינו אלפסי ז"ל, קשיא לן ההיא דאמר רבה בהשוכר את האומנין [ב"מ ע"ז ע"א] האי מאן דאגר אגירי לדוולא ואתא מטרא פסידא דפועלים. ומסתברא לן דשני אריס מפועלים, דאריס כשותף דמי דאי איתניסא ההיא ארעא לא הוה שקיל מידי הילכך כיון דקביל עליה דדלו ארבעה קנה ליה תילתא וכיון דלא איצטריך לא פקעה מנאתא דיליה, עכ"ל.
תנן התם בראשונה היה נטמן יום שנים עשר חודש כדי שיהא חלוט לו התקין הלל שיהא חולש את מעותיו ללשכה והוא שובר את הדלת ונכנס אימתי שירצה והלה יבא ויטול את מעותיו. אמר רבה מתקנת הלל נלמוד אמר הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו מדעתו מגורשת על כרחו אינה מגורשת מדאיצטריך ליה להלל לתקוני הכא דנתינה בעל כרחיה הויא נתינה מכלל דבעלמא נתינה בעל כרחיה לא הויא נתינה. פירוש. תנן התם, במסכת ערכין [ל"א ע"ב]. היה נטמן הקונה בית בעיר חומה היה נטמן יום י"ב חודש כדי שלא ימצאנו המוכר לתת מעותיו כדי שיהא הבית חלוט לו כדכתיב אם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה. מחליש, זורק כמו חולש על גויים מטיל גורל. ללשכה, מתוקנת לכך. והוא שובר את הדלת, של ביתו. מתקנתו של הלל, דאצטריך לתקוני דנתינה על כרחיה תהא נתינה מכלל דבעלמא לאו נתינה היא, הילכך גבי גט דאיסורא הוא לא תקון. ובגמרא [ע"ה ע"א] מתקיף לה רב שימי בר אשי דילמא היינו שלא בפניו אבל בפניו בין מדעתו בין בעל כרחו הויא נתינה. וכיון דרב שימי לא דחי לה אלא בדרך דילמא מאי דמספקא ליה לרב שימי פשיטא ליה לרבא ואזלינן לחומרא, ואע"ג דרבא לאו סברא דנפשיה הוא דקאמר. ובגמרא איכא לישנא בתרא דפריש לרבא כסברתו דרב שימי דהכא ורב שימי מתקיף בה ואמר אפילו בפניו נתינה בעל כרחו לא שמה נתינה. והר"ם במז"ל [גירושין פ"ח הכ"א] נראה דחש לה ולחומרא שכן כתב, נתנה לו בעל כרחו והוא אינו רוצה לקבל הרי זה גט פסול עד שתתן מדעתו. כתב הרשב"א ז"ל, ולענין קדושין כגון שאמר לה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז ונתן לה בעל כרחה הרי זו ספק מקודשת. ולענין ממונא נמי במאי דתקין תקין במאי דלא תקין לא תקין, וכיון דרבא לאו מסברא דנפשיה קאמר לה אלא מתקנתו של הלל ולא מכרעא שפיר ורב שימי נמי אתקיף ליה מספקא לא מפקינן ממונא וקרקע בחזקת בעליה עומדת. ומיהו ודאי מסתברא לענין מטלטלין אם מסרם לו על מנת שיתן לו מאתים זוז לא מפקינן מיניה דמטלטלין היכא דקיימי לוקמוה ונתינה בעל כרחו הויא נתינה. עוד כתב הרב וזה לשונו, תמיהה אשמעתין אמאי לא דיקינן מקראי דנתינה בעל כרחו הויא נתינה, דהא גבי אשה כתיב ונתן בידה וקימא לן דמגורשת בעל כרחה. ומסתברא דלא אמרו נתינה בעל כרחו לאו שמה נתינה אלא בנתינה שמפסיד בכך המקבל מה שהוא שלו, כי הא דאמר לה לאשה הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז דאשה זו קנויה אצל הבעל וקנינו קרייה רחמנא, והילכך כשאתה בא לסלקו משלו בעל כרחו אל תסלקנו, ודכותה בית בבתי ערי חומה דממכר קרייה רחמנא ולא משכונה אלא דזכי ליה רחמנא למוכר שיוכל לגאול עד תום שנת ממכרו, מכל מקום מכר הוא ומכר קרייה רחמנא ואם לא יגאל וגו' ביד הקונה וגו', והילכך נתינה בעל כרחו בכי הא לא הויא נתינה. אבל גבי גט אשה אין בעלה קנוי לה שאינו מקיח את עצמו, וגט שחרור נמי שאין הרב קנוי לעבד, אלא שיש לאשה שעבוד על בעלה בעודה תחתיו כשהוא בא לסלק שעבודו מעליו אם אתה בא לומר שאינו יכול לסלקו אלא מדעת האשה נמצא שאתה מחייב את שלו בעל כרחו ואל תחייבהו. וכיון שכן בפריעת בעל חוב נמי נתינה בעל כרחו של מלוה הויא נתינה, וכן מצאתי בתוספות וזה לשונם, ולפי מה שמוכיח לא דמי לפרעון דחוב דפשיטא שיועיל בעל כרחו של מצוה אם רוצה הלוה לפרוע לו. והא דהלל הוצרך לתקן לשכה משום דאינו כפריעת חוב דעלמא שהרי הבית היה מכור, עכ"ל ז"ל.
<h2>דף עה.</h2>
תנו רבנן הרי זה גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת על מנת שתחזירי לי את הנייר מגורשת. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רבא הא מני רבי היא דאמר כל האומר על מנת כאומר מעכשו דמי וכן הלכה. פירוש. והנייר שלי, לא יהיב לה מידי ורחמנא אמר ונתן בידה. כאומר מעכשו דמי, ואע"ג שהתנאי קיים הויא מגורשת דמכי מטי גיטא לידה איגרשא לה ומקימה תנאה ואזלה דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. כתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה דהאומר על מנת כאומר מעכשו דמי בין באסורא בין בממונא, ואין צריך עמו לכל תנאים, וכאן כתב דאע"ג דבעינן בגיטין תנאי כפול הני מילי באם תשמשי ואם לא תשמשי כענין שנאמר אם לא יעברו בני גד ובני ראובן וגו', וכדאתקין שמואל בגיטא, אבל בעל מנת לא דקימא לן כל האומר על מנת כאומר מעכשו דמי, ואף משמו של רבינו האיי גאון ז"ל אמרו שכתב כן בתשובה, ולדבריהם כל שכן במעכשו שאינו צריך לתנאים אלו, וכן כתב הר"ם במז"ל בהלכות אישות פ"ו, כל האומר מעכשו אינו צריך לכפול תנאו ולא להקדים התנאי למעשה אלא אע"פ שהקדים המעשה תנאו קיים, וכן כתב הגאון ז"ל בתשובה בעל מנת וכל שכן במעכשו. והראב"ד ז"ל נתן טעם לדבריהם דתנאי דעל מנת או של מעכשו כיון דמהשתא חייל מעשה, בתנאי חייל, דהשתא מתנה עמו הוא, אבל על תנאי דאם, כיון שהתנאי בא לבטל המעשה שלא יחול מעתה אין בו כח לבטל המעשה אלא אם כן כפל אותו. והקשה הרמב"ן ז"ל דבעל מנת מצינו דבעינן שיהא כתנאי בני גד ובני ראובן דקיימא לן חליצה מוטעית כשרה והיכי דמי כגון דאמרין לזה חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז, והטעם דבעינן תנאי שאפשר לקיומיה על ידי שליח מה שאין כן בחליצה, אלמא בעל מנת נמי בעינן כתנאי בני גד ובני ראובן. ועוד וכי עדיף על מנת מאומר מעכשו ממש והא תקנת שמואל בגיטין בשאמר מעכשו היא דאמר מהיום אם מתי או מעכשו אם מתי, דאלו אם מתי גרידא משנה שלמה שנינו הרי זה גיטיך אם מתי לא אמר כלום, אלא ודאי בדאמר מעכשו היה מעשה. ועוד הרבה להקשות והעלה דבריו בשאמר וצריך אני לעשות לי רב בזה.
<h2>דף עה:</h2>
אתקין שמואל בגט שכיב מרע אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט. אם לא מתי לא יהא גט לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה ואם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט דבעינן הן קודם ללאו. פירוש. אתקין שמואל, תנאי כפול בגיטא דשכיב מרע. ואע"ג דרבנן פליגי עליה דלא בעו בתנאי כפילא דגבי בני גד ובני ראובן דכתיב אם יעברו ואם לא יעברו, התם צריך היה הדבר לאמרו, כדאיתא בקידושין [ס"א ע"א], דהוה אמינא אף בארץ כנען לא ינחלו ובודאי הלכתא כרבנן דרבים נינהו, וכמו שכתבו כל בעלי הוראה. מכל מקום שמואל לרוחא דמילתא אתקין משום חומרא דאשת איש דילמא איכא מאן דסבר לה כר' מאיר, ואי לא כפל תנאי אתי למימר שאין התנאי כלום נמצא שהגט קיים וקא שרי לה לעלמא והיא אשת איש היא, ואתי לידי תקלה אבל השתא שהוא כפול כולי עלמא מודי שהתנאי חשוב הוא וידעי דאשת איש היא. וליכא למימר השתא נמי איכא למיחש לתקנה דשמואל דאי לא כפול יאמרו מדתקין שמואל בכפילא שמע מנה דבלאו הכי לא הוי תנאי, ואתו למימר שהיא מגורשת ויתירוה לעלמא. להכי ליכא למיחש דמדאתקון הכי וארגילו בכפילא לעולם מיכפל כפלי ליה. וכן כתב רבינו שמואל ז"ל בפירוש בבא בתרא פרק יש נוחלין [קל"ז ע"ב], גמרא הכותב נכסיו לאחר מותו. וזה לשונו, אע"ג דלגבי גיטין קימא לן כר' מאיר דבעי תנאי כפול כדאמרינן, פרק מי שאחזו, אתקין שמואל וכו', הני מילי לענין גיטין וקדושין הוא דבעינן תנאי כפול לכתחלה לרוחא דמילתא דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן, ומיהו לגבי דיני ממונות לא בעינן תנאי כפול אלא גלויי דעתא כתנאי הוי אפילו היכא דלא פריש כלום ואיכא למיתלי באומדן דעתא כדאמרינן, בפירקין דלעיל, גבי דינין הרבה, כגון, [קל"א ע"ב] כותב כל נכסיו לאשתו, ולקמן [קמ"ח ע"ב] בפרק מי שמת גבי שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים, וגבי [קמ"ו ע"ב] מי ששמע שמת בנו וכו', עכ"ל. והרמב"ן והרשב"א ז"ל הביאו גם כן זה הלשון בחדושיהם לראיה. ונמצא בתשובה לרבינו אלפסי ז"ל וזה לשונו, אלה התנאים כולן אין צריכין אלא בגיטין וקדושין שהן אסורא ע"כ. והתנאין שמצינו בתנאי בני גד ובני ראובן הם, כפילא והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר, וכן תנאי שאפשר לעשותו על ידי שליח. ויש לתמוה שהרי הרב ז"ל עצמו כתב בהלכותיו גבי דיני ממונות שלהי הפועלים [ב"מ] דתנן, תנאי שיש בו מעשה בתחלתו תנאו בטל, ור"ח ז"ל נמי כתב שם אע"ג דלא אשכחן לה אלא אליבא דר"מ הלכתא כותיה דתני לה גבי הלכתא פסיקתא דהא מתניתין סתמא היא וכולהו הלכתא נינהו. וכן קימא לן דבעינן תנאי שאפשר לעשותו על ידי שליח ומשום הכי אמרינן דאין תנאי בחליצה, כדאיתא פרק מצות חליצה [יבמות ק"ו ע"א] ופרק המדיר [כתובות ע"ד ע"א]. ויש לומר דאין הכי נמי דבהני תרי כותיה קימא לן ואלו התנאין כולן אין צריכין וכו' שכתב הרב ז"ל לא אמר אלא מתנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר. ואם תאמר והא תנן הכא [ע"ו ע"ב] אמר כתבו ותנו לאשתי אם לא באתי וכו', דאלמא תנאו קיים ואע"פ שיש בו מעשה בתחלתו, והגאונים ז"ל כתבוה וכן רבנו ז"ל. ואיכא למימר דבהדי שליח כי הכא דאמר כתבו לא בעינן חד מהני דיני דתנאי דאהכי משוה ליה שליח ולא אהכי ותנאי בני גד לאו שליחות הוא וליכא למגמר מיניה אלא למאי דדמי ליה דגזרת הכתוב הוא. לא מקדים וכו', הא דכתב אם לא מתי תחלה שהוא מיותר שאינו צריך כלל לענין התנאי, משום דכיון שצריך אם מתי ואם לא מתי אם היה מתחיל כן היה מקדים בפורענות ואין ראוי לאדם שיקדים פורענות לנפשיה ולפיכך מקדים בלשון אם מתי.
מתניתין. הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא על מנת שתניקי את בני, כמה היא מניקתו שתי שנים ר' יהודה אומר שמונה עשר חודש. מת הבן או שמת האב הרי זה גט. הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים על מנת שתניקי את בני שתי שנים מת הבן או מת האב או שאמר האב אי איפשי שתשמשני שלא בהקפדה אינו גט. רשב"ג אומר בזה גט. כלל אמר רשב"ג כל עכבה שאינה הימנה הרי זה גט. פירוש. שתי שנים, שהיו לולד שכך הוא זמן הנקבע להנקת תנוק, ולענין לשמש את אביו כל ימי חייו. ר' יהודה אומר י"ח חודש לר' יהודה זהו זמן הנקת תנוק עד שיהיו לו י"ח חדש כדאיתא פרק אע"פ [כתובות ס' ע"ב]. מת הבן, קודם הזמן הזה או מת האב הרי זה גט דכיון דלא פריש מידי לא איכון אלא להרוחת הימים שהוא צריך ומכאן ואילך אינו צריך. וכתב הרשב"א ז"ל דאפילו מת קודם שהתחילה להניקו כלל ובמת האב נמי על כרחך בשמת קודם שתשמשנו כלל מתוקמא, דאי בשהתחילה לשמשו ומת פשיטא דמגורשת דהא שמשתו כל צרכו ועד מתי תשמש ותיזיל, אלא ודאי בשמת עד שלא שמשתו קאמר, והיינו דאיצטריך לאשמועינן דמגורשת. ומת הבן נמי בשמת עד שלא הניקתו כלל קאמר ואפילו הכי מגורשת, דלא נתכוין אלא כמה שיצטרך התינוק לינק והא לא איצטריך. שלא בהקפדה, כלומר, אפילו שלא בהקפדה שאין העכבה ממנה כלל אלא שאינו רוצה בשמושה אינו גט, דמכל מקום לא נתקיים התנאי וכל שכן בהקפדה שהכעיסתו. ופסקו רבינו אלפסי ז"ל והר"ם במז"ל [גירושין פ"ח הי"ט] כרבנן דאמרי אינו גט. והא דאמרינן בעלמא כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו לאו כללא דוקא הוא, וכן כתב רבינו אלפסי ז"ל פרק גט פשוט [ב"ב קע"ד ע"א], גמרא המלוה את חברו על ידי ערב.
גמרא. ומי בעינן כולי האי והתניא שמשתו יום אחד הניקתו יום אחד הרי זה גט אמר רב חסדא לא קשיא הא רבנן ברייתא רשב"ג דמקל בתנאי. רבא אמר לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש רב אשי אמר סתם נמי כמפרש יום אחד דמי תנן כמה מניקתו שתי שנים ר' יהודה אומר שמונה עשר חדש בשלמא לרבא ניחא אלא לרב אשי מה לי שתי שנים מה לי שמונה עשר חדש ביום אחד סגיא הכי קאמר יום אחד משתי שנים לאפוקי לאחר שתי שנים וכו'. שלא בהקפדה אינו גט בשלמא לרבא רישא בדלא פריש סופא בדפריש אלא לרב אשי מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא קשיא. פירוש. דמקל בתנאי, דאמר לעיל גבי איצטלית תתן את דמיה, וקאמר נמי במתניתין כל עכבה שאינה הימנה הרי זה גט. ופסק רבינו אלפסי דלית הלכתא כרשב"ג. כאן בסתם, מתניתין דאמר הניקי סתם ובריתא במפרש יום אחד. רב אשי וכו', בריתא נמי בסתם דכל סתם כמפרש יום אחד דמי. ומתניתין רב אשי משני לה לקמן דרב אשי לאו לשנויי מתניתין ובריתא אתא אלא לאפלוגי עליה דרבא דאמר סתם שתי שנים. בשלמא לרבא ניחא, דאיצטריך הכא לברורי כמה הוא זמן הנקתו משום דכל שמתנה סתם כמפרש לזמן הצריך להנקה הוא. אלא לרב אשי וכו', מה בכך ומה נפיק מביניהון הא ביום אחד סגיא. הכי קאמר, כלומר דאותו יום שמניקתו מיהא בעינן שיהא תוך זמן הנקתו לאפוקי שאם הניקתו לאחר הזמן, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, שאין זו הנקה ולא עביד מידי. רישא בדלא פריש, וכיון שלא פרש אומדין דעתו שלא נתכוין זה אלא לימי הצורך וכיון שמת אין כאן צורך ואע"פ שלא הניקתו כלל הרי זה גט. סופא בדפריש וכיון שפריש איכא למימר דלצעורה קא מכוין ודוקא קאמר ובריתא נמי בדפריש יום אחד ואם מת עד שלא הניקתו כלל אינו גט כתנא קמא דמתני' שהרי לא נתקיים התנאי. אלא לרב אשי מאי שנא רישא, כי היכי דבסיפא אינו גט רישא נמי לא ליהוי גט, שהרי כיון שלא נתכוין לימי הצורך בדוקא קא מתני, וכאלו אמר בפירוש, על מנת שתניקי יום אחד אם כן מאי שנא מסופא דאמרינן מת הבן אינה מגורשת כיון שלא נתקיים התנאי, כן פרשו בתוספות [ע"ו ע"א] לפי שהיה קשה להם על פרש"י ז"ל. ורבינו אלפסי ז"ל פסק כרב אשי דבתרא הוא אע"ג דסלקא בקשיא, כיון דלא סלקא בתיובתא. ואחרים ז"ל כתבו דכיון דדייק מתניתין כותיה דרבא הלכתא כותיה, כמו שכתב רבינו אלפסי ז"ל בהלכותיו. ומיהו הר"ם במז"ל כתב כדעת רבנו אלפסי ז"ל למפסק הלכתא כרב אשי. כתב הרשב"א ז"ל דצריך תלמוד בענין תנאים שבממון בכיוצא בזה, כגון דאמר ליה בית זה נתון לך במתנה על מנת שתזון את אבי או את בני, ולא פירש לו זמן אי צריך לזונן כל ימי חייהן לרבא, ולרב אשי כמפרש על מנת שתזון יום אחד או שעה אחד דמי, או אם נחלק בין גיטין דאיכא למימר לצעורי קא מכוין והא צערא יום אחד או שעה אחת, או אם נאמר לכולי עלמא לענין ממונא סתם כמפרש לכל ימי חייו קאמר.
<h2>דף עו.</h2>
תנו רבנן הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים על מנת שתניקי את בני שתי שנים אע"פ שלא נתקיים התנאי הרי זה גט לפי שלא אמר אם תשמשי ואם לא תשמשי אם תניקי ואם לא תניקי דברי ר' מאיר וחכמים אומרים נתקיים התנאי הרי זה גט לא נתקיים התנאי אינו גט. והלכתא כרבנן. פירוש. ואע"ג דקיימא לן בעינן תנאי כפול הני מילי באם תשמשי ואם לא תשמשי, כענין שנאמר, אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם ואם לא יעברו וכדאתקון שמואל בגיטא דשכיב מרע אבל בעל מנת לא דקימא לן כל האומר על מנת כאומר מעכשו דמי, עכ"ל רבינו אלפסי ז"ל בהלכות.
תנו רבנן אמר לה בפני שנים הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים וחזר ואמר בפני שנים הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז לא בטלו דבריו האחרונים לראשונים רצתה משמשתו רצתה נותנת לו מאתים זוז, אבל אם אמר לה בפני שנים הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה בפני שנים הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי שלש מאות זוז בטלו דבריו האחרונים את דבריו הראשונים ואין אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפין. אהיא אילימא אסופא הרי בטל אלא ארישא פשיטא מהו דתימא כל לקיומי תנאה מצטרפין קמ"ל דלא. פירוש. אמר לה בפני שנים וכו', פרש"י ז"ל ולא מסרו לה בפניהם, דאי מסרו לה איגרשא בהאי תנאה ותו לא מצי לאתנויי תנאה אחרינא, אלא כך אמר לה בפניהם כשאמסרנו לה לא אמסרנו אלא על מנת כן. וחזר ואמר לה בפני שנים וכו'. לא בטלו, שלא בא להוסיף מדלא אמר לה על מנת שתתני לי מאתים זוז תוספת על תנאי ראשון, ולעקור נמי לא בא מדלא בטל תנאו הראשון בפני אלו, אלא הכי קאמר לה או תנאי ראשון או מאתים זוז. וכן כתבו רבותינו בעלי התוספות ז"ל שאם מסר הגט לידה בתנאי הראשון שוב אינו יכול לבטל דבריו הראשונים, וכן כתב רבינו אלפסי ז"ל בתשובה דמשהגיע גט לידה אינו יכול לבטל הגט שנתן לה על תנאי במעכשו ובעל מנת קל וחומר מנתקרע הגט או נאבד דמקימה תנאה ומתגרשת למפרע. והא דאמרינן פרק קמא דקדושין [כ"ז ע"א] ובפרק הספינה [ב"ב ע"ז ע"א], שני שטרות הן וכו' זכו בשדה לפלוני על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה, דמשמע דאף בעל מנת חוזר בו ומבטל תנאו. הא מפרקי לה רבואתא ואמרי כיון דאמר לה על מנת הוה ליה כמאן דאמר לא תקנה אלא בשטר. ודעת הרשב"א ז"ל דהתם באמר לעדים ומטעם שלוחים הוא דמבטל שליחותיהו כל אימת דבעי, והכי קאמר להו על מנת שתעשו שליחותי זה שתכתבו לו את השטר ולא תעכבו אתם בכתיבתו כל זמן שאין אני חוזר בי, אבל בתולה בדעת הקונה ודאי אינו חוזר דאלו אמר לחברו זכה בשדה זו על מנת שתכתבו את השטר, כותב הוא את השטר בעל כרחו ומקיים תנאו וזכה בשדה למפרע, והיינו דנקט לה באומר לעדים ולא נקט לה במתנה עם הזוכה עצמו. ומלשון התוספתא [פ"ד ה"ז] נראה נמי דמיירי בשלא הגיע גט לידה כדפרש"י ז"ל. ורב אחא משבחא ז"ל [שאילתא קל"ח] מוקי לה נמי בדלא מטא גיטא לידה מתנאה קמא. וכתב הרמב"ן ז"ל, אע"ג דכלהו כרש"י אזלי מכל מקום נראה שאם אמר כשאתן גט לאשתי על מנת כן אתננו לה, ובשעת מעשה נתן על תנאי אחר שדבריו הראשונים אינם כלום, שהרי לא התנה עמה. ואפילו אמר לה מתחלה בפני שנים על מנת כן אתן לך גט, ובשעת מעשה התנה תנאי אחר בטלו דבריו הראשונים, ולא דמיא לההיא דתניא בתוספתא בקדושין [פ"ב הי"א], זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך תבעו זה את זה וקדשו אם האיש תבע את האשה יעשו דברי האשה וכו', דאלמא על דעת ראשון גמרו מעשה, התם שני דסתם הוא אבל התנה תנאי אחר אין לנו. אבל לפי דרכו של רש"י ז"ל כך יש לי לאמרה שאמר בפני שנים הראשונים על מנת כן אתן ולא מסר לה וכן בפני אחרונים אמר על מנת כן אתן ולא מסר לה, וכשמסר לה לאחר מכן מסרו לה בפני כלם סתם ועל תנאים הראשונים מסר. והא דקתני הרי זה גיטיך על מנת, לאו דאמר הכי בפירוש אלא דהוי כמאן דפריש, עכ"ל. שלש מאות זוז, ודאי בטל ועקר ליה לתנאה קמא. ואין אחד מן העדים וכו' מצטרפין להעיד, שהיה תנאי בגט זה וכל זמן שלא יבואו שנים כאחד כשר על ידי עדי חתימה, ולאו כל כמינייהו דהנך לשוויי תנאה בגיטא. אלימא אסופא, פשיטא דאין אחד מן הראשונים כלום שהרי אפילו אם באו שניהם אינם כלום דהא בטל ליה ההוא תנאה. ארישא, דקאמר או האי או האי מהו דתימא הואיל ומקיים תנאה בחד מהני תנאי הוה ליה כחד תנאה וכל סהדי דמסהדי לקיומיה תנאה דהאי גיטא ליצטרפו קמ"ל.
מתניתין. הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום והיה הולך מיהודה לגליל והגיע לאנטיפטרס וחזר תנאו בטל. הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום והיה הולך מגליל ליהודה והגיע לכפר עותני וחזר תנאו בטל. הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום והיה הולך למדינת הים והגיע לעכו וחזר תנאו בטל. הרי זה גיטיך על מנת שאעבור מכנגד פניך שלשים יום והיה הולך ובא הולך ובא הואיל ולא נתיחד עמה הרי זה גט. פירוש. והגיע לאנטיפטרס וחזר, אפילו שהה יותר משלשים תנאו בטל, שזמן השלשים לא נקבע אלא משילך לגליל והרי לא הלך דאנטיפטרס בסוף יהודה עומד. ומיהו אם חזר הלך לגליל ועמד שלשים יום הרי זה גט דלכך הזכיר לה בתנאי שאני הולך מיהודה לגליל דלא לימני תלתין יומין אלא משיגיע לגליל. והגיע לכפר עותני, כפר עותני בגליל בראשו ואנטיפטרס בראש יהודה והם סמוכים זה לזה. וחזר, כמו שפרשנו דמגליל ליהודה הזכיר לה דלא לימני תלתין יומין אלא משיגיע ליהודה. ואם עבר כפר עותני ולאנטיפטרס לא בא דהיינו בנתים מטילין אותו לחומרו מגורשת ואינה מגורשת, אם חזר בתוך שלשים ולאחר זמן חזר והלך ליהודה ממש או לגליל ממש ושהה שלשים אמרינן מגורשת ליפסל לכהונה, ואינה מגורשת לינשא בגט זה משום דספק הוא, בטלו במהלך הראשון הואיל ועבר אנטיפטרס הוה ליה גליל והרי חזר בתוך שלשים ובטלו, או שמא ספק יהודה הוא ולא בטל תנאו ונתקיים במהלך השני והוי גט. כל זמן שאעבור מכנגד פניך, כשאשתהה ל' יום עובר מפניך מיד יהא גט. והיה הולך ובא, ובגמרא פריך והרי לא עבר שהרי היה הולך ובא בתוך שלשים.
<h2>דף עו:</h2>
גמרא. הרי זה גיטיך כל זמן שאעבור והא לא עבר אמר רב הונא מאי פניך תשמיש ור' יוחנן אמר לעולם פניך ממש מי קתני הרי זו מגורשת הרי זה גט קתני דלא הוי גט ישן ולכי מלו תלתין יומין הוי גיטא. תניא כותיה דר' יוחנן הרי זה גיטיך על מנת שאעבור מכנגד פניך שלשים יום והיה הולך ובא הולך ובא הואיל ולא נתיחד עמה הרי זה גט, ולא תנשא לאחר עד שיעבור שלשים יום, ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתיחד עמה. וליחוש שמא פייס אמר רבה בר רב הונא הכי אמר אבא מרי משמיה דרב באומר נאמנת עלי לומר שלא פיסתי. ואיכא דמתני לה אמתניתין מעכשו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ומת בתוכם הרי זה גט וליחוש שמא בא אמר רבה בר רב הונא הכי אמר אבא מרי משמיה דרב באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי. מאן דמתני לה אמתניתין כל שכן אברייתא ומאן דמתני לה אברייתא אבל אמתניתין לא הא לא אתא. פירוש. והא לא עבר, ל' יום רצופין. תשמיש, והרי עבר שלשים יום רצופים בלא תשמיש כדקתני הואיל ולא נתיחד עמה. הרי זה גט קתני, דאין הגט נפסל משום גט ישן הואיל ולא נתייחד עמה דלכי מקיים תנאיה ליהוי גיטא. גט ישן, כל שנתיחד עמה בין כתיבה לנתינה ופסלוהו רבנן משום שמא יאמרו גיטא קודם לבנה לקמן בהזורק [ע"ט ע"ב]. וליחוש שמא פייס, פרש רבינו אלפסי ז"ל בתשובה שמא פייסה בדברים ומחלה התנאי לו ובטל התנאי ולומר, דאע"ג שנתעכב לבסוף בבירור שלשים יום כגון דאתו סהדי ומסהדי עליה דלא זזה ידו מתוך ידם כל שלשים יום אפילו הכי איכא למיחש דמעיקרא כשהיה הולך פייסה ונתפייסה ומחלה לו התנאי ונתבטל מדעת שניהם. וטעמא דבעינן שיהא הבטול מדעתה משום דאמר לה על מנת או מעכשו אבל אי לא אמר לה על מנת ולא מעכשו אפילו בעל כרחו יכול הוא לבטולי, כן כתב הרשב"א ז"ל. ובזאת התשובה כתב הריא"ף ז"ל ואם תאמר למה לא חששנו זה החשש בשאר כל התנאים כגון על מנת שתתני לי מאתים זוז. יש להשיב, בכאן יש לחוש שאם התנה עליו שמא פייס ומחלה התנאי ובטל הגט ונמצאת אשת איש ונפיק מיניה חורבא אבל אם התנה הוא עליה שיתן לו מאתים זוז או שתשמש את אביו, אם פייסה אותו ומחל לה התנאי הרי הגט קיים והוי מגורשת, מאי איכפת לן בהכי דניחוש לה, ומאי חורבא נפיק מיניה, הילכך ליכא למיחש, ע"כ. והא דחיישינן הכא לשמא בא לשמא פייס ובטלו ולא חיישינן הכי בגיטין הבאים ממדינת הים ובמשליש גט לאשתו דמשמע התם דמחזקינן לה במגורשת ודאי מדאמרינן דאינה צריכה להמתין, כבר פרשנו טעמא התם. וכתב הרמב"ן ז"ל דלפי גירסת הספרים דגרסי הכא על מנת שאעבור וכו' למדנו בפירוש שהנותן גט לאשתו אע"פ שאמר לה מעכשו אם התנה עליה תנאי ובטלוהו שניהם בטל הגט שאין התנאי כלום מאחר שבטלו אותו ואינם רוצים שיהא תנאי, לפיכך האומר לאשה על מנת שתתני לי מאתיים זוז אם רצו שניהם ובטלו התנאי הגט בטל אע"ג שנתנה לו אחר כן, שכל זמן שלא קיימתו אפשר לבטלו מדעת שניהם וכשמתקיים התנאי אחר כן כאלו לא נתקיים, וכן דעת הר"ם במז"ל [גירושין פ"ט ה"ט]. ואם תאמר לדברנו והרי אמרו ברואה אותה שנתיחדה עמו באפלה חוששין משום קדושין ולמה אין חוששין לבטול הגט דאמתניתין דמעכשו אם מתי קימא. מה זו שאלה התם תנאי מתקיים בעל כרחן הוא היאך יבטלו אותו, אבל בעל מנת שתתני לי מאתים זוז אם קבלה עליה שלא תקיים התנאי ולא תתגרש באותה נתינה בטל הגט מעתה, ואיך צריך לומר אם לא נתנה לשם תנאי ונתנה לו לשם מתנה דגט בטל, אלא אפילו אמרה אחר כן נותנת אני ומקיימת תנאי כבר נתבטל שכיון שבידם לבטל התנאי שלא תתן מכיון שבטלוהו בטל לגמרי ושוב אין לו קיום עכ"ל. והביאו הרשב"א ז"ל בחדושיו. באומר נאמנת עלי, באומר בשעת התנאי על מנת כן אני מוסר לה שתהא נאמנת עלי כמאה עדים כל זמן שתאמר שלא באתי ולא פייסתי. כל שכן אברייתא, דכיון דהיכא דלא בא חיישינן שמא בא אי לאו דתני ברישא נאמנת עלי כל שכן אברייתא שהיה הולך ובא. ומאן דמתני לה אברייתא, היינו משום הולך ובא אבל אמתניתין דמת בתוך י"ב חדש ולא ראינו שבא בעיר משיצא לא חיישינן ואפילו לא הימנה עליה מעקרא הוי גט דהא לא אתא. וכתב הרשב"א ז"ל לענין פסק הלכה מסתברא דקימא לן כמאן דמתני לה אמתניתין, חדא דקימא לן כאיכא דאמרי, ועוד דבאורייתא הלך אחר המחמיר, הילכך אפילו אמר לה אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר ולא נודע כי בא בתוך שנים עשר אפילו הכי חיישינן שמא בא בחשאי ולא הרגיש אדם בביאתו וכל שכן דחיישינן שמא פייס. והני מילי בנשואה שלבו גס בה אבל בארוסה שאין לבו גס בה אין חוששין שמא פייס, כדאמרינן פרק כל הגט [כ"ט ע"ב], אמר רבא אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה. ובנשואה נמי אם אמר נאמנת עלי לומר שלא באתי ולא פייסתי אין חוששין לו דמעקרא אדעתה דהכי גמר ויהיב לה דאי אמרה לא בא ולא פייס דלהוי גיטא מעליא ומבטל תנאו מעתה, וכן כתב ר"ח ז"ל כמאן דמתני לה אמתניתין ולחומרא, שלא כדברי הר"ם במז"ל שכתב פ"ט [גירושין הי"א] דלשמא בא בסתר אין חוששין לפי שאין דרך בני אדם לבא בצנעה.
מתניתין. הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש ומת בתוך י"ב חודש אינו גט. מעכשו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש הרי זה גט. אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש כתבו ותנו גט לאשתי כתבו בתוך י"ב חודש ונתנו בתוך י"ב חודש אינו גט. פירוש אינו גט דכיון דלא אמר מעכשו משמע לאחר י"ב חודש יהא גט והרי מת בתוך הזמן וצריכה ליבם.
גמרא. אמר אביי הכל מודים היכא דאמר לה לכשתצא חמה מנרתיקה לכי נפקא קאמר ואי מיית בליליא לא הוי גט דלאחר מיתה הוא ואין גט לאחר מיתה. על מנת שתצא חמה מנרתיקה מעכשו קאמר לה והוי גט מחיים וכדרב הונא אמר רב דאמר כל האומר מעכשו כאומר על מנת דמי לא נחלקו אלא באם תצא מר סבר לה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו והוה ליה כמהיום אם מתי מעכשו אם מתי ומר לא סבר לה כר' יוסי והוה ליה כאם מתי גרידא. פירוש. הכל מודים, האומר לאשתו בלילה זה גיטך משתצא חמה מנרתיקה לכי נפקא קאמר ואי מייתי בליליא לא הוי גיטא, וגבי מתניתין נמי הרי זה גיטיך כשלא אבא לאחר י"ב חודש לאו גט הוא, וליכא למסמך אזמנו של שטר מוכיח עליו, דהא בהדיא אמר כשלא אבא יהא גט אבל לא מעכשו. והקשו ז"ל והא ר' יוסי כי אמרה גבי כותב נכסיו לבניו לאחר מותו אמרה איכא למימר דממונא שני דאיכא לקיומי כולי לישני, גופא מזמנו של שטר ופירא לאחר מיתה, אבל הכא לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח דהא לאחר מיתה קאמר דמשמע ולא מהיום. ומיהו כשאמר בהדיא מהיום ולאחר מיתה מימר אמרינן מתוך שאין אדם עשוי לחזור בו בתוך כדי דבור חוששין דילמא תנאה הוא ומהיום מגורשת. ומתוך פרש"י ז"ל שמעמידה באומר לאשתו בלילה וכו' שמעינן דשכיב מרע שאמר הרי זה גיטיך מהיום אם מתי ומת באותו יום הרי זה גט גמור, ולא אמרינן דמהיום סוף היום קאמר והא מית ליה קודם גמרו של יום ואין גט לאחר מיתה, אלא מהיום כמעכשו דמי. ותדע לך דהא לר' יוסי זמנו של שטר מכשירו וזמנו של שטר מהיום הוא, דהא לא כתבינן שעות ואפילו הכי במתנה עמה בלילה ומת בלילה מכשירין אותו לר' יוסי. ורבותינו בעלי התוספות כתבו בשם ר"ת ז"ל שכתב בסדור הגט שלו דניחא ליה מעכשו אבל מהיום אי מיית בההוא יומא לא ידענא מאי אדון בה. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דאם כן רב דעביד תקנתא מיומא דנן ולעלם, מעכשו הוה ליה לתקן משום שכיב מרע דמיית ביומיה, דהא רובא כי תקיף להו עלמא טובא יהבי גיטא אלא אותו יום עצמו בכלל מהיום הוא וכיון שהגיע גט לידה כרת לה זמן וכן בשטרות, וכן כתב הרשב"א ז"ל. באם תצא, ודכותה באם לא באתי ואמרינן בפירקין לעיל [ע"ב ע"א] גבי אם מתי שתי לשונות משמע משמע מעכשו ומשמע לאחר זמן, אמר מהיום הוי מעכשו, לא אמר מהיום הוי לכשיגיע, הילכך למאן דסבר כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו הוי כמהיום. כאם מתי גרידא, ואמרינן לעיל דלאחר מיתה הוא לכשאמות והכא נמי משמע לכשלא אבא לאחר י"ב. ופסק רבינו אלפסי ז"ל הלכתא כרבנן דפליגי עליה דר' יוסי. והא דפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ו ע"א] פסק רב כר' יוסי גבי הכותב נכסיו לבניו לאחר מותו צריך לכתוב לו מהיום ר' יוסי אומר אינו צריך דזמנו של שטר מוכיח עליו, כתב בהלכות, חזינן למקצת רבואתא ז"ל דאמרי לא דמי מתנה לגט דהכא ממונא והכא אסורא וטעמא דמסתבר הוא כי היכי דלא תקשי דרב אדרב דאתקין בגיטין מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדר' יוסי. וכתבו הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל דמידי ספק מיהא לא נפיק וחולצת ולא מתיבמת, ואם כן הא דכתב הכא הלכתא כרבנן לאו דוקא כרבנן ומתיבמת, אלא הלכתא דמגורשת אינה ודאי וחולצת. והר"ם במז"ל [גירושין פ"ט הט"ו] כתב לגמרי כרבנן בגיטין ומתיבמת. והראב"ד והר"ז הלוי ז"ל ור"ת ז"ל כלהו פסקו כר' יוסי נמי בגיטין, ולפיכך אמרינן בגמרא [ע"ז ל"ז ע"א] רבותינו התירוה לינשא. והא דאתקין רב בגיטין לשופרא דגיטא עבד להרחיק מן הלעז דילמא איכא בי דינא דלא סברי כר' יוסי. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל פרק המגרש [פ"ה ע"ב] גבי תקנה דרב כתב, ואע"ג דקימא לן כר' יוסי בעינן לאפוקי נפשין מפלוגתא שיצא הדבר בהיתר, ע"כ.
<h2>דף עז.</h2>
מתניתין. כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש כתבו בתוך י"ב חודש ונתנו לאחר י"ב חודש אינו גט ר' יוסי אומר כזה גט. כתבו לאחר י"ב חודש ונתנו לאחר י"ב חודש ומת אם הגט קודם למיתה הרי זה גט אם מיתה קודמת את הגט אינו גט. אינו ידוע זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת. פירוש, בגמרא. גמרא. אמר רב יימר לרב אשי לימא קסבר ר' יוסי כתב גט על תנאי כשר לא לעולם אימא לך פסול ושני הכא מדהוה ליה למימר אם לא באתי כתבו ותנו ואמר כתבו ותנו אם לא באתי שמע מינה הכי קאמר כתבו מעכשו ותנו אם לא באתי ורבנן לא שנא הכי ולא שנא הכי, והלכתא כרבנן. פירוש. על תנאי כשר, ואפילו לא נתקיים התנאי דהא הכא הוא לא צוה לכתוב אלא לאחר י"ב חודש והם קדמו וכתבוהו ומכשר ר' יוסי. לא שנא הכי ולא שנא הכי, לא צוה לכתבו אלא לאחר י"ב חודש.
תנו רבנן לאחר שבוע שנה לאחר שנה חדש לאחר חודש שבת לאחר שבת מאי. יתיב ר' זירא קמיה דרב אסי ואמרי לה רב אסי קמיה דר' יוחנן ויתיב וקאמר חד בשבא תרי ותלתא בתר שבא ארבע וחמשה ומעלי שבא קמי שבא. תניא רבי אומר לאחר הרגל שלשים יום נפק ר' חייא דרשא משמיה דרבי וקלסוה משמיה דרבים ולא קלסוה אלמא לית הלכתא כותיה. פירוש. לאחר שבוע, האומר לאשתו זה גיטיך אם לא אבא לאחר שבוע זו, כלומר, שמיטה זו. שנה, ממתינין לו שנה שמינית, דכל שנה שמינית קרואה אחר שבוע. וכתבו בתוספות דלא מיבעיא אם עומד בתחלת השבוע אלא אפילו באמצע או בסוף יכול להיות דכיון שמזכיר שבוע מכל מקום שנה מקרי לאחר שבוע. חד בשבא וכו' בתר שבא, קרי בתר שבת שעברה. האי שבת דהכא יום שבת ממש אמר. רביעי וחמשי וששי נקראין על שם שבת הבאה. אחר הרגל, אם לא אבא אחר הרגל צריך להמתין ל' יום. וקלסוה, יפה אמרת דודאי יחידאה היא אמרה. ולא קלסוה, לא הודו לו שנאמרה מפי רבים משום דלית הלכתא כותיה. כתב ר"ח ז"ל הילכך אפילו לא עברו עליו אלא ט"ו יום דיו. וכתב עליו הר"ם ב"ן ז"ל, איני יודע מנין לו. ואפשר שכשם שאמרו בשבת מחצה לאחר ומחצה לפני אף כאן חצי החודש שהוא שלשים לאחר ואינו מחוור עכ"ל. כתב הרשב"א ז"ל ולפני שבוע ושנה וחודש צריך עיון אם כלאחר הוא, דאיכא למימר דילפינן משבת, דכשם שלפני שבת כלאחר שבת אף לפני שבוע ושנה וחודש כלאחר. אבל בירושלמי [פ"ז ה"ח] מצאתי ר' בון בר חייא בעא קומי ר' זעירא הרי זה גיטיך ערב הפסח אמר ליה אפילו כמאן דאמר כל שלשים שלאחר החג כלאחר החג הוא מודה כל שלשים שלפני הפסח שאינן כלפני הפסח, אלמא אין למדין לפני מלאחר וצריך עיון עכ"ל.
הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת. זרקו לה בתוך ביתו או בתוך חצרו ואפילו היא עמו במטה אינה מגורשת לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת. פירוש. והיא בתוך ביתה, של נכסי מלוג וזרקו לה על גבי קרקע. הרי זו מגורשת, דקנתה לה חצרה כאלו נתן בידה כדמפרש בגמרא. לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת, ואפילו היא בתוך ביתו וטעמא מפרש בגמרא משום שאין אדם מקפיד על מקום קלתה והוי כאלו היה מקום שלה. קלתה, סל שהנשים נותנות לתוכו מחטין וצנורות.
גמרא. מנא הני מילי דתנו רבנן ידה אין לי אלא ידה גגה חצרה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן בידה מכל מקום. חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה אמר רבא אטו ידו דעבד למאן דאמר בשטר על ידי עצמו לאו כיד רבו דמיא אלא גיטו וידו באין כאחת הכא נמי גיטה וחצרה באין כאחת. פירוש. ת"ל ונתן, תרי ונתן בידה כתיבי בפרשה והאחד מיותר לדרשא, והכי איתא בירושלמי [פ"ח ה"א]. וכן לענין גנב דכתיב המצא תמצא בידו קימא לן דאם נכנסה בהמה לחצרו ומדעתו נעל בפניה חייב כאלו משכה הוא בעצמו דחצרו מחייבו כידו מקרא דאם המצא תמצא מכל מקום. ומיהו אי שדייה איניש בחצרו על כרחיה לא מחייב ולא דמיא להא מילתא לגט דמגרשה אפילו בעל כרחה.
<h2>דף עז:</h2>
ההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא ולא הספיק למיתביה ליה למחר תקף ליה עלמא אתי לקמיה דרבא אמר להו זילו ואמרו ליה לקנייה לה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ליה ותפתח ותחזיק ביה דתנן נעל וגדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה והוה ליה גיטה וחצרה באין כאחת. פירוש. תקף ליה עלמא, והיה ירא שמא ימות ותזקק ליבם. וכתב רש"י ז"ל ואסור לטלטל הגט בשבת ולמסרו לה. וכתבו בתוספות דאף שאר שטרות אסורות לטלטל מידי דהוה אספרא דאגדתא דכיון שאסור לקרות בו אסור לטלטל כדאיתא פרק הניזקין [ס' ע"א]. ובשם ר"י ז"ל הזקן אמרו שאפילו אם נאמר שעכשו אינו מוקצה לפי שראוי להתלמד ממנו עניני הגט, מכל מקום להם היה אסור שלא היו לומדין הלכות כי אם בעל פה. ליקנייה לה, הבעל לההיא דוכתא דמחית ביה גיטא לאשה בחזקה דקרקע נקנית בחזקה. ומשום ששכיב מרע לא תטרף דעתו עליו התירו לו קנין בשבת, ואפילו דמתנת בריא הויא. ומהאי טעמא גופא התירו לגרש בשבת, וקימא לן דאין מקדשין ואין מגרשין ולא חולצין בשבת. ותיחוד ותפתח, תסגור דלת החדר שיקנה לה לשום חזקה. נעל דלת או גדר פרצה או פרץ גדר כל שהוא הרי זו חזקה לקנות שאין המוכר יכול לחזור בו, דהשתא קא יהיב ליה חצר וגטו בתוכו והגט קנוי לה מדין חצרה דחצרה וגיטה באין כאחד. אבל מדין אגב אין האשה מתגרשת מדאצטריך לאקנויי ההוא דוכתא, דמשום צבורין לא מצית אמרת, דהא קימא לן [קדושין כ"ז ע"א] דלא בעינן וצבורין. ואם תאמר למה לי תיחוד ותפתח ליקני ליה מקומו בסודר וליקניה גיטא אגבו. יש לומר כל שאפשר למעט בקנינו ממעטינן והשתא מחזיא כנועלת ביתה לשמרו ומהאי טעמא לא התירו לטלטלו והתירו להקנות לה מקומו. ומיהו היכא דלא אפשר אלא בהכי כגון דמנח ברשות שאינה של שניהם והלה המופקד אצלו אינו רוצה להשאיל לה מקומו, משרא שרינן ליה לטלטוליה ולמיהב לה על ידי שליח, וכן אמרו משמו של רבינו שמואל ז"ל דקונין ממנו במתנת שכיב מרע אפילו במקצת שאם עמד אינו חוזר. וכתב ר"ח ז"ל דהא דמצרכינן הקנאת מקומו בשכיב מרע שהוא מצוה מחמת מיתה כי הכא דהא תקף ליה עלמא טובא, וקימא לן דאפילו מתנה במקצת נכסיו לא בעי קנין, דדבריו ככתובין וכמסורין דמו. היינו טעמא משום דלא קני משכיב מרע אלא לאחר מיתה ואנן בעינן שיגיע הגט לידה או ברשותה מחיים.
פיסקא. בתוך ביתה, אמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה, פירוש. וקימא לן כעולא דאמר בעינן עומד בצד חצרה וכדאסיק רב אשי בפרק קמא דבבא מציעא [י"ב ע"א] חצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות, גט דחוב הוא לה אין חבין אלא בפניו ובעינן שתהא עומדת בצד ביתה, מתנה דזכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו לא בעינן עומדת בצדה. בגט דבעינן עומדת בצד ביתה וזרקו לה בין מדעתה בין בעל כרחה מגורשת, דלא עדיפא מידה, מה ידה אפילו בעל כרחה אף חצרה אפילו בעל כרחה. והיכא דזרק לה גיטא מדעתה ומרצונה בחצר המשתמרת לדעתה אע"פ שאינה סמוכה לה איכא למימר דמודה עולא דמגורשת דלא גרע משליחות, וכיון שרצונה בכך זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו, אלא דמסתברא דאינה מגורשת דהא בשליחות דכותה אינה מגורשת משום דעקר גרושין חוב הוא לאשה ואע"פ שהיא מחזרת להתגרש דילמא הדרא בה. והכין איתא בירושלמי פרק האומר התקבל [רפ"ו] הגע בעצמך שהיא צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה. אם נתנו כבר בחצרה שאינה סמוכה לה ואמר לה הא גיטיך בחצרך ואמרה תזכה חצרי לי נראה שמגורשת, דהכי אמר ר' חננא בירושלמי [פ"א ה"א] דאי אמרה תזכה לי חצרי שבעכו נעשית כמי שהיתה ידה ארוכה. אלא שהיה אפשר לומר דר' חננא כר' אושעיא דפליג עם עולא סבירא ליה ומשום דלא בעי עומדת בצד חצרה הוא דקאמר. והיכא דנתנו בחצרה שלא מדעתה במקום יבם מסתברא דהויא ספק מגורשת, דהא מספקא לן ביבמות פרק האשה שלום [קי"ח ע"ב], מזכה גט לאשתו במקום יבם אי הוי גט או לא וחולצת ולא מתיבמת, והכא נמי דילמא זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו וחולצת ולא מתייבמת. והיכא דקימא בצד ביתה וזרקו לה בתוך ביתה ושלא מדעתה אפשר לומר דמגורשת אם זרקו לה בפני עדים ואמר להם ראו גט זה שאני נותן לאשתי דומיא דידה וכעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא שהעיד על החרשת שהשיאה אביה שיוצאה בגט. ולא דמי לישנה דהכא אית לה יד לזכות לה וכיון דיש לה יד אף חצרה הויא לה דומיא דידה, דידה אלו נתנו לה סתם ואמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי ודאי מגורשת, דלא אמרו אינה מגורשת אלא בישנה דלאו בת איגרושי היא, אבל נעורה דבת איגרושי היא מגורשת והוא הדין לחצרה. וכל זה צריך עיון הרשב"א ז"ל.
<h2>דף עח.</h2>
פיסקא. אפילו היא עמו במטה וכו' אמר רבא לא שאנו אלא במטה שלו אבל במטה שלה מגורשת. שמעת מינה כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח, לא צריכא במטה שגבוהה עשרה והא איכא מקום כרעיה אמקום כרעיה לא קפדי אינשי. פירוש. אבל במטה, כולה שלה אע"פ שהיא בתוך ביתו מגורשת. וקס"ד דטעמא משום דקסבר כליו של לוקח ברשות מוכר קנה חפץ הנתון לתוכו לבעליו, ופלוגתא היא בבבא בתרא [פ"ה ע"ב]. דגבוהה עשרה, הוי רשותא לנפשיה ולא חשיב ההוא אוירא רשות מוכר לבטל רשות הכלי כיון דלאו מונח אארעא, אבל מונח אארעא כליו של לוקח ברשות מוכר קרי ליה. ומשום הכי פריך כי גבוה עשרה מאי הוי אכתי איכא מקום כרעי המטה שמונחין לארץ ופריק אמקום כרעיה לא קפדי אינשי הואיל וגבוהה מן הארץ עשרה שנוח להשתמש תחתיה, והוה ליה כדאמר לה קני דבהאי גונא קנו כליו של לוקח ברשות מוכר. ובגמרא [ע"ז ע"ב] מיתי עובדא דההוא גברא דאושלא, כלומר, השאילה לאתתיה מקום לקבל גיטה בחצר דידיה וזרק לה גיטא אזל גיטא קם ליה בפיסלא, כלומר, חתיכת עץ חשובה שהיה לה ד' אמות על ד' אמות ולא בטילא לגבי חצר ואמר רב יוסף דפלג רשותא לנפשיה ואינה מגורשת דחד מקום מושלי אינשי. והוא הדין אם יש לה שם לווי, כלומר, שם בפני עצמו אע"פ שאין לו ד' על ד' ולא גבוה עשרה, והוא הדין אם גבוה עשרה אע"ג דאין לו שם לווי ואין לו ד' על ד' דבכל זה אינה מגורשת.
פיסקא. לתוך חיקה לתוך קלתה, מאי טעמא לפי שאין אדם מקפיד לא על מקום חיקה ולא על מקום קלתה ולא על דבר שהוא כקלתה ומאי היא טיפקא דאכלי תמרי. פירוש לפי שאין אדם מקפיד בכל דבר שהוא כקלתה שמיוחד לתשמישתה תמיד, שהמכניס אשתו לתוך ביתו על מנת להיות כלי תשמישיה עמה הוא מכניסה וכן אינו מקפיד על מקום מושבה ואותו מקום כאלו הוא קנוי לה ולפיכך לתוך חיקה מגורשת.
מתניתין. אמר לה כנסי שטר חוב זה או שמצאתו מאחריו קוראה והרי היא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך. נתן בידה והיא ישנה ערה וקראתו והרי היא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך. היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת וכן לענין קדושין ולענין החוב אמר לו בעל החוב זרוק לי חובי וזרקו לו קרוב למלוה זכה לוה. קרוב ללוה הלוה חייב מחצה על מחצה יחלוקו. היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה כיון שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת. הוא מלמעלה והיא מלמטה וזרקו לה כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף הרי זו מגורשת. פירוש. קוראה, כשהיא קוראה רואה שהוא גיטה. עד שיאמר לה הא גיטיך ואפילו לאחר שבא לידה אומר לה סגי. ומיהו אפילו לא אמר לה אם אמר לעדים מעקרא ראו גט זה שאני נותן לה אע"ג דאמר לה כנסי שטר חוב זה מגורשת דמשום כיסופא הוא דאמר לה הכי, וכדאיתא פרק הנזקין [נ"ה ע"א]. והר"ם במז"ל [גירושין פ"א ה"ט] כתב כלשון הזה, ומנין שאין נותנו לה אלא בתורת גרושין שנאמר ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ספר כריתות אבל נותנו לה בתורת שטר חוב או מזוזה אינו גט. ובספרי [דברים] תניא, ונתן בידה ושלחה מביתו מכאן אמרו כתב גט לאשתו ואמר לה כנסי שטר חוב זה אינו גט. וכן הוא מוכיח בתוספתא [פ"ו ה"ב]. והיינו כמתניתין. אבל אי אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה אין הכי נמי דהוי גיטא, כי הא דאמרן בפרק הנזקין [נ"ב ע"א], מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא נלמוד אמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה הרי זה גט, ואמרינן פשיטא, מהו דתימא בטולי בטליה קמ"ל אם איתא דבטליה לסהדי הוה אמר והאי דקאמר לה הכי משום כסופא דידה הוא שמתבייש ממנה, ואי לא בפירוש הוה אמר לעדים העומדים שם לית אנא יהיב בתורת גט. והא דאמרינן דאם אמר לה כנסי שטר חוב זה וכו' דאינה מגורשת, מיהו לא בטליה מתורת גט שלא יהא כשר לגרש בו, דהא לא אמר כלום בגופו של גט, אלא לדידה קאמר כנסי שטר חוב והילכך כי חזר לגרש בו, או שאמר לה בעודו בידה הא גיטיך מגורשת. הנותן לאשתו גט סתם שלא אמר לה כלום אינה מגורשת אלא אם כן עסוקים באותו ענין, כדאמרינן פרק קמא דקדושין [ז' ע"א], היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה קדושיה וגיטה ולא פרש ר' יוסי אומר דיו, ופסקינן התם כותיה. והיא ישנה, כתב הרשב"א ז"ל דאע"פ שאמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה מיירי דאינה מגורשת דלאו בת אגרושי היא שאין גיטה שמור בידה, וגריעא מחרשת דחרשת יודעת לשמור גיטה ומשום הכי יש לה יד להתגרש כשאמר הבעל לעדים ראו גט זה שאני נותן לה אע"פ שהיא אינה שומעת, דהא יהיב לה לשם כריתות לדעת העדים, אבל ישנה אע"ג דאיכא דעת דעדים הוה ליה כנשטית שאינה יודעת לשמור גיטה ואינה יכולה להתגרש. צריכא עיונא לענין חצר דישנה אי אמרינן דכיון שהיא משתמרת לדעתה עדיפה מישנה דאינה משתמרת כלל, ואע"ג דשוטה שאין לה יד אין לה חצר, לא דמיא לישנה דישנה אם אין לה יד השתא ראויה היא להיות לה יד דלאו מחוסרת מעשה וסמיה בידן, הילכך אפילו השתא שהיא ישנה יש לה חצר מה שאין כן בשוטה. או אם נאמר דלא עדיפא חצרה מידה וכיון דאם נתנו בידה והיא ישנה אינה מגורשת כל שכן חצרה, זה נראה דעת הרשב"א ז"ל. ודעת הראב"ד ז"ל היה נוטה לומר מגורשת דעדיפא מידה. ומכל מקום למדנו מכאן דאע"ג דבעינן דעת בגט דעתה דוקא לא בעינן, אלא או דעתה או דעת העדים, דטעמא משום דכתיב ספר כריתות ונתן בידה שיהא נתן בידה לדעת שהוא ספר כריתותיה ולא הקפיד הכתוב בידיעתה דוקא אלא כיון שנודע לעדים הרי כאן דעת שהוא נתן לה לכריתות, וכן כתב הרשב"א ז"ל.
גמרא. או שמצאתו וכו', כי אמר לה הא גיטיך מאי הוי הוה ליה טלי גיטיך מעל גבי קרקע ואמר רבא האומר טלי גיטיך מעל גבי קרקע לא אמר כלום אימא ששלפתו והא בעינא ונתן בידה וליכא לא צריכא דעייק לה חרצא ושקלתיה. פירוש. לא אמר כלום, דבעינן ונתן. ששלפתו, שהיה תחוב הגט בין חגורו למתניו ושלפתו היא משם. ופריך והא בעינן ונתן. ומשני דעייק חרציה ליה, עקם לה מתניו להקריב לה הגט כלומר וכיון שהוא מקרבו לה ומסייעה בלקיחתו ונתן בידה קרינא ביה. שמעינן מהא שאם תפס הבעל הגט ופתח ידו ולקחתו מתוך ידו לא קרינא ביה ונתן, אלא אם כן נתנו הוא לתוך ידה או שיקרבהו לה שהוא בלקיחתו מסייע.
פיסקא. היתה עומדת וכו', היכי דמי קרוב לה אמר שמואל לרב יהודה שננא כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעבד עובדא עד דמטי גיטא לידא. אמר ליה רב מרדכי לרב אשי הוה עובדא ואצרכוה רבנן חליצה. פירוש. היכי דמי, זהו לשון רבינו אלפסי ז"ל, משמע ליה ז"ל דשמואל לפרש קרוב לה דמתניתין אתא, וכן פרש"י ז"ל. ואת לא תעביד וכו', ואפילו הכי לא תעבד עובדא להתירה להנשא עד דמטי גט לידה גזרה שמא יאמרו על רחוק שהוא קרוב. הוה עובדא שזרק לה הבעל גיטה קרוב לה כדאמרן ומת ואצרכוה רבנן חליצה. וכתב ר"ח ז"ל ואנו קבלנו מן רבותינו שאפילו זרקו לה בחצרה לא משתריא לעלמא עד דמטי גיטא לידה, דגרסינן בירושלמי [פ"ח ה"ב], המחוור מכולם עד שיתננו לידה, עכ"ל. והרשב"א ז"ל כתב זה לשונו, דברי תמה הם דהא רב דבתרא הוא עבד עובדא כדאמרינן לעיל תיזיל ותיחוד ותפתח ותקנה גיטה אגב ביתה. וההיא דירושלמי אד' אמות קאי גבי קרוב לה מלו ובא כלב ונטלו מגורשת ושמואל פליג ואמר המחוור שבכולן וכו', אלא שדברי קבלה הם וראויים לחוש להם. וכן נראה מדברי הראב"ד בהשגותיו ז"ל שהיה פשוט לו שאין מתירין לינשא עד שיגיע גט לידה, לפי שכך כתב על הר"ם במז"ל [גירושין פ"ה הי"ד] שהאריך לכתוב כל הצדדין שנאמרו בזה. אמר אברהם תמה אני אחר שהסכימו בסוף שאין מתירין אותה לינשא ואם מת צריכה חליצה מכולם עד שיגיע גט לידה למה הוצרך לאלה החקירות. ואחר שכך כתבו אשלי רברבי ולחומרא יש לנו להחמיר בדבר, אלא שאכתוב כל דברי הרשב"א ז"ל שהאיר לנו בזה דברי רבנו הר"ם במז"ל הדולה מים מבארות עמוקות. וזה לשונו, אבל רבינו אלפסי ז"ל כתב הלכות הללו דזרקו לה בתוך חצרה ופלוגתא דעולא ור' הושעיא, וזרקו במטה שלה, ולמעשה כתבן. ותמיהה לן הא דאמר רב יהודה היתה ידה עשויה קטפרס וזרקו לה אינה מגורשת ואסקינא דאי נפל בתוך ארבע שלה ונח הרי זו מגורשת, והא אמר ליה שמואל לרב יהודה שננא כדי שתשוח ותטלנו דאלמא אף ארבע אמות אינן קונות לו ועוד דאף בכדי שתשוח ותטלנו אמר ליה לא תעביד ביה עובדא. והר"ם במז"ל [גירושין פ"ה הי"ב] פסק הא דרב יהודה דאם היתה ידה עשויה קטפרס אינה וכו' דאלמא סבירא ליה דרב יהודה למעשה אמרה, ואע"ג דלא מטה לידה ודוקא תוך ד' אמות, וכן כתב [שם הי"ד] הא דאמר ר' יוחנן הוא יכול לשמרו והיא אינה יכולה לשמרו זהו קרוב לו ואפילו מאה אמה, שניהם יכולין לשמרו, שניהם אינם יכולין לשמרו, זהו מחצה על מחצה. וכן כתב הא דלא תעביד עובדא עד שיגיע גט לידה ממש. וזה לשון הר"ם במז"ל, היתה עשויה קטפרס וזרק הגט על ידה ונפל לארץ, אם נפל לתוך ד' אמות שלה ונח הרי זו מגורשת. זרקו לה ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת. היה קרוב לה כדי שתשוח ותטלו הרי זה פסול עד שיגיע גט לידה ואחר כך תנשא בו לכתחלה. כיצד הוא קרוב לו הרי הוא יכול לשמרו והיא אינה יכולה לשמרו זהו קרוב לו, שניהם יכולין לשמרו, או שניהם אין יכולין לשמרו זהו מחצה על מחצה. הוא בא תחלה ועמד ואחר כך עמדה היא כנגדו וזרקו לה אם היה הגט בתוך ד' אמות שלו אינה מגורשת אע"פ שאם תשוח תטלנו. עמדה היא תחלה ובא הוא ועמד כנגדה וזרקו לה אע"פ שהוא מחצה על מחצה הואיל והוא בתוך ד' אמות שלה הרי זה פסול עד שיגיע גט לידה, ע"כ. ולכאורה דבריו נראין כסותרין זה את זה ונראה שהוא ז"ל מפרש דהא דאמר ליה שמואל לרב יהודה כדי שתשוח ותטלנו, לא בא לפרש קרוב לה דמתניתין כמו שפרש"י ז"ל, ויפה פרש, דאם איתא הוה ליה לשמואל למימר שיננא כדי שתשוח ותטלנו זה קרוב לו ככולהו אינך דמפרשי לה למתניתין. וכן נמי הוה ליה לפרושי אי זהו קרוב לו ומחצה על מחצה. ועוד דגם מימריה דרב יהודה דהיתה ידה עשויה קטפרס לא הוה ליה לאקשויי והא כי נפיל לארבע אמות דידה קא נפיל דהא רב יהודה קבלה מרביה דאין לה אלא כדי שתשוח ותטלנו והוה לה למימר והא כי קא נפיל בתוך פשוט ידיה קא נפיל, דהיא היא סברא של רב יהודה שקבל משמואל רבו. ועוד כי אמר לו שמואל כדי שתשוח ותטלנו זהו קרוב לה דמשמע דחוץ משעור זה אינה מגורשת, הוה לן לאקשויי עליה מהא דתניא כל שקרוב לה מלו דאתיא כר' יוחנן ודלא כותיה דשמואל. ומסתברא דהכי פירושא לפי שיטתו של רבינו ז"ל, ד' אמות שלה כגון שבאה היא ועמדה זכתה בד' אמותיה, ואם עמד הבעל חוץ מד' אמותיה וזרקו לה בתוך ד' אמות שלה זהו קרוב לה והרי זו מגורשת גמורה לכולי עלמא, דלא גרע גט משאר דברים דד' אמות קונות לו בכל מקום, וכל שכן גט שהקלו בו משום תקנת עגונות, עד שאמר ר' יוחנן דקרוב לה שנינו ואפילו מאה אמה כל שיכולה לשמרו זהו קרוב לה, והכי מכרעא בריתא, ומינה דכל שכן ד' אמות שקונות לו לאדם בכל מקום שקונות בגט לכולי עלמא קנין גמור. והיינו דאקשינן גבי היתה ידה עשויה קטפרס, והא כי קא נפיל לתוך ד' אמות דידה נפיל, דבהא ליכא מאן דפליג וכי זרק לה אפילו חוץ לד' אמות שלה והיא יכולה לשמרו והוא אינו יכול לשמרו נמי מגורשת גמורה כר' יוחנן וכר' [יונתן] וכדתניא כותייהו ומשום לתא דגרושין דכתיב ויצאה והיתה ובהא אפילו שמואל מודה בה. והא דפרכינן גבי היתה ידה עשויה קטפרס, והא כי קא נפיל לתוך ד' אמות קא נפיל, לרוחא דמילתא קאמר, לומר דבתוך שיעור זה בודאי מגורשת בין שהוא יכול לשמרו בין (שאינה) [שאינו] יכול לשמרו, דאלו חוץ לד' אמות אם שניהם יכולין לשמרו אינה מגורשת ודאית אלא מגורשת ואינה מגורשת, ואתא שמואל וחדית בה דאם באה היא תחלה ועמדה אע"פ שזכתה בד' אמותיה אם בא הבעל כנגדה ונכנס תוך אותן ד' אמות שלה וזרקו לה אם נפל הגט בתוך כדי שתשוח ותטלנו הויא מגורשת, אע"פ שהגט בתוך ד' אמות שלו נמי, אבל למעבד בה עובדא לא עבדינן הואיל והבעל בתוך ד' אמות שלה עד שיגיע גט לידה, אבל אם הבעל בא תחלה ועמד וזכה בד' אמותיו ואע"פ שבאה היא בתוך אותן ד' אמות וזרקו לה אפילו בתוך כדי שתשוח ותטלנו אינה מגורשת כלל, דזהו קרוב לו דכיון שקודם הוא אין לה באותן ד' אמות ולא כלום וכאלו לא יצא הגט מרשות הבעל כלל דמי ואפילו ספק מגורשת לא הויא, ובזה עמדו כל דברי הרב ז"ל הלכה למעשה ויצאת כל סוגיתנו בשלום כנ"ל, ועם זה נסתלקה מעליו טענת הראב"ד ז"ל ועמדו כל דברי הרב אין בהם נפתל ועקש, עכ"ל הרשב"א. ולענין הלכה למעשה אין לנו כח אלא כאותן המחמירים, כמו שכתבנו למעלה.
<h2>דף עח:</h2>
פיסקא. וכן לענין קדושין א"ר יוחנן לגיטין ולקדושין אמרו ולא לדבר אחר איתיביה ר' אבא וכן לענין החוב אמר לו זרוק לי חובי. הכא במאי עסקינן דאמר לו זרוק לי חובי בתורת גיטין אי הכי מאי למימרא מהו דתימא מצי אמר ליה משטה אני בך קמ"ל. פירוש. ולא לדבר אחר, כגון אם זרק לו חובו קרוב לו ואבד לא יהיה פטור בשביל כך. בתורת גיטין, כתב הרשב"א ז"ל, מסתברא דכלשון הזה ממש אמר ליה והיינו חדושו דאפילו הכי לא מצי אמר ליה משטה אני בך דאי לאו מתניתין הוה אמינא דמצי אמר ליה משטה אני בך, דאטו מי אמרי אלא שתזרקהו לי בתורת שהוא גט ולא אמרי שאהא זוכה בו בשביל שנכנס ברשות שלי ותפטר בגט, אבל אי מפרש בתורת גיטין, שיהא דינך כדין זורק גיטין, בכי הא פשיטא לן דלא מצי אמר משטה אני בך, דהוה ליה כזורק לי חובי והפטר דלא צריכא למימר.
אמר רב חסדא גט בידה ומשיחה בידו רואין יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת מאי טעמא בעינן גט כריתות וליכא. פירוש. ומשיחה חוט להקשר בו ליציול בלע"ז. גט בידה, שנתנו לה וראש המשיחה בידו הוא. אם יכול לנתקו, כתבו בתוספות בשם ר"ת ז"ל, רואין כל שאילו גט כבד ומשיחה דקה שתפסק במשיכתו הרי זו מגורשת דלא אגיד ביה, אבל אם המשיחה חזקה שיכול למשכו ולא תנתק המשיחה אינה מגורשת ואפילו קפצה האשה ידה ביותר וכוחה יפה משל בעל ומפני זה אינו יכול להביאו אצלו אינה מגורשת דאין זו נתינה אלא כעין גזלה וכענין זה פרשו משמו של רבינו שמואל ז"ל. ויש להחמיר ולהצריכו לתת הגט בידה פתוחה או לתוך חיקה שהבעל גומר נתינת הגט לגמרי דבזה אין לפקפק כלום, הרשב"א ז"ל.
<h2>דף עט:</h2>
מתניתין. בית שמאי אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן ובית הלל אוסרין. ואי זהו גט ישן כל שנתיחד עמה משכתבו לה. פירוש. גט ישן, הוא כל שנתיחד וכו'. גמרא. במאי קא מפלגי ב"ש סברי לא גזרינן שמא יאמרו גיטה קודם לבנה. א"ר אבא אמר שמואל ואם נשאת לא תצא ואיכא דאמרי אמר ר' אבא אמר שמואל אם נתגרשה תנשא לכתחלה. פירוש. גיטה קודם לבנה, שמא ישהה הגט שנתים ושלש בין כתיבה לנתינה ויהיו לו בנים ממנה בתוך הזמן ואחר כך יגרשנה בו ולימים כשישתכח הדבר יראו זמן הגט קודם ללידת הבן ויהיו סבורין שנתן לה משעת כתיבה, ויאמרו מן הפנויה נולד משגרשה והוי פגם. ובירושלמי [פ"ח ה"ט] מפרש דבית הלל אזלי לטעמייהו דאמרי סוף מכלתין [צ' ע"א] דיכול אדם לגרש את אשתו אפילו אם הקדיחה תבשילו לבד, ולזה אינה מזוהמת בפניו ואיכא למיחש שמא בא עליה. כתב הרשב"א ז"ל דאפילו בארוסתו פליגי מדלא קתני, ומודים בנתגרשה מן הארוסין שפוטר אותה בגט ישן, [כדקתני לקמן (פ"א ע"א) גבי המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי,] דעד כאן לא קאמרינן [אלא התם] (פרק המגרש גבי גיטין פסולין, ותו ליכא והא איכא גט ישן ופריק התם תנשא [הקטע השתבש והוגה בערך עפ"י הרשב"א בחידושיו]) שהיא מגורשת גמורה אבל הכא כל שלא גרשה שמא עדיין דעתו עליה וחוששין שמא בא עליה. אם נתגרשה בגט ישן והלך בעלה למדינת הים שאי אפשר לה בגט אחר, תנשא לכתחלה. וכתב הרשב"א ז"ל הכי הלכתא חדא דגזרה דרבנן היא ותפוש לשון אחרון לקולא, ועוד דאמרינן לקמן בפרק המגרש [פ"ו ע"א] גבי [ג'] גיטין פסולין, ותו ליכא והא איכא גט ישן ופריק התם תנשא לכתחלה הכא דיעבד, וכן פסק הר"ם במז"ל [גירושין פ"ג ה"ה], וכן פסק הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו, לקמן פרק המגרש. כתב הרשב"א ז"ל דלפי דעת הר"ם במז"ל פרק ט' [הכ"ה] שאם כתבו ונתנו לה אחר שנתיחד עמה אינו גט, שרצונו בכל מקום שהוא אומר אינו גט הוא, לומר שאפילו ריח הגט אין בו ליפסל אפילו לכהן דהתם מיירי הרב ז"ל כשנתנו לה על ידי שליח דאיכא למיחש שמא פייס כשנתייחד עמה והכא מיירי כשנתנו לה עצמו. ומכל מקום תימא דנהי דפסול איכא אבל משום ביטול לא ידעינן דאיכא.
מתניתין. כתב לשם מלכות שאינה הוגנת לשום מלכות מדי לשום מלכות יון לבנין הבית לחורבן הבית. היה במזרח וכתב במערב במערב וכתב במזרח תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה ואין לה לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות על זה ועל זה ואם נטלה מזה ומזה תחזיר. והולד ממזר מזה ומזה ולא זה וזה מטמאין לה ולא זה וזה זכאין במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה. היתה בת ישראל נפסלה מן הכהונה בת לוי מן המעשר בת כהן מן התרומה. ואין יורשין של זה ויורשין של זה יורשין כתובתה. ואם מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמין. שנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. פירוש. שאינה הוגנת, מי שהיה במלכות בבל וכתב לשם מלכות רומי. ובגמרא מפרש דקרי ליה מלכות שאינה הוגנת משום שאין לה לא כתב ולא לשון אלא מאומה אחרת וכדכתיב עליה בזוי אתה מאד. ולא עוד אלא אפילו לשם מלכות שעבר כבר, דסלקא דעתך אמינא שאין המלכות שעומדין תחתיו מקפיד בזה קמ"ל. וכן בנין הבית ואפילו חורבנו דחשיבות הוא לדידן כשמונין להפסק מלכות שלנו ולא להתחלת מלכות של אחרים. אבל מה שמונין ליצירה אין שום אדם מקפיד בכבוד שמים והראיה שלא הזכירו ליצירה דהות רבותא טפי. וכלהו הני נמי דאמרן דוקא בזמן שהאומות מונין למלכיהם ומלכיות מקפידות בדבר, אם היה במלכות זה וכתב לשם מלכות אחרת, הרשב"א ז"ל. היה במזרח וכתב במערב, לא הבעל קאמר דאם כן שנה שם עירו הוא, אלא סופר כדאמר ליה רב ספרא [פ' ע"א] לספריה כי יתביתו בשילי כתובו בשילי אע"ג דמסרי לכו מילי בהיני שהמקום שכותב בו השטר צריך לכתוב ולא המקום שמסרו לו הדברים. תצא מזה ומזה, אם נשאת בגט זה תצא מן הראשון וצריכא גט מן השני ואע"פ שקדושי שני לא היו קדושין. וביבמות [פ"ח ע"ב] מפרש טעמא גזרה שמא יאמרו גרש ראשון גט גמור ונשא שני ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט. ולא פירות, פרש"י ז"ל דין פירות, דהיינו פרקונה כדכתב לה אם תשתבאי אפרוקינך, שתקנו לה תחת פירות נכסי מלוג שאוכל הבעל משלה, או כדפירש בירושלמי [יבמות פ"י ה"א] שאין לה פירות שאכל הבעל, כלומר, שאכל קודם שנודע פסולו של גט, אבל פירות שאכל לאחר שנודע פסולו מוציאה. ולא מזונות, בשלותה ואכלה דאלו לאפוקי מנייהו מזוני פשיטא השתא בעמוד והוצא קימא מזוני אית לה. ולא בלאות, פרש"י ז"ל בלאות הקיימין מבגדים שהכניסה לו וקנסא הוא כדמפרש ביבמות [צ"א ע"ב] דאיבעי לה לאקרוייה גיטא. ורבינו אלפסי ז"ל פירש ביבמות פרק האשה, ולא בלאות מה שבלה מנכסי צאן ברזל ואבד לגמרי אינו משלם לה אבל הבלאות שהם קיימין יש לה ונוטלתן. והולד ממזר מזה ומזה, פרש"י ז"ל אם החזירה הראשון וילדה לו בן הוי ממזר מדרבנן, וביבמות [פ"ט ע"ב] אמרינן דאסור בממזרת הואיל וכשר מן התורה. וכתבו מן המפרשים ז"ל דאינו מחוור דקדושי זה השני קדושין גמורים הם, ואם גרשה שני ונשאה ראשון כשר הוא גמור, ואפילו מדרבנן, דאין ממזר מחייבי לאוין ולא גרע ממחזיר גרושתו דעלמא דאין הולד ממזר כלל. ופרשו הולד ממזר בשבא עליה הבעל ראשון בעודה תחת השני דאז הוי ממזר גמור והשני שבא עליה בגט זה הוי ממזר מדרבנן ואסור בממזרת. מטמאין לה, אם כהנים הם. נפסלה מן הכהונה, דזונה היא וסתם זונה היינו אשת איש שמזנה תחת בעלה לאחרים דהיינו נפקת ברא. מן המעשר, קנסא כדמפרש התם [יבמות צ"א ע"א]. מן התרומה, כדאמרינן בסוטה [כ"ח ע"א] מונטמאה ונטמאה שלש פעמים, אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה. ואין יורשין, בנים שהיו לו ממנה יורשין כתובתה. וביבמות [צ"א ע"א] פרכינן כתובתה [מאי] עבידתה (מאי), הא קתני אין לה כתובה. ומשנינן כתובת בנין דכרין שתקנו חז"ל שיירשו בניה יתר על חלקהון דעם אחוהון כשמתה בחיי בעלה. ואע"פ שבעלה יורשה והכא לא שקלי דקנסא קנסוה. חולצין מדרבנן ולא מיבמין. שנה שמו, לאו למימרא שאם היה שמו יוסי אסיק שמיה יוחנן דהא פסולא דאורייתא הוא והכא בפסול מדרבנן מיירי, אלא כגון שהיו שני שמות אחד בגליל ואחד ביהודה, וכן עירו ועירה והיה במקום האחד וכתב השני.
<h2>דף פ.</h2>
מתניתין. כל עריות שאמרו צרותיהן מותרות הלכו הצרות האלו ונשאו ונמצאו איילוניות תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. פירוש. ט"ו עריות דריש מסכת יבמות שאמרו שצרותיהן מותרות להנשא בשוק בלא חליצה כשמתו בעליהן בלא בנים, הלכו הצרות של עריות אלו ונשאו לשוק ונמצאו העריות אילוניות, אגלי מילתא שהיו קדושי המת בהן בטעות ונמצא שלא היו אלו צרותיהן ולא פטרום העריות האלו מן החליצה. תצא מזה, הבעל שנשאת. ומזה, היבם. וכל הדרכים האלו בה. וביבמות [צ"ב ע"א] מוקמינן לה כר' עקיבא דאמר יש ממזר מחייבי לאוין והכי אמרינן בגמרא, זו דברי ר' מאיר שאמר משום ר' עקיבא רבו אבל חכמים אומרים אין ממזר ביבמה. וקימא לן כחכמים. וכן פליגי בכונס את יבמתו והלכה צרתה ונשאת לאחר דקימא לן ביאת האחת פוטרת צרתה ונמצאת זו שנתיבמה אילונית, אין יבומה יבום שהרי לא היתה אשת המת ונמצאת שלא נפטרה צרתה ונשאת לשוק בלא חליצה, הילכך תצא מזה ומזה מבעלה זה ומיבמה הראשון וכל הדרכים האלו בה, דלר' עקיבא הולד ממזר אבל לחכמים לא. ומסקינן בגמרא דנשאו דוקא אסורה ליבם אבל זנו לא, דדוקא בנשאו למגזר איכא, דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלך ונשאת דאסרינן לה למהדר, ואע"פ שבאונס היה, שמא יאמרו גרש ראשון ונשא זה וחזר הראשון והחזירה לאחר גרושי שני ונמצא מחזיר גרושתו משנשאת, הכא נמי שמא יאמרו הלך לה ונשאת דאסור להחזירה דקם ליה בלא יבנה, אי נמי דיבמה ליבם כאשת איש לבעלה ומחלפא.
מתניתין. כתב סופר לאיש גט ושובר לאשה וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאיש ונתנו זה לזה ולאחר זמן הרי הגט יוצא מתחת יד האיש ושובר מתחת יד האשה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. ר' אלעזר אומר אם לאלתר יצא אין זה גט ואם לאחר זמן יצא הרי זה גט לא כל הימנו של ראשון לאבד זכותו של שני. פירוש. וטעה הסופר, והא דאמרינן בפרק המביא תנין [י"ט ע"ב] דבתרי דיהבי גיטא קמיהו צריכי למקרייה. איכא למימר דהכא בדקריוה ובתר הכי עיילה סופר לבי ידיה ונתחלף לו.
גמרא. אמר עולא מפני מה תקנו מלכות בגיטין מפני שלום מלכות ומשום שלום מלכות תצא והולד ממזר אין ר' מאיר לטעמיה דאמר רב המנונא משמיה דעולא אומר היה ר' מאיר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין תצא והולד ממזר. אמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים הולד כשר ומודים חכמים לר' מאיר שאם שנה שמו ושמה ושם עירו ושם עירה שהולד ממזר אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא שנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה תצא מזה ומזה. פירוש. מפני שלום מלכות, שיהא לנו שלום עמהם שיאמרו חשובין אנו בעיניהם שכותבין שטרותיהם בשמנו. תצא והולד ממזר, בתמיה. ר' מאיר לטעמיה סתם משנה היא. הולד כשר, אשלום מלכות קאי, כך פרש"י ז"ל. ומשום דשמואל אמר בגמרא דאשלום מלכות לרבנן הרי זו מגורשת, פרש"י ז"ל דרב פליג עליה דנהי דהולד כשר מכל מקום אם נשאת תצא, וכדמשמע לקמן פרק המגרש [פ"ו ע"א] גבי ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר ואקשינן משלום מלכות הניחא לר' מאיר אלא לרבנן מאי איכא למימר ופרקינן התם תצא הכא לא תצא. וכן נראה מפירוש ר"ח ז"ל. וכתב הרשב"א ז"ל דעליהם ז"ל סומכין ואם נשאת תצא ואע"פ שאין דעת ר"ת ז"ל כן דלדידיה לכתחלה תנשא, אלא שאין לנו להאריך אלא במה שעולה למעשה הלכה. אבל לענין שנה שמו וכו' מודו חכמים לר' מאיר וכדפרשנו במתניתין.
<h2>דף פ:</h2>
גמרא. היכי דמי לאלתר והיכי דמי לאחר זמן אמר רב יהודה אמר שמואל כל זמן שיושבין זהו לאלתר עמדו והלכו זהו לאחר זמן ורב אדא בר אהבה אמר כל זמן שלא נשאת זהו לאלתר נשאת זהו לאחר זמן. פירוש. שיושבין לפני בית דין באותו ענין בדברי גרושיה. וכתב רבינו אלפסי ז"ל מדקא מפרשינן דברי ר' אלעזר שמע מינה הלכתא כותיה, ומסתברא כדקא פריש רב אדא בר אהבה דדיקא מתניתין כותיה דתנן לא כל הימנו של ראשון לאבד זכותו של שני, ואע"ג דשנינן ליה לשמואל, מאי שני זכות הראויה לשני כלומר זכתה לינשא לשני, אנן אשנויי לא סמכינן להקל.
<h2>דף פא.</h2>
מתניתין. כתב לגרש את אשתו ונמלך בית שמאי אומרים פסלה מן הכהונה ובית הלל אומרים אע"פ שנתנו לה על תנאי אם לא נעשה תנאי לא פסלה מן הכהונה. פירוש. ונמלך שלא ליתנו לה לא פסלה. ומיהו מודו בית הלל דאם נתן לה גיטה ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם אע"ג דלא משתריא לעלמא אפסילא מן הכהונה, דתניא [פ"ב ע"ב] ואשה גרושה מאישה אע"פ שלא נתגרשה אלא מאישה פסלה מן הכהונה, והיינו ריח הגט שפוסל לכהונה.
גמרא. שלח ליה רב יוסף בר מנשה מדויל לשמואל ילמדנו רבנו יצא עליו קול איש פלוני כהן כתב גט לאשתו ויושבת תחתיו ומשמשתו מהו. שלח ליה תצא והדבר צריך בדיקה. מאי היא דאי מגליא מילתא דקרו לנתינה כתיבה דילמא ונתן קאמר ותצא תצא והאמר רב אשי כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן מאי תצא נמי תצא משני אם כן אתה מוציא לעז על בניו של ראשון כיון דמשני הוא מפקינן לה ומראשון לא מפקינן לה אתי למימר סמוך למיתה גרשה. פירוש. איש פלוני כהן, מעשה בא לפניו שכתב כהן לגרש אשתו ויצא קול בעיר על כך שכתב לה גט. מהו, מי מפקינן לה מיניה משום קלא שלא יהו אומרים גרשה והחזירה ונמצא כהן מחזיר גרושתו. תצא מפני הקול, אבל הדבר צריך בדיקה. קודם שיוציאה ממנו. דאי מגליא וכו', שרגילין בני העיר לקרות נתינה כתיבה אע"ג דלכתיבה נמי לחודה קרו כתיבה מחמרינן למיחש לקלא. כל קלא וכו', לקמן [פ"ח ע"ב] גבי הא דתנן יצא שמה בעיר מקודשת לפלוני הרי זו מקודשת ואסורה להנשא לאחר עד שיתן לה אותו פלוני גט, הני מילי כשיצא הקול קודם שתנשא לאחר, אבל יצא הקול לאחר נשואין לא חיישינן לה, וזו נשואה ועומדת לכהן זה הרי כמה ימים ושנים ומפני שיצא עליה קול גרושין נוציאנה מתחתיו, הא קלא דבתר נשואין הוא. מאי תצא נמי משני, אם מת כהן זה ונשאה כהן אחר תצא שהרי יצא עליה קול גרושה זה כמה שנים. ופרכינן והרי אתה מוציא לעז על בניה בניו של ראשון לומר חללים הם שהרי הוציאה מן השני ובדקו אחר הדברים ונמצאו אמת. אתו למימר סמוך למיתה גרשה הראשון לפיכך חכמים מוציאין אותה מן השני ולא אתי לאחזוקי קלא קמא בהכי הואיל ומראשון אפקוה ואין זה לעז.
מתניתין. המגרש את אשתו ולנה בפונדקי עמו בית שמאי אומרים אין צריכה ממנו גט שני ובית הלל אומרים צריכה ממנו גט שני אימתי בזמן שנתגרשה מן הנשואין ומודים שנתגרשה מן הארוסין שאינה צריכה הימנו גט שני מפני שאין לבו גס בה. פירוש. בגמרא מוקמינן מתניתין בשלא ראוה שנבעלה ובדאיכא עדי ייחוד וליכא עדי ביאה פליגי, דבית שמאי סברי לא אמרינן הן הן עדי ביאה הן הן עדי ייחוד ובית הלל סברי הן הן עידי ביאה הן הן עדי ייחוד, והכי הלכתא וצריכה הימנו גט שני. ואפילו נתן לה כספים אין אומרים זנות הוא באתננה נתן לה. והוא שנתיחד עמה בפני שנים שיהיו ביחד אבל בפני עד אחד שחרית ואחד בין הערביים זה היה מעשה ובא ושאל ר' אלעזר בן תדאי לחכמים ואמרו אין צריכה הימנו גט שני, כך שנויה בתוספתא [פ"ה ה"ד] והכי איתא דינא בגמרא [קידושין ס"ה ע"ב] דהמקדש בעד אחד אין חוששין לקדושין. ומיהו דוקא בשראה הוא את העדים אבל אם ראו אותו שנים מן החלון והם רואין ואין נראין אינה צריכה ממנו גט שני, לפי שאדם יודע שהמקדש בינו לבין עצמו שלא בפני עדים אע"פ ששניהם מודים אינה מקודשת, הילכך כשבעל זה לא לשם קדושין בעל אלא לזנות בעלמא. שאין לבו גס בה, פרווא בלע"ז ולא אמרינן עידי ייחוד הן הן עידי ביאה. ומיהו אם ראוה שנבעלה לא שנא מן הארוסין לא שנא מן הנשואין מימר אמרינן דלשם קדושין בעל, וכדאמרינן בגמרא, ואי בשראוה שנבעלה מה לי מן הארוסין מה לי מן הנשואין. מיהו הדין נותן דפנויה גמורה אפילו ראוה שנבעלה כיון שלא היה מדבר עמה על עסקי קדושיה אין תופסין לה כלל למימר דלשם קדושין בעל אלא לשם זנות, דלא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא באותה שיש שם עסקי קדושין מכבר, וכדאמרינן בעלמא [יבמות צ"ז ע"א], נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו אנוסת בנו ומפותת בנו, וסתמא אמרינן לה בין שהיו שם עדים או לא, וכן כתב הר"ם במז"ל [גירושין פ"י הי"ט] בפירוש, וכתב בשם הגאונים ז"ל שהורו שכל אשה שתבעל בפני עדים צריכא גט חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ודעת הרשב"א ז"ל דאפילו מן הארוסין היכא דגיסי אהדדי צריכה ממנו גט שני והכי אשכחן גבי ההוא [כתובות כ"ח ע"א] ארוס וארוסתו דמחלקינן בכי הא, והכי משמע בירושלמי [פ"ח ה"ט].
<h2>דף פא:</h2>
מתניתין. כנסה בגט קרח תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. גט קרח הכל משלימין עליו דברי בן ננס ר' עקיבא אומר אין משלימין עליו אלא קרובים הראויים להעיד במקום אחר. אי זהו גט קרח כל שקשריו מרובים מעדיו. פירוש. גט קרח, מפרש בסופא דמתניתין שקשריו מרובין מעדיו. בבבא בתרא [ק"ס ע"ב] אמרינן דתקון רבנן גט מקושר משום כהנים קפדניים שהיו כותבין גט פתאם ונותנים לנשותיהם ומתחרטין לאחר זמן ואין יכולין להחזירם ותקנו להם גט מקושר שאינו נוח לכתוב שמא יתפייס וחותמין עליו מבחוץ. כותב שטה או שתים מבפנים וכורכה על החלק ותופר ועד אחד חותם על הכרך מבחוץ וכן עד שלישי, ואם יש קשר כרוך ואין עד חתום מאחריו הוא קרח ופסול, כדמפרש בגמרא גזרה משום כלכם. ומסתמא למנין קשרים היו עדיו מתחלה וחיישינן דילמא אמר להו כולכם חתמו והרי אחד לא חתם. תצא מזה וכו', לית הלכתא הכי דמתניתין ר' מאיר היא אבל לרבנן תצא והולד כשר, כדמשמע לקמן פרק המגרש [פ"ו ע"א]. ובאין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא כדי שלא יוציא לעז על בניה, ומיהו לר' יוחנן משמע לקמן בפרק המגרש [פ"ו ע"ב] דאפילו אין לה בנים לא תצא וקימא לן כוותיה. ולקמן פרק המגרש נאריך בה יותר בס"ד. הכל משלימין עליו, היכא דחזינן בהדיא שריבה הסופר קשרים יותר ממנין עדים שאמר הבעל בפניהם הכל משלימין עליו ואפילו פסולין, דליתה להא השלמה אלא משום חששא בעלמא שמא כשיצא לאחר זמן בבית דין יפסלוהו שיהיו סבורין שהזמין הבעל עדיו למנין קשריו ולא חתמו כלם. אלא קרוב, שהוא ראוי להעיד בעדות אחרת שאין עליו פסול עדות אלא קורבא אבל עבד וגזלן לא, כדאמרינן טעמא בגמרא דבעבד לא משום דאתו למימר שחרורי שחרריה וגזלן נמי אתו למימר תשובה עבד ואתו לאכשורינהו בשטרות דעלמא, אבל קרוב ליכא למימר מידי. ואע"ג דבגט פשוט [ב"ב קס"ב ע"ב] משמע דמלאהו בפסולין כשר שתתקיים העדות בכשרים, ואמרינן שהפסולין למלוי בעלמא אתו. שני התם דבשני עדים סגי הילכך לא אתו להכשיר בשביל כך הפסולין אבל הכא דאצרכו רבנן עדיו בקשריו מימר אמרינן דכשרין נינהו ואתו לקיומי שטרא בעלמא אפומייהו, כן תרץ הרשב"א, וכתב דהלכתא כר' עקיבא.
<h2>דף פב.</h2>
גמרא. כי אתא לקמיה דר' יוחנן אמר ליה צא והשלים עליו עבד מן השוק. פירוש. כי אתא וכו', גט מקושר שלא הזמין לו עדים למנין הקשרים והסופר והעדים בפנינו ועדיין לא מסרו לה. אמר ליה צא, מכאן רצו להכשיר גט פשוט החתום בשני עדים כשרים והוסיף בו הבעל עד שלישי שלא בפני העדים שהרי כאן התירו עם שצריך להשלמה וכל שכן היכא שהחתימות בחנם. ומקצת רבותינו הצרפתים ז"ל אמרו דיש לפסלו משום דכיון שחזר הבעל והחתים בו עד שלישי הרי גלה בדעתו שאינו רוצה שיהא הגט גט אלא אם כן תועיל חתימתו של זה, והיא אינה מועלת לפי שחתם שלא בפני האחרים והוה ליה כאלו בטלו הבעל. והרשב"א ז"ל נסתפק בדין.
המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני ר' אליעזר מתיר וחכמים אוסרים כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם אם כתבו בתוכו אע"פ שחזר ומחקו פסול. פירוש. ואמר לה בשעת מסירה. ובגמרא מפורשת כולה מתניתין. יטלנו הימנה וכו', הכי הלכתא.
גמרא. איבעיא להו האי אלא חוץ הוא או על מנת הוא חוץ הוא ובחוץ הוא דפליגי רבנן עליה דר' אליעזר דהא שייר ליה בגט אבל בעל מנת מודו ליה מידי דהוה אכל תנאי דעלמא או דילמא על מנת הוא ובעל מנת הוא דפליג ר' אליעזר עלייהו דרבנן אבל בחוץ מודה להו דהא שייר ליה בגט. ופשט רבינא דחוץ הוא אבל בעל מנת מודו ליה. פירוש. על מנת הוא, על מנת שלא תנשא לפלוני לעולם. אבל בעל מנת מודו ליה, דבגט לא שייר שהתירה במסירת הגט לכל אדם אלא שהתנה עמה על מנת שלא תנשאי לזה ואין זו אלא כתנאי בעלמא. דהא שייר בגט, כיון דאתני בהדה שלא תנשא לו, דאמר הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני, נמצא שלא התירה גט זה לכל אדם. וכבר פסק רבינו אלפסי ז"ל דבחוץ פליגי, אבל בעל מנת מודו ליה רבנן לר' אליעזר דמתיר. וכן פסק רבינו חננאל ז"ל, וזה לשונו ואסיקנא בחוץ פליגי והלכה כחכמים, אבל בעל מנת תנאה הוי ולכשימות זה שנאסרה עליו הרי היא מותרת לכל אדם שהרי נתקיים התנאי.
<h2>דף פג:</h2>
אמר רבא הרי זה גיטיך על מנת שלא תשתי יין כל ימי חיי וחייכי אין זה כריתות כל ימי חיי פלוני הרי זה כריתות. מאי שנא חיי פלוני מיית ומקיימא ליה לתנאיה כל ימי חיי נמי אפשר דמיית ומקיימה ליה לתנאיה אלא הכי קאמר כל ימי חייכי אין זה כריתות כל ימי חיי וחיי פלוני הרי זה כריתות. פירוש. אין זה כריתות, שאין מפרידן אלא המיתה דעד יום המיתה קשורה בו. כל ימי חיי וחיי פלוני הרי זה כריתות, מיד והיא תקיים התנאי. ואע"פ שלכאורה היה נראה דכיון דכל ימי חייו אגידא ביה אין זה כריתות, כמו בכל ימי חייכי, אפילו הכי סובר התלמוד דכיון דאפשר לה לקיים תנאו הרי זה כריתות. וכן אע"פ שהוא ילד והיא זקנה וכן אפילו היא זקנה ואמר לה על מנת שלא תשתי יין מכאן ועד חמשים הרי כריתות דכיון דאפשר שתחיה היא יותר מכאן כריתות קרינן ביה. ובגמרא אמרינן עוד על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות משום דלעולם היא אסורה מחמתיה שלא תלך לבית אביה. והקשו ז"ל דהא מכרו האב או שמת הרי זה מותרת לילך שם, וכדאיתא בנדרים [מ"ו ע"א], קונם לביתך איני נכנס מת או שמכרו הרי זה מותר. והר"ם במז"ל [גירושין פ"ח הי"א] כתב דכיון שאינה מותרת בו כל זמן שהוא של אביה אין זה כריתות, דמה שנאסר לה לא הותר לה דאם מכרו האב או שמת אע"פ שהיא מותרת אין זה בית אביה שנאסר בו, ואנן כל שלא הותרה במה שנאסרה לא קרינן בה כריתות. ודכוותה אמר לה על מנת שלא תשתי יין זה לעולם, ונשפך היין אין זה כריתות, משום דלא הותרה במה שנאסרה וכן על מנת שלא תנשאי לפלוני שלא הותרה בו לעולם. והקשה עליו הרשב"א ז"ל דבתוספתא [פ"ה הי"ג] קתני, על מנת שלא תעלי באילן זה ועל מנת שלא תעלי בכותל זה וקצץ האילן ונסתר הכותל הרי זה גט. וזה הפך מה שכתב הרב ז"ל, לכן כתב ז"ל דמסתברא דלישנא לאו דוקא, ועל מנת שלא תלכי לבית זה של אבא קאמר דלעולם אסורה בו, וכדתנן התם [נדרים שם], לבית זה איני נכנס מכרו או שמת הרי זה אסור. ותרי גוני תנאין קתני, תנאי בדבר סתם, כגון שלא תשתי יין ותנאי בדבר זה, כגון שלא תלכי לבית זה. ומשום הכי נסיב זה בבית ולא נסיב ליה ביין דפתח ביה, לומר דבדבר זה דוקא דבר שאינו עתיד לישרף וליאבד הוא דאמרינן דאין זה כריתות. דאע"ג דאפשר דנפל הבית או נשרף דהוה ליה כריתות, מכל מקום כיון שעכשו בשעת תנאו אינו מצוי לינפל ולהשרף, לא קרינן ביה כריתות. ואפילו נפל אינה מגורשת דלא דמי למיתה, דמיתה שכיחא, וכיון שכן אע"פ שאמר לה כל ימי חיי פלוני הרי זו מגורשת, וכן נמי ביין זה כיון שהוא מצוי ליאבד הרי זו מגורשת. והיינו נמי דבתוספתא לא קתני על מנת שלא תכנסי לבית זה נפל הבית הרי זו מגורשת, אבל כותל כיון שהוא מצוי ליפול ואילן ליקצץ קתני שאם נפל או נקצץ הרי זה גט.
<h2>דף פד.</h2>
תנו רבנן הרי זה גיטיך על מנת שתנשאי לפלוני הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא. מאי קאמר אמר רבא הכי קאמר הרי זו לא תנשא לא לו ולא לאחר לו שמא יאמרו נשותיהן נותנין במתנה לאחר לא תנשא דבעיא קיומי לתנאיה ואם נשאת לו לא תצא הא לאחר תצא. פירוש. מאי קאמר, הא לא תנשא דקאמר למאן קאמר לאותו פלוני או לכל אדם. לא תנשא לו שמא יאמרו נשותיהן וכו', ואין לעז גדול מזה. ואם נשאת לו לא תצא, שאין כאן אסור אלא חשש לעז בעלמא. וכתב הר"ם במז"ל [גירושין פ"ח הי"ג], ואם נשאת לאחר קודם שתנשא לו בטל הגט ותנשא לו ותצא והולד ממזר וצריכה גט משני. ואינו מחוור למה הגט בטל, דהא אפשר שיגרש זה וישא אותה בעל התנאי, וזו מן ההשגות שהשיג עליו הראב"ד ז"ל. ותדע לך דהא לא קשיא לן אלא לכתחלה אמאי תנשא לאחר כיון דאין בידה לאגרושי ולקיומי תנאה, אבל קיימתו מקויים ומגורשת למפרע ובניה מראשון כשרים. ואם נתאלמנה או נתגרשה מן השני הזה שהוא בעל התנאי אסורה לחזור לזה שנשאה ראשון משום מחזיר גרושתו מן הנשואין. ומסתברא בעל מנת שתתני לי מאתים זוז דאמרינן [ע"ד ע"א] ולאחר לא תנשא עד שתתן, אם עברה ונשאת קודם שתתן לא תצא, דכיון דאפשר דמקיימה תנאה תותי גברא אמאי תפוק, דהא דאמרינן הכא תצא משום דאי אפשר לה לקיומי לתנאה להנשא לבעל התנאי אם לא יוציא, אבל בעל מנת שתתני לי מאתים זוז יכולה לקיים תנאה בהתר, והילכך לא תצא ואפשר דאסורה בביאה מדרבנן עד שתתן דהא מעקרא גזרינן בה שמא לא תתן, והשתא נמי אע"פ שאין מחמירין עליה להוציאה אין מקילין בה להתירא עד שיתקיים התנאי, הרשב"א ז"ל.
תנו רבנן הרי זה גיטיך על מנת שתעלי לרקיע [על מנת ש]תרדי לתהום על מנת שתבלעי קנה בן מאה אמה על מנת שתפרחי באויר על מנת שתעברי הים הגדול ברגליך אינו גט. ר' יהודה בן בתירא [תימא] אומר כזה גט. כלל אמר ר' יהודה בן תימא כל שאי אפשר לקיימו בסופו והתנה עליו מתחלתו אינו אלא כמפליגה בדברים וכשר. אמר רב נחמן אמר רב הלכה כר' יהודה בן תימא אמר רב נחמן בר יצחק מתניתין נמי דיקא דקתני כל (שאי) אפשר לו לקיומו בסופו והתנה עליו מתחלתו תנאו קיים הא אי אפשר תנאו בטל. פירוש. מפליגה, דוחה אותה לצעורה בדברי הבאי. מתניתין דיקא, בבבא מציעא בהשוכר את הפועלים [צ"ד ע"א].
<h2>דף פד:</h2>
פיסקא. ואם כתבו בתוכו, אמר רב ספרא כתבו בתוכו תנן פשיטא כתבו בתוכו תנן מהו דתימא הני מילי לאחר התורף אבל לפני התורף אפילו על פה נמי פסול קמ"ל ורבא אמר לא שנו אלא לאחר התורף אבל לפני התורף אפילו על פה נמי פסול ואזדא רבא לטעמיה דאמר להו רבא להנהו דכתבו גיטי שתקו שתוקי לבעל עד דכתביתו ליה לתורפיה בגיטא והלכתא כרבא. פירוש. כתבו בתוכו, דוקא כתבו בתוכו הוא דלית ליה תקנתא אבל לא כתבו בתוכו אפילו אמר לעדים ולסופר ועל מנת כן, אינו נפסל בכך, ובלבד שיאמר לה בשעת מסירה הרי את מותרת לכל אדם. וטעמא דבכתבו בתוכו אע"פ שחזר ומחקו פסול, משום דמשעת כתיבתו נפסל הגט והוה לה כמי שנכתב שלא לשמה. מכאן דקדקו בתוספות שיכולין לעשות קיום מחקין בגט, דהא בשאר תנאים דלאו בחוץ משרא שרי ואעפ"כ הזהירו שלא לעשות כן משום חשש שטה אחרונה דשמא אין למדין משטה אחרונה אע"פ שכתב שריר וקיים. בתשובה לרבינו נסים ז"ל, אי איכא בגט זכירת זמן שני פעמים או טעות ונקד אחד מהם או שעבר עליו קולמוס ונמחק וכן אם טעה באותיות, אין לחוש בכך אלא במקומות ידועים, כגון שם האשה רחל וכתב רחל ושרה ונקד על שרה ולא כתב וכל שום שיש לה בגט, ודאי חיישינן שמא שני שמות יש לה ויש לבעל לערער בדבר זה. וכן אם כתוב בגט תנאי על מנת כך וכך ונקד עליו סתם. וכן תיבות שיש בהם איסור כגון ודין ודן ונקד על ודין וכן כולם, יש לחוש שיבוא הבעל ויערער ויש לחוש לערעורו ודוקא שלא כתב בקיומו לבסוף אבל כתב בקיומו לבסוף לאו כל כמיניה. ורבנו סעדיה והגאונים ז"ל אמרי מחק שמו ושמה פסול אע"פ שהוא מקויים ושאר מחקים אם נתקיים כשר דיעבד אבל לכתחלה לא. והרב בעל העטור ז"ל כתב אפילו בשמו ושמה כשר לכתחלה. תוספתא [פ"ז ה"ז] גט שיש בו מחק או תלוי מגופו פסול שלא מגופו כשר אם החזירו למטה אפילו מגופו כשר. ואיתא נמי בירושלמי [פ"ט ה"ז], הרשב"א ז"ל. הני מילי, דבעינן כתבו בתוכו ולא מפסיל במאי דאמר לסהדי על מנת כן, היכא דאמר לאחר כתיבת התורף על מנת שלא תנשאי לפלוני, דכיון דנכתב עיקר הגט קודם הזכרת תנאי לא מפסיל אי לא כתבו בתוכו בהדיא. אפילו על פה, שהרי עיקר הגט על מנת כן נכתב. קמ"ל, רב ספרא דדוקא בתוכו אמרינן. וטעמא דמילתא משום שאין העדים והסופר כותבין אלא מה שירצה הבעל לעשות בו לבסוף. ומיהו כתבו בתוכו אפילו אחר התורף פסול, דגזרינן לאחר התורף אטו לפני התורף. ותדע דהא כתבו סתם שנינו, באי זה מקום שכתבו. ולפני התורף דפסל רבא אפילו על פה היינו דגזר בחוץ על פה אטו כתיבה כיון דליכא אלא חדא גזירה על פה אטו כתב. אבל שאר תנאים דאפילו לפני התורף לא פסלי מדינא, על פה לא פסלי כלל, דאטו חוץ דבכתב לא גזרינן דתרתי לא גזרינן, שאר תנאין אטו חוץ ועל פה אטו כתב. וכי אמר להו רבא שתקוה שתוקי לבעל כדי שלא יזכור חוץ קאמר, וכן דעת הרב הגדול בעל העטור ז"ל וכן כתב הרמב"ן ז"ל. ונראה דדעת הרשב"א ז"ל נוטה לזה. וכן שאר תנאים לאחר התורף לא פסלי כלל אפילו כתבו בתורף, דתרתי לא גזרינן, על מנת אטו חוץ וחוץ דלאחר אטו דלפני. ומיהו רש"י ז"ל סובר דלפני התורף גזרינן שאר תנאים אטו חוץ ואפילו על פה שפירש ז"ל שתקוה שתוקי נזפו בו שלא יזכור שום תנאי.
תנו רבנן כל התנאים פוסלין בגט דברי רבי וחכמים אומרים כל הפוסל על פה פוסל בכתב וכל שאינו פוסל על פה אינו פוסל בכתב חוץ שפוסל על פה פוסל בכתב על מנת שאינו פוסל על פה אינו פוסל בכתב, אמר רבא מחלוקת לאחר התורף דרבי סבר גזרינן לאחר התורף אטו לפני התורף ורבנן סברי לא גזרינן אבל לפני התורף דברי הכל פסול ומתניתין דקתני כתבו לתוכו ואוקימנא בחוץ אבל על מנת לא פסיל לאחר התורף ורבנן היא. פירוש. חוץ שפוסל על פה, דהוי שיורא בגט פוסל בכתב אפילו לאחר התורף כאוקמתא דרבא, דהא לפני התורף פוסל אפילו על פה ואע"פ שחזר ובטלו ואחר כך נתנו לה בלא שום תנאי, הילכך לאחר התורף פוסל בכתב אע"פ שחזר ומחקו, גזרה אטו לפני התורף. אבל לאחר התורף על פה אינו פוסל אם חזר ובטלו ונתנו לה בלא שום תנאי, דעל פה דלאחר התורף לא גזרינן אטו לפני ועל פה אטו כתב, דהוי גזירה לגזירה. על מנת לפני התורף פוסל כחוץ וכדאמר רבא דלפני התורף דברי הכל פסול גזרה על מנת אטו חוץ, אם הוא בכתב ליכא פלוגתא דפסול הוא, אבל על פה רש"י ז"ל ובעלי התוספות סברי דפסול, דליכא אלא חדא גזירה על מנת אטו חוץ דחוץ מדינא פסול. וכן פרש"י ז"ל עלה דהא דאמר להו רבא לספרי שתקוה שתוקי לבעל שלא יזכיר שום תנאי. וכן כתב הר"ם במז"ל [גירושין פ"ח ה"ד], אם התנה על פה קודם כתיבת התורף הרי זו ספק גירושין. אבל הראב"ד והרז"ה והרמב"ן ז"ל דחוץ בעל פה אפילו לפני התורף אינו פוסל מדינא, אלא גזרה על פה אטו בכתב, הלכך הוה ליה על מנת גזרה לגזרה. וחוץ או על מנת שאמרנו שפוסלין בגט דוקא קאמר, בשאמר חוץ מן הכשרים לה או שיש להן קדושין בה, אבל חוץ מאבא ואביך וכל מי שאין לה עליהן קדושין אינו שיור ואע"פ שלא מחקו. וכן אם התנה בין בכתב בין בעל פה ואפילו לפני התורף תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו אינו פוסל דתנאי זה כמי שאינו לפי שאינו אלא כמפליגה בדברים, וכדתניא בתוספתא על מנת שתעלי לרקיע וכו' כלל אמר ר' יהודה בן תימא וכו' שאינו אלא כמפליגה בדברים, ואפילו לפני התורף ואפילו בכתב כשר דלאו תנאי הוא כלל וליכא למגזר אטו חוץ, הרשב"א ז"ל.
<h2>דף פה.</h2>
מתניתין. הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ולאביך לאחי ולאחיך לעבד ולנכרי ולכל מי שאין עליו קדושין כשר. הרי את מותרת לכל אדם אלא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין וכל מי שיש לו עליו קדושין אפילו בעברה פסול. פירוש. אלא לאבא ולאביך, לאו שיורא הוא דבלאו איסור אישות נמי לא תפסי בהו קדושי. אלמנה לכהן גדול, כיון דקדושין תופסין בחייבי לאוין, כדאמרינן בפרק (בתרא) [קמא] דקדושין [י"ח ע"ב], ולהאי לא תפסי בה קדושי משום אסור אשות שבה אשתכח דשייר בגיטא. נתינה מן הגבעונים שהיו מז' אומות ואיכא לאו דלא תתחתן בם. מצרי' ואדומים בתוך ג' דורות שהן באסור עשה. ולכל מי שיש לה עליו קדושין, אם היתה פנויה ואפילו בעבירה דאסור לאו פסול דהוי שיור. וכללא דרישא נמי, ולכל מי שאין עליו קדושין. בגמרא מייתינן הרבה, כגון חוץ מקטן, חוץ מן הנולדים וכן הרבה צדדים ועלו בתיקו, וכבר קימא לן כל תיקו לאסורא לחומרא.
מתניתין. גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ר' יהודה אומר ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין למהך להתנסבא לכל מאן דתצביין דתהויין. גופו של גט שחרור הרי את בן חורין הרי את לעצמך. פירוש. גופו של גט, עקר של כתב הגט כך יכתבו הרי את וכו'. ר' יהודה וכו', וזה הספר אשר יהיה לך מאתי. ספר תרוכין ואגרת שבוקין, שצריך להוכיח מתוכו שעל ידי ספר זה הוא מגרשה.
טופס הגט שכתב רבינו אלפסי ז"ל בהלכותיו. בכך וכך לירח פלוני שנת כך כך לבריאת העולם במנינא דרגילנא למימנא ביה במתא פלוני איך אנא פלוני בר פלוני וכל שום אחרן דאית לי דממתא פלוני צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא ופטרית ושבקית יתיכי ליכי אנת פלונית בת פלונית וכל שום אחרן דאית ליכי דממתא פלוני דהוית אננתי מן קדמת דנא וכדו תרוכית יתיכי ליכי אנת פלוני בת פלוני וכל שום אחרן דאית ליכי דממתא פלוני דיתהוייין רשאה ושלטאה בנפשייכי למהך להתנסבא לכל גבר דיתצבייין ואינש לא ימחה בידיכי מן יומא דנן ולעלם והרי את מותרת לכל אדם ודן די יהוי ליכי מינאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין כדת משה וישראל. ראובן בן יעקב עד אליעזר בן גלעד עד. וזהו טופס הגט שכתב רש"י ז"ל. פטרית יתיכי ליכי אנת פלונית בת פלוני דהוית אנתתי מקדמת דנא וכדו פטרית ותרוכית יתיכי דתהוייין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך להתנסבא לכל מאן דתצבייין ואינש לא ימחה בידיכי מן יומא דנן ולעלם ודן דיהוי ליכי גט פטורין וספר תרוכין ואגרת שבוקין כדת משה וישראל. מי בעינן ודין, כלומר, הלכה כר' יהודה או הלכה כרבנן. ולא אפשיטא, ומכל מקום קימא לן בהא כר' יהודה ובעינן ודן, דקי"ל בקדושין [ה' ע"ב] ובנדרים [ה' ע"ב] דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים, ואי לא כתב ודן ידים שאין מוכיחות הן, משום דלא מוכח דבגט זה מגרש לה אלא כיון דלא כתב לה ודן אמרינן בדבור מגרש לה ושטרא ראיה בעלמא הוא. ולטעמיך כלהו וכו', כל שאר דברים הנכתבים בגט כגון דתהוייין וכו' כלום הזכירם רבא בתקנה זו, אלא אע"ג דלא אדכרינהו רבא בעינן דנכתבינהו, הכא נמי ודן בעינן. ומיהו לא הוצרך לתקן רבא אלא אלו כדמפרש ואזיל מן יומא וכו'. ויש מפרשים כלהו וכו' דהא איכא הרי את מותרת לכל אדם דצריך לכולי עלמא. והיכא דכתב למהך להתנסבא אי צריך למיכתב נמי והרי את מותרת לכל אדם, בהא מילתא אפליגי רבואתא ז"ל. איכא מאן דמצריך כי היכי דלישריא לאחרים בדרך זנות לפי דלהתנסבא לא משמע אלא דרך נשואין אבל בזנות תתסר, וחוץ מזנותיך בעיא ולא אפשיטא והוה ליה גט פסול. ואיכא מאן דאמר דמסתמא כי שרי לה בין לנשואין בין לזנות שרי לה, ולא אמרו חוץ מזנותיך פסול אלא במשייר בפירוש חוץ מזנותיך. והביאו ראיה מדתנן ביבמות פרק האשה רבה [צ"ב ע"א], הורוה לינשא והלכה וקלקלה חייבת שלא התירוה [אלא] לינשא ואמרינן עלה מאי קלקלה אלמנה לכהן גדול והם לא התירוה אלא בנשואי התר אבל לא בנשואי אסור, אבל זנתה בכלל התר נשואין הוא ואלו התם דב"ד שרו לה מסתמא בי דינא לא רמו אנפשייהו נשואי אסור אלא פנויה גמורה כדברי העד משוו לה, אבל בעל מהכל מסלק רשותו ממנה ומתירה כאלו לא נתקדשה והיא תחוש לעצמה. ועוד ראיה דאינו צריך הרי את מותרת לכל אדם, דהא כתיב ביה ודן די יהוי ליכי גט פטורין וספר תרוכין וכו', והוה כמאן דאמר הרי את מגורשת וגרסינן בקדושין [ה' ע"ב], הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם הרי זו מגורשת. ובסדור הגט של רש"י ז"ל אינו כלל. והרמב"ן ז"ל מן המחמירין עד שכתב, קרוב אני לומר שאם נשאת תצא שזהו גופו של גט. והר"ם במז"ל [גירושין פ"ד הי"ב] כתבו בנוסח הגט שלו. ובודאי כך היו רגילין לכתוב בגיטין וכדאמרינן בפרק כל הגט [כ"ו ע"א], וצריך להניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם. ואמרינן לקמן בפרקין [פ"ח ע"א] כגון דכתב הרי את מלמטה ומותרת למעלה. מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי דאמר אין צריך לכתוב מהיום בגט דשכיב מרע דזמנו של שטר מוכיח עליו ולא הוי גט לאחר מיתה, לכך תקן רבא בכל הגיטין להיות הסופר רגיל בו. ואע"ג דקימא לן כר' יוסי בעינן לאפוקי נפשין מפלוגתא שיצא הדבר בהתר ולא יצא שם פסול במשפחות האדמה. ולעולם לאפוקי וכו', ופשטין ליה לעיל [פ"ג ע"ב] כיון דפסקה פסקה, אפילו הכי תקון דלא נעביד הכי שלא להוציא לעז על הגט, אבל אם נשאת לא תצא וכדאמרן לעיל.
<h2>דף פה:</h2>
גמרא. אמר לאשה הרי את לעצמך מהו לגמרי קאמר או למלאכה קאמר. ופשט רבינא דמגורשת מקל וחומר דעבד דגופו קנוי קני גופיה בהכי, אשה שאין קנוי לבעלה לא כל שכן. וכן פסק ר"ח ז"ל, וכתב הרשב"א ז"ל דכן הלכתא.
גמרא. אמר אביי האי מאן דכתיב גיטא לא ליכתוב ודין ביו"ד דמשמע ודין אלא ודן ולא ליכתוב איגרת דמשמע איגרא אלא אגרת ולא לכתוב לימהך אלא למהך. ולא לכתוב תהויין ותצביין אלא תלתא תלתא יודין דמשמע תהויין ותצביין. ולורכה דוא"ו דתרוכין ושבוקין דמשמע תריכין ושביקין. ולורכיה לוא"ו דוכדו דמשמע וכדי. ולא לכתוב למחך דמשמע דחוכא אלא למהך. ולא לכתוב לאתנסבא דמשמע לא תנסבא אלא להתנסבא. איבעיא להו בעינן ודין או לא בעינן ודין תא שמע דאתקין רב בגיטין איך פלניא בר פלניא פטר ותריך ית פלוניתא אנתתיה דהות אננתיה מן קדמת דנא מן יומא דנן ולעלם ואלו ודן לא קאמר. ולטעמיך כולהו מי קאמר אלא בעינן הכא נמי בעינן. מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ולעלם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן היום אין את אשתי ולמחר את אשתי. פירוש. לא ליכתוב וכו', דמשמע ודין, כלומר אם דין הוא שאגרשיך ואם אינו דין איני מגרשיך. איגרת ביו"ד דמשמע איגרא לשון גג, כך פירש"י ז"ל. אבל הר"ם במז"ל [גירושין פ"ד הי"ג] פרש משום דנראה כשתי תיבות אי גרת, כלומר, אם זנת ואם לא זנת איני מגרשיך. ולא לכתוב לימהך כלומר לי תהיה מספר הזה ואילך. ג' יודין, רצופין תהוייין, דאי לא משמע דאנשים בעלמא קאי דתהויין ותצביין. וכתב הר"ם במז"ל [שם הי"ד] שאם כתב איגרת ודין ביו"ד או שלא כתב תלתא יודין בתצבייין ותהוייין הרי זה גט פסול. ובספר העטור כתב משמא דרבואתא ז"ל דכל הני דקדוקי דאביי היינו היכא דכתב ליה בעל גופיה, אי נמי דכתב ליה סופר מפומיה ובתר הכי אתא בעל ומערער ואמר אנא הוא דפסילנא ליה בהני דקדוקי ולקלקולא אכונית, אבל אי אמר הבעל לסופר ולעדים לכתוב את הגט סתם וטעו הסופר והעדים באחת מן אלו האותיות והבעל אינו מערער, הגט כשר ותנשא בו. ואם העדים מצויים יעידו בפני בית דין שטעות סופר היה. וכן כתב רבנו האיי גאון ז"ל אי יהיב בעל רשותא למכתב גט שלם וטעו בהני כלהו או במקצתהון אי איתיה לספרא מתקין ליה ואי לא ומנסבא בהאי גיטא לא מפקינן ליה. ודאי אי אתיא לאנסובי ואתי בעל ומערער ואמר הא דכתיב ודין דינא הוא דאמרי וכן למחך חוכא ולכך אכונית לא מנסבינן לה, אבל אי אנסבא לא מפקינן לה, דהא ליתא לר' מאיר דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים יוציא והולד ממזר, ואי בהא ליתא לר' מאיר כל שכן לענין טעות סופר. ורבינו נסים ז"ל השיב כן בקבלה מפי הגאונים ז"ל, היכא שכתב הגט הבעל בעצמו אם נשאת וערער תצא. ואם האשה טוענת טעות סופר היה עליה להביא ראיה, אבל אם [אין] שם ערעור הבעל ויש בו טעות מתחת ידי סופר וצוה לכתוב גט סתם, כיון דמדעת שלמה רצה לגרש אינה צריכה גט שני. וכל טעות שבא מתחת ידי סופר אין ערעור הבעל כלום, וכן דעת הגאונים ז"ל. וכתב בעל העטור ז"ל, דאי כתיב ביה דתהוי את רשאה למהך לכל גבר דתצביין טפי עדיף מלישנא דתהוייין. ולורכיה לוא"ו דתרוכין, ויאריך הוא"ו דאי מחזי יו"ד משמע תריכון גרושות דעלמא ושביקין, אגרת נשים עזובות דעלמא הוא ולא שלה. וכן הוא"ו אחרונה דוכדו יאריך שלא יראה יו"ד דהוה משמע וכדי, כלומר, בלא ספר כמו כדי נסבה, כלומר, בלא כלום. ופרשו בתוספות דלאו לאורוכי משאר ואוי"ן קאמרינן דהא אמרן טעמא שלא יראו יודי"ן ויערער הבעל והעולם רגילין להאריכן ממש, ונכון הדבר לעשות כן כדי שיזכרו ולא יבואו לידי קצור. ולא לכתוב למחך, אלא צריך שיבדיל רגלו של ה"א שיהא אויר בין רגלו לגגו דאי לא משמע למחך כלומר לצחק כחוכא מצחק אני בך. ולא לכתוב לאתנסבא באלף, אלא להתנסבא בה"א דשמא ירחיק לא מן יתנסבא דמשמע לא יתנסבא, לא תנשא.
<h2>דף פו.</h2>
פיסקא. גופו של גט שחרור, התקין רב בשטר זביני דעבדי עבדא דנן מוצדק לעבדות ופטיר ועטיר מן חרורי ומן עלולי ומן ערורי מלכא ומלכתא ורשום דאינש לית עליה ומנוקה מכל מום ושחין דנפיק ביה עד טצהר חדת ועתיק. פירוש. מוצדק, דינו ופסוק לעבדות שאין שם ערעור במכירה זו. ופטיר, ופרוש ומופלג מכל חרות כמו הנפטר מרבו. ועטיר, כמו עיטרא שטר חלוקה. תרגום רק הבמות לא סרו, לחוד רמתא לא עטרו. ומן ערורי מלכא ומלכתא, ומערער המלך והמלכה שלא חטא להיות מוכתב למלכות ליהרג שאם היה מוכתב למלכות מקחו בטל, כדאמרינן בבבא מציעא בהשוכר [פ' ע"א]. ורשום דאיניש, רושם סימן שעושים על עבדים כדאמרינן במסכת שבת [נ"ח ע"א]. לא אית עליה, מאדם אחר חוץ מן המוכר הזה. ומנוקה מכל מום ומכל שחין דנפיק ביה עד טצהר, מכל שחין שיצא בפניו עד שתי שנים. והא דאמרינן [כתובות נ"ז ע"ב] סמפון בעבדים ליכא, היינו היכא דזבין סתם אבל היכא דאתני מקחו בטל, הילכך זה עכשו אין בו שחין ודרך שחין יש שהולך לו ועומד עד שתי שנים, לפיכך מתנה עמו שאם יצא לו שחין שיהא מקחו בטל לפי שכבר היה בו מום זה ולא ראהו. ובתוספות אמרו דאף בלא תנאי מקחו בטל, דאין לך מקחו בטל ממנוול ומוכה שחין דלא חזי למקם קמיה כיון דליכא למימר סבר וקבל כגון הכא דלא חזי ליה שאין השחין עליו עכשו ועתיד לבא כמשפטו, אלא הכא אתקין רב יהודה לשופרא דשטרא, וכדאמרינן בפרק המוכר את הבית [ב"ב ס"ט ע"ב], צריך למכתב קני לך דקלין ותאלין. ואע"ג דאם לא כתב ליה קני אפילו הכי שופרא דשטרא הוא, אי נמי כדי שלא ירגילו עצמם להטעות זה את זה דלאו כולי עלמא דינא גמירי.
מתניתין. ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד הרי אלו ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר ר' אליעזר אומר אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם. פירוש. ואם נשאת הולד כשר, האי תנא לאו כר' מאיר סבירא ליה דאמר עידי חתימה כרתי דלר' מאיר הולד ממזר. ולמאן דמוקי ליה כר' מאיר איכא למימר דכתב ידו כמאה עדים דמו ולאו כר' אלעזר סבירא ליה דאמר עדי מסירה כרתי דהא פליג ר' אלעזר בסופא. ומיהו כיון דכתב ידו הוא וכתב ונתן קרינא ביה ואע"ג דליכא עדי מסירה כשר מדאורייתא, אלא דרבנן פסלינהו דילמא אתי לאכשורי בכתב סופר ובלא עד, הילכך לא תנשא ואם נשאת הולד כשר. ודוקא כתב ידו אבל כתב סופר ואין שם עדים הולד ממזר. זמן, תקנת רבנן הוא משום בת אחותו, כדאיתא פרק שני [י"ז ע"א], הילכך הולד כשר. אלא עד אחד, בגמרא פליגי בה, איכא למאן דאמר אכתב ידו קאי ואפילו הכי אשמעינן לכתחלה לא תנשא, ורישא אשמעינן דאפילו אין בו עד אם נשאת הולד כשר. ואיכא למאן דאמר אכתב סופר קאי ואפילו הכי ולד כשר דסופר הוי במקום עד שני. ר' אלעזר אומר וכו', ואינו כתב ידו אלא שנתנו לה בפני עדים כשר לינשא לכתחלה. אלא תקון העולם, שמא ימותו עדי מסירה ויבא הבעל ויערער לומר לא גרשתיה.
גמרא. ותו ליכא והא איכא גט ישן התם לא תצא הכא תצא הא ניחא למאן דאמר הכא תצא אלא למאן דאמר הכא לא תצא מאי איכא למימר התם תנשא לכתחלה הכא דיעבד. כתב בכתב ידו, אמר רב כתב ידו שנינו אהייא אילימא ארישא פשיטא כתב ידו קתני ואלא אמציעתא הרי יש עליו עדים אלא אסופא יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד וקתני שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר דוקא כתב ידו ועד אבל כתב סופר ועד אין הולד כשר וכי קתני כתב סופר ועד כשר התם סופר עד הוא אבל כתב סופר לא מהני וכן אמר ר' יוחנן כתב ידו שנינו, וכן הלכתא. פירוש. ותו ליכא, גיטין פסולין לכתחלה והולד כשר. תנשא לכתחלה אם נתגרשה, וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל בסמוך דבגט ישן תנשא לכתחלה. וכן אמר ר' יוחנן דדוקא כתב ידו שנינו אבל כתב סופר ולא חתם ועד אחד הולד ממזר.
<h2>דף פו:</h2>
פיסקא. ואם נשאת וכו', זמנין אמר רב תצא וזמנין אמר רב לא תצא יש לה בנים לא תצא אין לה בנים תצא אמר רבה לעולם לא תצא וכן אמר ר' יוחנן לעולם לא תצא, וכן הלכתא. פירוש. יש לה בנים, מן השני קודם שנודע לנו שבגט זה נשאה לא תצא שלא להוציא לעז ממזרות על בניה. לעולם לא תצא, ואפילו אין לה בנים. כתב הרשב"א ז"ל בשם רבינו האיי גאון ז"ל שכתב בתשובה דבכלהו גיטין דפסולין משום תקנתא דרבנן וגזרה דידהו כך דינם, וכן כתב הר"ם במז"ל [גירושין פ"י ה"ב] כדבריו. ובתשובה לרבינו אלפסי ז"ל דאיכא מינייהו ממזרים ואיכא מינייהו ספק ממזרים בהני דתני בהו פסול בר מהני דתנינן גבי ג' גיטין פסולין והולד כשר. ובנמקי הרמב"ן ז"ל כתב על תשובה זו, אין דברי תשובה זו מכוונין ושמא סופרים שבשוה ולא אמר רבינו כן אלא כגון אותו שבריש פרק קמא שיש לחוש לזיוף ולא נתקיים אבל שאר הפסולים משום גזרת חכמים דמו להני דאמרי הולד כשר.
פיסקא. ר' אליעזר אומר, אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' אלעזר בגיטין אבל לא בשטרות ושמואל אמר אף בשטרות וכן אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כר' אלעזר בגיטין, והלכתא כר' אלעזר בגיטין. פירוש. הלכה כר' אלעזר בגיטין דעדי מסירה כרתי ואפילו פסולא דרבנן ליכא, אבל לא בשטרות דכתיב בהו וכתוב בספר וחתום בירמיה בספר המקנה. כתב רבינו אלפסי ז"ל דכי אמר ר' אלעזר עדי מסירה כרתי אף עדי מסירה קאמר והוא הדין לעדי חתימה. והביא ראיה מדקתני שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם, כלומר, דזמנין דמיתי עדי מסירה ומכשרינן ליה בעידי חתימה. ועוד מדפסל רב כתב סופר ועד על כרחך בלא עידי מסירה קאמר דהא רב הוא דפסק כר' אלעזר בגיטין, ואם כן מי גרע משום דאית בה עד אחד אלא ודאי בשאין בו עידי מסירה קאמר וטעמא דעד אחד הא שנים כשר. ומיהו לכתחילה עדי מסירה בעינן, וכולה מילתא כדכתב בהלכות. והרב ר' אפרים ז"ל תלמידו השיב אם כן אף עדי מסירה כרתי הוה ליה למימר, אלא דלעולם לא סגיא ליה לר' אלעזר בלא עדי מסירה. ומפני תקון העולם דקתני דאי מיתי להו סהדי מקימינן ליה בעדי חתימה ונפק ליה ממזוייף, מימר אמרינן כיון דמעקרא עדי מסירה צריך, ודאי בעדי מסירה אתיהיב ליה וזהו תקון העולם דאי ליכא עדי חתימה חיישינן דילמא איהי זייפתיה. וכן דחה הראב"ד ז"ל ראיה זו כדברי הר' אפרים ז"ל. וכן רבותינו הצרפתים ז"ל יש להם כסברא זו. ועוד הביאו ראיות. וכן הר"ז הלוי ז"ל סובר כן והביא עוד ראיה. והרמב"ן ז"ל השיב עליהם להעמיד דברי רבנו אלפסי ז"ל. והלכתא כר' אלעזר בגיטין, כתבו רבותינו בעלי התוספות ז"ל דהלכה כר' אלעזר בין בגיטין בין בשטרות, והביאו ראיה מההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי דאמרינן בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ח ע"ב] דאתא לקמיה דרב יוסף ואמר זיל מסריה ניהליה בעדי מסירה ואתקיף עליה אביי והאמר ר' אבא מודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול ואמר ליה זיל לא שבקוה לי, דאלמא רב יוסף ואביי תרוייהו כר' אלעזר סבירא להו אף בשטרות. ועוד הביאו ראיה מדרבא [י"א ע"א] דהוי מגבי בשטרא פרסאה דמסריה באפיה סהדי ישראל. ורבינו אלפסי ז"ל כתב כאן, והלכתא כר' אלעזר בגיטין ומשמע דבגיטין ולא בשטרות קאמר כמסקנא דשמעתין. וההיא דפרק זה בורר לא קשיא ליה דרב יוסף בלחוד הוא דסבר הכי ואביי אפילו לדבריו הוא דקאמר. ואחרים הביאו ראיות אחרות לסיועי לסברת בעלי התוספות ז"ל, והרמב"ן ז"ל מתרץ אותן להעמיד דברי הריא"ף ז"ל.
מתניתין. שנים ששלחו שני גיטין ושמותיהם שוין ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו לפיכך אם אבד אחד מהם הרי השני בטל. חמשה שכתבו כלל בתוך הגט איש פלוני מגרש פלונית ואיש פלוני מגרש פלונית והעדים מלמטה כולן כשרין וינתן לכל אחת ואחת. היה כותב טופס לכל אחת ואחת והעדים מלמטה את שהעדים נקראין עמו כשר. פירוש. השני בטל, דלא ידעינן דמאן נינהו. טופס לכל אחת, בגמ' מפרש לה. נקראין עמו, היינו תחתון אבל עליונים פסולין שמא לא העידו העדים אלא על האחרון.
גמרא. היכי דמי כלל והיכי דמי טופס אמר ר' יוחנן זמן אחד לכלן זהו כלל זמן לכל אחד ואחד כגון בחד בשבא בחד בשבא זה הוא טופס ור' שמעון בן לקיש אמר אפילו זמן אחד לכלן זהו טופס ואלא היכי דמי כלל דכתבו הכי אנו פלוני ופלוני גרשנו את נשותינו פלונית ופלונית אי הכי נמצאו שתי נשים מתגרשות בגט אחד והתורה אמרה וכתב לה ולא לה ולחברתה דהדר כתב לה הכי פלוני גרש פלונית ופלוני גרש פלונית. פירוש. אפילו זמן אחד לכלן וכו', לפסול את העליונים הואיל והזכיר שם הבעל ואשתו יחד לכל אחד ואחד הוי כל גט וגט לעצמו ונמצא אחרון מפסיק בעדות ואין עדים מעידים אלא עליו. ותניא כותיה דר' יוחנן ותניא כותיה דר"ל והלכתא כר' יוחנן, כן פסק רבינו אלפסי ז"ל. משמע דר' יוחנן פליג אדריש לקיש נמי בהא דאמר דהדר כתב לה הכי פלוני וכו' משום דהוו להו שתי נשים מתגרשות בגט אחד, ואע"ג דהדר פסיק להו דאמר פלוני גרש פלונית ופלוני פלונית גט אחד הוי, מדכללינהו בחד מעקרא סבירא ליה לר' יוחנן דחד הוא. אבל הר"ם במז"ל [גירושין פ"ד הי"ט] פסק כשניהם, לומר דר"ל פליג אדר' יוחנן אבל ר' יוחנן כל שכן דמודה לר"ל דזהו כלל וכי הדר פסיק להו שני גיטין מקרו. ודוקא כשזמנן אחד אבל זמן לכל אחד ואחד אע"ג דערבינהו מעקרא כיון דפליג להו בזמנן זמן מפסיקן ואת שהעדים נקרין עמו כשר.
<h2>דף פז.</h2>
מתניתין. שני גיטין שכתבן זה בצד זה ושני עדים עברים באים מתחת זה לתחת זה וב' עדים יונים באים מתחת זה לתחת זה את שהעדים הראשונים נקראים עמו כשר. עד אחד עברי ועד אחד יוני עד אחד עברי ועד אחד יוני באין מתחת זה לתחת זה שניהם פסולין. פירוש. שני גיטין שכתבן זה בצד זה, ברוחב המגלה. וב' עדים עברים באים מתחת הראשון לתחת השני שם העד תחת הראשון ושם אביו תחת השני, וכן עד שני תחתיו וחזרו וחתמו תחתיהם שני ישראלים יונים, הדרים בארץ יון ובלשון יוני כדרך הזו:
0000גט	0000גט
ראובן בן	יעקב עד
שמעון בן	יעקב עד
יוסף בן	שמעון יוני
נפתלי בן	יחצאל יוני
אבל חתימת היונים אינה נקראת כחתימת העברים, כשהיוני חותם יוסף בן שמעון בידוע ששמו שמעון בן יוסף, שכך מתפרשת חתימתו יוסף, כלומר, בנו של יוסף שמעון, נמצא שם העד חתום על גט שני ושם אביו חתום על הראשון, הילכך על כרחיך היונים תחת השני חתום כזה. את שהעדים וכו', את שהעברים חתומים למעלה הימנו כשר. ואם היונים חתומים למעלה השמאלי כשר. ובגמרא מפרש אידך אמאי מפסיל. עד אחד עברי ועד אחד יוני באין מתחת גט הימין לתחת גט השמאל, ועד אחד עברי ועד אחד יוני עוד תחתיהן באין מתחת השמאל לתחת גט הימין, כגון שהיוני הראשון חתם תחת השמאל יוסף בראש השטה וחזר וחתם בן שמעון בראש שטה שניה תחת הימני, נמצא שמו תחת הימני, דהכי מפרשא חתימה דידהו, בנו של יוסף שמעון, נמצא שם אביו על השמאל ושמו על הימין, והעברי השני חותם שמו תחת גט השמאל בסוף שטה ושם אביו תחת הימני בראש שטה של תחתיה, נמצא בא מתחת גט שני לתחת גט ראשון והיוני חותם תחתיו כדרכו בשטה אחת נפתלי בן תחת הראשון ויחצאל תחת השני נמצא שמו חתום על השני, כזה:
גט	 גט
ראובן עברי	בן יעקב עד
בן יוסף יוני
בן שמעון עד	בן לוי עברי
בן יעקב עד
נפתלי יוני	בן יחצאל עד. 000
<h2>דף פז:</h2>
גמרא. זעירי תני שניהם כשרים ותנא דידן דילמא גונדלית חתם וכלהו אחד הוא דחתימי, והילכתא כתנא דידן. פירוש. בגמרא מקשה וליתכשר האי בראובן והאי בבן יעקב עד, דהא תנן בן איש פלוני עד כשר. דכתב ראובן בן אקמא ויעקב עד אבתרא. ולתכשר האי בראובן בן והאי ביעקב עד דהא תנן איש פלוני עד כשר, דלא כתב ביה עד ומתניתין דוקא נקט איש פלוני עד דהיכא דלא חתם פלוני בן פלוני בעינן עד. ואי בעית אימא לעולם דכתב ביה עד ודידעינן ביה בהאי חתימת יד דלאו דיעקב הוא. ודילמא בשמא דאבוה חתים לא שביק איניש שמא דידיה וחתים שמא דאבוה. ודילמא סימנא שוייה דהא רב צייר כוורא, בחתימת ידו ולא היה כותב שמו. ור' חנינא צייר חרותא ורב חסדא צייר סמך ורב הושעיה עיין ורבה בר רב הונא צייר מכותא. לא חציף איניש לשוויי לשמא דאבוה סמנא. ולתכשר האי בשני עדים עברים והאי בשני עדים יונים, דהא תנן גט שכתבו עברית ועדיו יונית יונית ועדיו עברית כשר, וכי תימא כיון דמפליג בשני שטין לא, כדתניא בגט פשוט [ב"ב קס"ב ע"א], הרחיק את העדים מן הכתב שני שטין פסול, והכא הא מפסק חתימתן של מעלה מהן שני שטין. והאמר חזקיה מלאהו קרובים כשר, הא תני זעירי שניהם כשרים. ותנא דידן דפסיל דילמא גונדלית חתים וכלהו אחד הוא דחתימי. בתשובת הגאונים, אדם המשתמש ביד השמאלית קורין במקומן גונדלית לפי שמשתנה מסדר המשתמשין. והכא דילמא חתמו היונים שלא כמנהגם אלא כדרך העברים וחתימי כלהו אחד הראשון. ומהאי טעמא נמי בסופא שניהם פסולים דשמא יוני הראשון חתם כסדר העברי שחתם למעלה הימנו שמו תחלה ואחר כך שם אביו ונמצא שעל השני הוא חתום ועברי שני רואים אנו שעל השני הוא חתום ויון אחרון חתם כמנהגו, ונמצאו ג' על השני ואין על הראשון אלא אחד. או שמא יון הראשון כדרכו חתם ויון אחרון חתם גונדלית, כמו שראה עברים חותמים, ונמצאו שני יונים ועברי הראשון חתומין על הראשון ואין על גט שני אלא אחד, הילכך שניהם פסולין.
מתניתין. שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני והעדים מלמטה כשר כתבו עדים בראש הדף מן הצד או מאחריו בגט פשוט פסול. הקיף ראשו של זה בצד ראשו של זה והעדים באמצע שניהם פסולין סופו של זה בצד סופו של זה והעדים באמצע את שהעדים נקראין עמו כשר ראשו של זה בצד סופו של זה והעדים באמצע את שהעדים נקראין בסופו כשר. פירוש. בדף שני, שכתבו ברוחב המגילה שקורין בלשוננו קולומיל. מן הצד, בגליון של ימין הגט או בגליון השמאלי. או מאחריו בגט פשוט שתקנו חכמים להיות עדיו בתוכו. הקיף, חבר זה אצל זה כמו אין מקיפין שתי חביות. סופו של זה בצד סופו של זה וסופו של זה בצד סופו של זה. את שהעדים נקראין עמו, שגג חתימת העדים כלפיו כדרך החתומים כשר. ראשו של זה בצד ראשו של זה שניהם פסולין, שאין נקראת החתימה לא עם זה ולא עם זה.
מתניתין. גט שכתבו עברית ועדיו יונית יונית ועדיו עברית כשר. עד אחד עברי ועד אחד יוני עד אחד יוני ועד אחד עברי כשר. כתב סופר ועד כשר איש פלוני עד כשר בן איש פלוני עד כשר איש פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד כשר. וכך היו נקיי הדעת שבירושלים כותבין כתב חניכתו וחניכתה כשר. פירוש. יונית, כלומר בלשון יון. עד אחד יוני, הוא ישראל מארץ יון וסתם בלשון יון כמו שהם נוהגים לחתום. תוספתא [פ"י ה"ז], גט שכתבו בה' לשונות וחתמו עליו ה' עדים בה' לשונות כשר, כך היא הגרסא בספרים שלנו, אבל הר"ם במז"ל [גירושין פ"ד ה"ז] כתב, גט שכתוב בכתב מן הלשונות ועדיו חותמין בכתב אחר כשר אבל אם היה מקצת הגט כתוב בלשון הקדש ומקצתו בלשון אחר פסול. ונראה שיש בספרו גרסא אחרת וכך הוא גורס, כתוב בה' לשונות וה' עדים חתומים בו פסול, וכך כתובה בהגהות הראב"ד ז"ל. כתב סופר, בגמרא מפרש חתם סופר שנינו. נקיי הדעת, שלשונם קצרה לא היו כותבין עד אלא היו חותמין פלוני בן פלוני. חניכתו, שם לווי על משפחתו כולה וכדמשמע בברייתא [פ"ח ע"א] דקתני אבות בגיטין עד עשרה דורות. ור"ת ז"ל פירש שם לווי של האיש עצמו או של האשה, וכן פר"ח ז"ל. ואחר זה גורס ר"ת ז"ל וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושים שלא היו חוששין לכתוב עקר השם, וחניכת אבות דבריתא היא חניכה אחרת שנקראין על שם ראש המשפחה ולא מיירי בשם לווי דגופיה.
גמרא. וליחוש דילמא תרתי גיטי הוו ואתרמי ליה זמן דקמא ועדים דבתרא וגזייה לעדים דקמא ולזמן דבתרא ושוינהו חד ואשתכח דקא מגרשה בגיטא דלאו דידה וליחוש נמי דילמא אמלוכי ממליך אמר רב אשי במתחתא דמגלתא. פירוש. וליחוש דילמא, (ושייר) [אשייר] מקצת הגט וכתבו בדף השני קאי, דילמא תרי גיטי הוו שלמים והשמאלי כתב בגובה של מגלה יותר מהימני עד דמתרמי עדים דידיה, כלומר, גמרו של שני כנגד התחלתו של ראשון. זמן דקמא, זהו התחלתו ועדים דבתרא זהו סופו, כלומר, שטות אחרונות שהעדים חתומין תחתיהן. וגייז לזמן דבתרא ועדים דקמא, חתך סופו של ראשון שהיה שלו מפני תנאי שהיה בו וחתך ראשו של שני והשוהו לתחלתו של ראשון וכיון חתיכת סופו של ראשון תיבה אצל תיבה של שיור השני ומגרשה בגיטה דלאו דידה והעדים לא על שלו חתמו. דילמא אמלוכי ממליך, מתחלה שלא לגרשה והדר אמליך לאחר זמן לחזור ולגמרו ונמצא הראשון בטל. ובתוספות הקשו דהא קימא לן כרב נחמן [ל"ב ע"ב] דאמר חוזר ומגרש בו. ופרשו הם ז"ל דילמא אדם אחר ששמו כשמו הכתיבו ונמלך בו שלא לגמרו ואחר כך כשצוהו זה לכתוב גט לאשתו גמרו והוה ליה גט שנכתב לשם אחרת ואין זה כריתות לשם אשה זו. והר"ם ב"ן ז"ל יישב פרש"י ז"ל דכיון דנמלך בנתים ובטלו קודם שנגמר כשחזר וצוהו לגמרו נמצא שלא עשאו שליח אלא לחצי גט ואפילו לרב נחמן. והרשב"א ז"ל כתב, וצריך עיון כיון שמתחלתו ועד סופו נעשה במצותו המלכה שבנתים למה פסלו לרב נחמן דאית ליה חוזר ומגרש בו. במתחתא דמגלתא, שנכר מתחת הקלף סביב סביב בכל הגט שלא היה בו קלף אלא זה, לא מלמעלה ולא מלמטה, שניכר סביבות הקלף שלא נגע שם תער הקלפים כדרך שעושים עושי הקלפים שקושרים סביב הקלף אבנים למתוח הקלף ומתחילים לתקנו סמוך.
<h2>דף פח.</h2>
גמרא. אמר ר' ירמיה חתם סופר שנינו. ההיא כתובת חתנים דאתאי לקמיה דר' אבהו דהוה ידע ליה לטופסי דספרא ולחתימות ידא דחד סהדא סבר לאכשוריה אמר ליה ר' ירמיה חתם סופר שנינו. פירוש. חתם סופר, עם עד אחד שנינו במשנה דכשר דהוו שני עדים, ומתניתין אשמעינן דלא חיישינן למימר הבעל לא צוה שיחתום הסופר אלא אמר לשנים אמרו לסופר פלוני ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתומו וחשו הנך לכסופא דספרא ואחתמיה, להא לא חיישינן כדאוקימנא פרק מי שאחזו [ע"ב ע"א] דהא מני ר' יוסי היא דאמר מילי לא ממסרן לשליח. דהוה ידע לטופסא דשטרא שהיה מכירן כתב יד הסופר וחתימת עד אחד ולא היו מכירין חתימת השני.
פיסקא. כתב חניכתו וכו', תנו רבנן חניכת אבות בגיטין עד עשרה דורות ר' שמעון בן אלעזר אומר עד שלש דורות כשר מכאן ואילך פסול כמאן אזלא הא דאמר ר' חנינא חניכת אבות בגיטין עד שלשה דורות כמאן כר' שמעון בן אלעזר, וכן הלכתא. אמר רב הונא מאי קראה כי תוליד בנים ובני בנים. פירוש. כשר, הויא חניכא שאם כתבה בגט לא פסלה למהוי כשנה שמו ושמה, בנים, היינו בנים ובני בנים היינו דור שלישי ומכאן ואילך קרי ליה ונושנתם.
<h2>דף פח:</h2>
מתניתין. גט מעושה בישראל כשר ובגויים פסול ובגויים חובטין אותו ואומרין לו עשה מה שישראל אומרים לך. פירוש. מעושה, חובטין אותו, כלומר, ובגויים פעמים שהוא כשר אם אומרים לו עשה מה שחכמי ישראל אומרים לך דעכשו אין הגוי אלא כמקל ורצועה לבית דין של ישראל ושלוחו של בית דין ואין מדקדקין בשליח שהוא חובל אם ישראל אם גוי, וכן פירש בהלכות גדולות. ותדע לך דאטו לאביי שלא היה סבור דשליחותייהו קא עבדינן, וכי היה סבור שבארץ ישראל המומחה בעצמו היה מכה וחובט, אלא המומחה מצוה והדיוט (חותם) [חובט] על פיו ולא קרינן ביה לפניהם ולא לפני הדיוטות, הכא נמי לא שנא, ור"ת ז"ל לא פירש כן אבל בתשובת שאלה חזר בו והכשיר. ובירושלמי [פ"ט ה"ט] גרסינן, תני ר' חייא וגויים שעשו כמעשה ישראל כשר ואפילו אמר איני זן ומפרנס, א"ר יוסה מתניתא אמרה כן ובגויים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך לא מה שאנו אומרים לך.
גמרא. אמר רב נחמן אמר שמואל גט מעושה בישראל כדין כשר שלא כדין פסול ופוסל ובגויים כדין פסול ופוסל שלא כדין אפילו ריח הגט אין בו. אביי אשכחיה לרב יוסף דהוה קא מעשה אגיטי אמר ליה והא אנן הדיוטות אנן ותניא היה ר' טרפון אומר כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של גויים אע"פ שדיניהם כדיני ישראל אי אתה רשאי להזדקק להם שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני גויים דבר אחר לפניהם ולא לפני הדיוטות אמר ליה אנן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות אי הכי גזלות וחבלות נמי כי עבדינן שליחותיהו במילתא דשכיחא במילתא דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו. פירוש. כדין, כגון הני דאמרינן בהו יוציא ויתן כתובה, או שהיתה אסורה לו. פסול, להתירה לינשא. ופוסל מן הכהונה משום ריח הגט. דהוה קא מעשה אגיטי, כופה האיש להוציא את האשה בדין. הדיוטות אנן, שאין (אנו) מומחין אלא סמוכים דמקרו אלהים דיינים ואין סמיכה בחוצה לארץ כדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין [י"ד ע"א]. אגוריאות, אסופות כמו אוגר בקיץ. לפניהם, קאי אשבעים זקנים. שליחותייהו, דבני ארץ ישראל קא עבדינן, הם נתנו לנו [רשות]. מידי דהוה אדיני ממונות דהודאות והלואות דעבדינן שליחותיהו, כדאיתא בסנהדרין [ב' ע"ב]. אי הכי גזלות, ואנן אמרינן בשמעתא קמיתא דסנהדרין דבעינן ג' מומחין. מילתא דשכיחא, הלואה וגט. עקר טעמא דעבדינן שליחותיהו משום שלא תנעול דלת בפני לוין כדאיתא בסנהדרין [שם], וגיטין נמי דומיא דהודאות והלואות נינהו, דאי לא מנסבן לגברי והוו להו בנות ישראל עגונות. והא דדרשינן הכא לפניהם ולא לפני הדיוטות והתם דרשינן ליה מערוב פרשיות קשה. ועוד דהא אלקים כתיב בפרשה דמשמע מומחין ואם כן תרי מיעוטי להדיוטות למה לי. ויש לומר דאי לאו אלהים לפניהם לא הוה משמע מיעוטא, דהשתא דוקא משמע שפיר לפניהם מאלהים, ומאלהים גרידא לא נפקא לן אלא מאי דכתיב בפרשה אבל גיטין לא, אבל השתא דכתיב לפניהם דמיירי בכל המשפטים נפקא לן שפיר. וזה שלא כפרש"י ז"ל דאמר דאלפניהם קאי אשבעים זקנים דלדידיה הדרא קושיין לדוכתא.
מתניתין. יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת מגורשת הרי זו מגורשת ובלבד שלא תהא שם אמתלא. אי זו היא אמתלא גרש פלוני את אשתו על תנאי זרק לה קדושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה זו היא אמתלא. פירוש. יצא שמה בעיר מקודשת, פנויה שיצא עליה קול פלונית מקודשת היום לפלוני. ויש דברים נראין כדמפרשי אמוראי בגמרא, הרי זו מקודשת ולא תנשא לאחר בלא גט. מגורשת, מפרש בגמרא. אמתלא, משל וטעם שובר את הקול. גרש פלוני את אשתו על תנאי, זהו שובר של גרושין שמא לא נתקיים התנאי. זרק לה וכו', זהו אמתלא של קדושין והוא הדין אפכא.
גמרא. מגורשת, ואסרינן לה אגברא והא אמר רב אשי כל קלא דבתר נשואין לא חישינן לה הכי קאמר יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת מקודשת ומגורשת הרי זו מגורשת מאי טעמא שהרי קול ושוברו עמו. אמר [פ"ט ע"א] עולא לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין ונשים טוות לאור הנר ושמחות לה ואומרות פלונית נתקדשה היום וכן תני במתניתא לוי לא שישמעו קול הברה בעיר וכו' אמר רב יהודה אמר ר' אבא אמר רב הונא לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו איש פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים. פירוש. ואסרינן לה אגברא, בתמיה ואמגורשת קאי אשת כהן שיצא קול שגרשה בעלה קתני מתניתין דחיישי לה לקלא ואסרינן לה עליה. והא אמר רב אשי כל קלא, שיצא על האשה משנשאת ולא יצא עליה קודם נשואין. לא חישי, כגון אם נשאת לכהן ויצא עליה קול שהיתה זונה או גרושה לא מפקינן לה מיניה אלא בעדות ברורה, וזו נשואה ועומדת היא. הכי קאמר, האי קול דמגורשת ארישא קאי אשה פנויה שיצא עליה קול דמגורשת שגרשה אותו פלוני שיצא עליה קול קדושין ממנו הרי זו מגורשת ומותרת לעלמא. מאי טעמא, הרי קול שמענו ושוברו עמו הואיל ולא נאסרה אלא משום קול דטוט אסר וטוט שרי, ואפילו יצא קול שני של גרושין מכאן ועד עשרה ימים, וכן כתב הרמב"ם ז"ל [גירושין פ"י ה"כ] והרמב"ן ז"ל הסכים עמו. וכתב הרשב"א ז"ל דהיינו דוקא שיצא עליה קול שנתגרשה, דעכשו אין קול זה מבטל הקול הראשון דאיתיה להאי ואיתיה להאי, דלבתר שנתקדשה קדושין גמורים אומרים שנתגרשה גרושין גמורים, דבכי האי הוא דאמרינן אפילו מכאן ועד עשרה ימים, אבל באמתלא כגון שאמרו נתקדשה אלא שעל תנאי היה בכי הא הוא דבעינן שיצאו שני הקולות יחד שיצא הקול ושוברו עמו. פלוני מהיכן שמע מפלוני, כתב הרשב"א ז"ל דמיירי בדאיכא קמן ראובן ושמעון והאחר אומר אני שמעתי מיהודה, דהשתא איכא תרי דמסהדי מפי תרין אחריני והלכו הני קמאי למדינת הים, ורבותא קמ"ל דאע"ג דכל חד וחד משום חד בלחוד קא מסהיד וליכא תרי דמסהדי משום תרין ביחד אפילו הכי כדבר ברור חשבינן ליה. אבל ליכא לפרושי בדליכא קמן אלא חד דשמע מפום חד ושאומר פלוני זה מהיכן שמע מראובן וראובן מהיכן שמע משמעון, דאם כן אין מגיעין לעולם לדבר ברור דלכל היותר ליכא אלא עד אחד ולא הכשירו בו אלא עד מפי עד בלבד אבל לא עד אחד. וגרסינן בירושלמי ר' יוסא בשם ר' יוחנן נבדק השם ונמצא מפי נשים ומפי קטנים בטל השם רב אמר לא התירו בה אלא עד מפי עד בלבד.
<h2>דף פט.</h2>
תנו רבנן בעולה אין חוששין לה חלוצה אין חוששין לה נשואה אין חוששין לה ארוסה אין חוששין לה שלא לפלוני אין חוששין לה בעיר אחרת אין חוששין לה ממזרת אין חוששין לה שפחה אין חוששין לה הקדיש פלוני את נכסיו הפקיר פלוני את נכסיו אין חוששין לו, פירוש. בעולה, יצא קול על בתולה שהיא בעולה אין חוששין להך קלא לאסרה לכהן גדול, דהאי דחישינן במתניתין לקלא היינו כדאמרינן שהיו נרות דולקות שהדברים נכרין. נשואה וארוסה, כתב הרשב"א ז"ל, הפירוש הנכון דאין חוששין לה מפני שאין שם אלא קול הברה בעלמא ואין חוששין עד שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות כדאמרן, וארוסה לרבותא נקטה, כלומר, אין צריך לומר דנשואה אין חוששין לה לפי שקול גדול יש לנשואה והיו מרגישין בדבר, אם איתא דקושטא הוה, אלא אפילו ארוסה דסלקא דעתך אמינא דחוששין לה כיון שאין לארוסה קול כל כך, קמ"ל דאין חוששין עד שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות דאיכא רגלים לדבר, וכן פרשו בתוספות. שלא לפלוני, יצא עליה קול שמקודשת היום אבל לא הזכירו שמו לומר לפלוני נתקדשה אלא נתקדשה סתם אין חוששין לה. בעיר אחרת, יצא כאן קול פלונית מתקדשת במקום פלוני. ממזרת, יצא עליה קול שהיא ממזרת. הקדיש פלוני, אין חוששין לאסור נכסיו עליו.
ההוא דנפק עליה קלא דאקדשא לבר בי רב אתייה רב חמא לאבוה אמר ליה אימא לי גופא דעובדא היכי הוה אמר ליה על תנאי קדיש אדעתא דלא אזיל לבי חוזאי ואזל אמר ליה כיון דבעדנא דהוי קלא לא הוי אמתלא לאו כל כמינך דמחזקת אמתלא. אמר רבא יצא עליה שם מזנה בעיר אין חוששין לה מאי טעמא פריצותא בעלמא הוא דהואי כתנאי אכלה בשוק גרגרה בשוק הניקה בנה בשוק על כולן ר' מאיר אומר תצא ר' עקיבא אומר משישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה אמר לו ר' יוחנן בן נורי אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה והתורה אמרה כי מצא בה ערות דבר ולהלן הוא אומר על פי שנים עדים יקום דבר מה להלן דבר ברור אף כאן דבר ברור. פירוש שיצא לה לאשה פנויה שם בעיר שמזנה לגוי ולעבד שפוסלין אותה לכהונה. אין חוששין לה, לאוסרה לכהונה, פריצותא וכו' שבשוק שחקה או שמעך לה בין דדיה. גרגרה. הלכה נטוית גרון. מוזרות, נשים הטוות לאור הלבנה ודרכן לשיח שיחות בטלות ולדבר בחשודות שבעיר. לא הנחת בת וכו', שיש אויבים מוציאין קול חנם בדבר מועט.
<h2>דף פט:</h2>
ובלבד שלא יהא שם אמתלא, אמר רבה בר רב הונא אמתלא שאמרו אפילו מכאן ועד עשרה ימים ורב זביד [אמר] במקום אמתלא חוששין לאמתלא. והא דקתני ובלבד שלא יהא שם אמתלא מקום אמתלא קאמר. פירוש. אמתלא שאמרו במשנתנו ששובר את הקול אפילו לא יצא עם הקול אלא לאחר זמן יצא הוי אמתלא. במקום אמתלא, אפילו אין אמתלא אלא מקום ופתח יש לדבר שנוכל ללמד שם אמתלא חוששין שמא אמתלא פלונית יש לדבר והקול בטל, כן פרש"י ז"ל, וקרוב לענין פר"ח ז"ל דכל דבר שיש שם אמתלא שיצא הקול בעבורו כמעשה דאשה שהיתה נאה ביותר וקפצו עליה בני אדם לקדשה, ואמרה אשת איש אני ולבסוף עמדה ונתנה אמתלא לדבריה, שמתחלה מפני שיצאו עליה בני אדם שאינן מהוגנים לה אמרה כן. והא דקתני, אלמא אמתלא בהדיא בעינן. מקום אמתלא, וכתב רבינו אלפסי ז"ל ומסתברא כותיה דרב זביד.
אמר רב אשי כל קלא דלא אתחזק בבי דינא לאו קלא הוא. ואמר רב אשי כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן ליה הא בתר ארוסין חיישינן ליה רב חביבא אמר אפילו לבתר ארוסין נמי לא חישינן ליה, והלכתא לא חישינן ליה. פירוש. דלא אתחזק בבי דינא, שלא בדקו אחריו שלא תהא שמועת קול הברה. לא חישינן לה, אלא אם כן ידעו בעדים בי דינא העקר שכך יצא הקול, דכל קלא שהוחזק אין מבטלין אותו ואם לא הוחזק מבטלין אותו. דבתר נשואין, נשאת היום ואחר כך יצא הקול שהיום הזה נתקדשה לאחר קודם נשואיה לא חישינן לאסרה על בעלה ולא להצריכה גט מראשון מפני הקול, שאם אתה מצריכה נמצאת אוסרה על זה דמחזקת לקלא ונמצא זה בועל אשת איש וקימא לן כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. דבתר ארוסין וכו', אפילו לבתר ארוסין נמי לא חיישינן לה ואינה צריכה הימנו גט שלא תתגנה על זה, והכי הלכתא שהטעם לכל זה שהרבה אומרים פלוני שמע מפלוני ומהם אומרים אנו שמענו מפלוני ופלוני שהלכו למדינת הים, ואלו באים לבית דין ויחקרו יאמרו לא שמענו ולא ראינו, הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל.
אמר ר' ירמיה בר אבא שלחו מבי רב לשמואל ילמדנו רבנו יצא עליה קול ובא אחר וקדשה קדושי תורה מהו שלח להו תצא והעמידו דבר על בוריו והודיעוני. מאי היא דאי מגליא מילתא דקדושי קמאי קדושי מעליי נינהו לא צריכא גט משני. לא מצאו הדבר על בוריו מה אמר רב הונא מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא מאי טעמא אתו למימר מחזיר גרושתו מן הארוסין, רב שישא בריה דרב אידי אמר אף מגרש שני ונושא ראשון מאי טעמא מימר אמרי עיינו רבנן בקדושיה וקדושי טעות הוו. יצא עליה קול מזה ומזה מהו אמר רב פפא אף זו מגרש ראשון ונושא שני אמימר אמר מותרת לשניהם והלכתא מותרת לשניהם. פירוש. קידושי תורה, בעדים. והעמידו דבר על בוריו, היו בודקין אחרי הקול להעמיד דבר על אמיתתו אם אמת אם שקר והודיעוני עקרו של דבר מאי היא. ונושא שני, אם ירצה. מחזיר גרושתו מן הארוסין, דאמרינן על ידי שגירשה ראשון תחלה קדשה שני ועכשו חוזר ומחזירה. יצא עליה קול מזה ומזה, דליכא קדושי תורה בשום אחד מהם אלא שיצא עליה קול שקדשה זה ואחר כך יצא קול מזה שלא קדשה שני בפנינו. אמר רב פפא אף זו, כתב רבינו אלפסי ז"ל מדקאמר רב פפא אף זו מגרש ראשון ונושא שני שמעינן דהנך קמיתא נמי הכי הוו ולאו כדאמר רב שישא בריה דרב אידי, וכן כתבו בתוספות דהלכתא כרב הונא. והלכתא מותרת לשניהם, כלומר, אף משגרש שני נושא ראשון דאפילו רב הונא מודה בהא דכיון דליכא אלא קול בעלמא לא החמירו בו כל כך דנימא דילמא אתו למימר מחזיר גרושתו מן הארוסין הוא. ומכאן הביא ר"ת ז"ל ראיה בגט שיש עליו קול של פסול והצריכוה גט שני לבטל לעז הקול, שאינה צריכה להמתין ג' חדשים מזמן כתיבת השני, לפי שעל בטול קול ולעז לא החמירו כל כך כדהכא. ודחו בתוס' דהכא שאני שאינו דומה מחזיר גרושתו אלא על ידי שתאמר ששני הקולות אמת, וכל כך לא החמירו, אבל היכא דליכא אלא קול אחד יש להחמיר.
<h2>דף צ.</h2>
מתניתין. בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצאו בה ערות דבר שנאמר כי מצא בה ערות דבר ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו שנאמר כי מצא בה ור' עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה הימנה שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו. פירוש. הקדיחה, שרפה על ידי האור או במלח כמו כי אש קדחה באפי. ערות דבר, משמע להו לבית הלל או ערוה או דבר.
גמרא. אמר ליה רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו אמר ליה מדגלי רחמנא גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימיו בעמוד והחזיר מכלל דהכא מאי דעבד עבד. פירוש. לא מצא בה וכו', לבית הלל וגרשה מהו מי כיפינן ליה לאהדורי או לא. גבי אונס, האונס נערה בתולה. לא יוכל, ואמרינן במסכת מכות [ט"ו ע"א] דהאי כל ימיו קרא יתירה הוא ללמדך כן, לא יוכל לשלחה ואם שלחה לא יהא בשלוחה כל ימיו, שבית דין כופין אותו להחזירה. ואינו לוקה על שלוחה שנתקו הכתוב לעשה שהוא בעמוד והחזר. ואי כל המגרשים בעמוד והחזר למה ליה לגלוייה בהאי. כתב רבינו אלפסי ז"ל שמעינן מינה דהיכא דלא מצא בה לא ערוה ולא דבר לכתחלה לא יגרש.
אמר ליה רב משרשיא לרבא בלבו לגרשה ויושבת תחתיו ומשמשתו מהו קרי עליה אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך. פירוש. מהו, יש עונש בדבר או לא.
[לשון הרי"ף מיבמות ס"ב ע"ב] תנו רבנן האוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו והמדריך בניו בדרך ישרה והמשיאן נשים סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא.
תניא היה ר' מאיר אומר כשם שהדעות במאכל כך דעות באנשים יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו זו היא מדת פפוס בן יהודה שהיה נועל דלת בפני אשתו ויוצא. יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ושותהו זו היא מדת כל אדם שרואה את אשתו שמדברת עם אחד משכניה או עם קרוביה ואינו מקפיד. יש לך אדם שזבוב נופל לתוך התמחוי ומוצצו זו מדת אדם רע שרואה את אשתו שיוצאה וראשה פרוע ופרומה משני צדדיה ורוחצת עם בני אדם עם בני אדם סלקא דעתך, אלא אימא במקום שבני אדם רוחצין שזהו מצוה מן התורה לגרשה שנאמר כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות והלכה והיתה לאיש אחר הכתוב קראו אחר שאין [זה] בן זוגו של ראשון זה הוציא רשעה מתוך ביתו וזה הכניס רשעה בתוך ביתו זכה שני שלחה שנאמר ושנאה האיש האחרון ואם לאו קוברתו שנאמר או כי ימות האיש האחרון כדאי לו מיתה שהוציא זה רשעה מביתו וזה הכניסה לתוך ביתו. כשבא שלח ליה רב יהודה אמר שנא שלח ר' יוחנן אמר שנוי המשלח ולא פליגי הא בזווג ראשון הא בזווג שני דאמר ר' אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות שנאמר וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה [וגו'] ואמרתם על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך. פירוש. יש דעות במאכל, דעות בני אדם חלוקים באסטניסות במאכל ובמשתה, יש שהוא אסטניס וקץ במאכל מחמת מיאוס מועט ויש שאינו אסטניס כלל. כך דעות בני אדם חלוקות בפריצות, יש שמקפיד על פריצות מועט ויש שאינו מקפיד כל כך ויש שאינו מקפיד כלל. פפוס בן יהודה, בעל של מרים מגדלא נשיא וכשיוצא מביתו לשוק נועל דלת בפניה שלא תדבר עם כל אדם ומדה שאינה הגונה היא שמתוך כך איבה נכנסת ביניהם ומזנה תחתיו. ופרומה משני צדדיה, אצל אצילי ידיה כדרך ארמיות שבצרפת שבשרן נראה מצדיהן. עם בני אדם סלקא דעתך, אם כן רגלים יש לדבר שזונה היא ואסורה לו. במקום שבני אדם רוחצין, והיא נכנסת לעיניהם לאחר יציאתן כשהן לובשים בגדיהם, שנא שלח, פסוק זה בנבואת מלאכי הוא אם שנאת שלח כר' עקיבא. אם שנואה לפני המקום כדברי בית שמאי, שנוי המשלח לפני המקום ואפילו לבית הלל נהי דלא כיפינן שלא להוציא מיהו שנוי הוא. זווג ראשון, אשת נעורים, ובו משתעי קרא דכתיב בתריה אשת נעוריך וכתיב ונשמרתם מאד ברוחכם ובאשת נעוריך אל תבגוד.
